החלטתי לחזור לכאן.
אין לי שמץ של מושג למה. סביר להניח שכבר אף אחד לא יקרא את מה שאני כותבת.
אבל פתאום, ממש פתאום, התגעגעתי לכתוב.
אולי- אם אני אזיין בשכל כאן פעם בשבוע- אני אצליח לחזור לכתוב מילים משמעותיות יותר.
לפרק איכשהו את כל הכאב הזה, את כל הבלבול והמחשבות שלא מתקדמות לשום מקום.
אני הולכת לכתוב הכל, כן, הכל.
בלי צנזורה או שיט. באמת שלא אכפת לי מי יקרא ואין לי מושג למה אני בוחרת לעשות את זה באופן פומבי.
אולי זה בשביל תשומת לב, מי יודע.
אם כן- נראה אתכם שופטים אותי.
אני מתגעגעת אליו. מתגעגעת אליו שזה כואב. האמת- אני לא ככ מתגעגעת אליו כבן זוג. כלומר, ברור שכן, אבל זה לא הכאב העיקרי. הכאב לא בא מהגעגועים לזוגיות, או לסקס. אני מתגעגעת למי שהיינו פעם.
לפני שהתחלתי לכתוב את זה קראתי אחורה בבלוג. עד לתקופות שהיינו "ידידים" ואני הייתי מאוהבת מעל הראש והוא היה תמים וקטן וחשב שאני בכלל מאוהבת במישהו אחר והיינו כאלה ילדים קטנים שזה מדהים כמה שהרגשתי גדולה באותה תקופה.
הוא רחוק ככ. זה כואב לי ככ.
אני כבר לא יודעת מה להרגיש לגבי כל זה. מצד אחד- זה עצוב, זה אובדן. מצד שני- היינו צריכים להיפרד, תכלס. כבר לא התקדמנו לשום מקום וכל האהבה הזו כבר לא עזרה בשיט. אבל כן- אני אוהבת אותו.
אני אוהבת אותך.
וכל הפרידה הזו גרמה לי לחשוב על כל מה שהשתנה מאז. על תום שיצאה מחיי לחלוטין, על בר פרום שהוציא את עצמו מחיי לחלוטין, על כל מיני אנשים שכוחים כמו נועם ועמית ועל כמה שאני מתגעגעת לשחר וכמה שכל זה נשמע כל כך פתטי.
מה? ייתכן שהתיכון היה השיא שלי ומאז הכל התדרדרות אחת גדולה?
יכול להיות.
אבל עכשיו כשאני באמת חושבת על זה, לא רע לי.
יש לי חברים שאני אוהבת ויש לי צבא שאדיר לי בו ואני עובדת עם אנשים מדהימים והכל טוב.
הכל טוב.
רק הפרידה הרעה מג'ימי מעכירה מעט אבל גם זה לטובה הרי.
אז למה לעזאזל אני מרגישה ככה?
רינה (שכנראה התגעגעה להתבכיינות על מר גורלה)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
