החיים ...

הכל נראה כ"כ רחוק לפני שנה

ועכשיו זה כאן. וזה כ"כ אמיתי..

זה מלטף אותי, וזה נוגע בי

מצד אחד כ"כ מפחיד ומצמרר

מצד שני שני כ"כ נעים ומסקרן

אני מנסה לגעת בו ופתאום הוא נעלם. נעלם בשנייה אחת קטנה.

מביט בי מרחוק ומחייך. חיוך תמים ומלא משמעות.

מחייכת בחזרה חצי חיוך ותוהה. תוהה לגביי. לגביו. לגבי הכל.

הוא עומד מולי. נראה אמיתי. מוחשי.

וזה לא הגיוני! זה לא הגיוני שבמבט קדימה אני רואה חיוך ובמבט אחורה אני רואה כאב ודמעות.

אבל זה רק מבט... זה לא באמת.

אני לא יכולה לגעת בו! זה רק מבט. מבעד לזכוכית כ"כ דקה שכבר קרובה לסוף...

הוא מסתכל עליי. זה הוא. זה בטוח הוא!

זה... זה העתיד... הוא מביט בי במבט קצת מפחיד.

ומאחורה העבר נעול בחדר קטן וצר ובוכה וצועק. אבל הוא מאחור. ופניי פונות קדימה.

כעת נשאר לי רק לשבור את הזכוכית הדקה ולגעת בו.

הפעם לגעת באמת! לגעת בעתיד ו..... לחייך (:

אאאאוווווףףף!!

אני שונאת בנים!! [סליחה].

אני פשוט מוקפת באנשים ילדותיים שלא מסוגלים לקבל "לא" כתשובה

באמת שזה מחמיא לי. מאוד! ואני לא מניאקית שאומרת "למה נראה לך שנהיה חברים?!"

אני אומרת בצורה יפה. באמת שבצורה יפה. ואני מכבדת.

אבל אחרי זה הם פשוט מתעלמים!!

כאילו מה? לא חשבתם על האפשרות שתקבלו "לא" כתשובה? הייתם בטוחים שנהיה חברים איך שתגידו לי שיש לכם רגשות אליי?

אפעם לא שידרתי לכם שאני בקטע. אפעם לא רזמתי לכם. אפעם לא היינו בסיטואציה שיכלה לבלבל אותכם.

אז בסדר ניסיתם ולא הלך... באמת שאני מתנלצת! לא ניסיתי לפגוע.

אחד מתעלם, אחד עצבני... אני באה להגיד לך שלום ואתה דוחף אותי!!! אתה דוחף אותי  :O

אני לא מבינה למה זה צריך להיות ככה. למה אי אפשר לשים הכל בצד ולהתחיל מאיפה שהפסקנו.

למה להיות ילדותיים? אווווף

כבר 4 ידידים איבדתי בגלל זה... אני חייבת להיות חברה שלכם כדי שתמשיכו להתייחס אליי? אני לא מבינה את זה.

נמאס לי! פשוט נמאס...