בערך עכשיו לפני 7 חודשים- העמסתי את התיק העצום על האופנוע הקטן. רציתי לומר לו כמה הוא מיוחד ומשמעותי בעיניי אבל כמעט התפרקתי רק מלחשוב על זה.
התיישבתי מאחורי הבחור שנודב לתת לי טרמפ והשתדלתי לאחוז בו כמה שפחות.
הרוח נשבה לי על הפנים, ובין האנשים והקופים והפרות והכלבים אפילו לא ניסיתי לא לבכות. כי זה לא היה משנה כבר אם הם יראו. 
הגענו לתחנה. אמרתי תודה, נתתי לו טיפ ואז נשארתי לבד בפעם הראשונה. הייתי ממש בסדר. באמת. 
די מהר פגשתי חברה לדרך, מספרד. היא סיפרה לי שחבר שלה עובד במה שהייתי אמורה להתחיל ללמוד וזה חיבר ביננו.
שתינו תה ואז עלינו לאוטובוס לנסיעה ארוכה. כשהגענו היא נסעה לאיזור אחר של העיר ואני נתתי לנהג מונית לרמות אותי כי כבר לא היה לי אכפת, רק רציתי להגיע לחדר שבו אוכל להיות לבד.
הלכתי למקום היחיד שהכרתי, המקום שהתחלתי בו.
 רציתי לחזור לבחור הראשון שדיברתי איתו, הראשון שגרם לי להרגיש שאני אהיה בסדר, שאנחנו נהיה בסדר. הוא אמר לנו אז שאנחנו חייכניות ושזה לא אופייני לבחורות ישראליות ונתן לנו את הטלפון שלו שנעדכן אותו לגבי המצב שלנו אם נצטרך עידוד או עזרה. ראיתי אותו מעבר לכביש מהמרפסת והוא ראה אותי גם אז נופפתי לו, הוא נופף לי בחזרה.
אני תוהה אם הוא בכלל זכר אותי, אם זו הייתה שיחה מיוחדת גם בשבילו. במקום לרדת לדבר איתו הלכתי לחדר.
 ביום הבא טיילתי לבד והייתי בסדר ממש. וביום שאחרי העובדים של המסעדה עזרו לי למצוא מונית לשדה תעופה שבו ראיתי הרבה אנשים שפגשתי לאורך הדרך ודיברתי עם 0 מהם. בעצם 1. בעצם 0. 
כבד לי.
ואז חזרתי והייתי אחרת.
ואז עברו שלושה שבועות והתחלתי ללמוד והכרתי אותך. היום. לפני חצי שנה. 
וזה החזיר אותי למה שהייתי. אבל זה גם קידם אותי למה שאני היום. 
מעניין אם שמת לב.