החיים ...

אני מרגישה שנהפכתי חלולה.

כלומר, כשהייתי אדם עצוב יותר, דכאוני יותר, היו לי תובונת כ"כ עמוקות! ככה לפחות אני הרגשתי...

ידעתי מה להגיד לאנשים כשהיה להם קשה. ידעתי איך לעודד. איך לשמח. איך לגרום לאדם להרגיש מלך! מלך ליום אחד לפחות.

הייתי כותבת דברים שריגשו אנשים. שגרמו לאנשים להתחבר למה שאני מרגישה.. להבין מה אני מרגישה.

בזמן אחרון אני מרגישה בסדר... לא רע לי! אני לא  מ א ו ש ר ת ... אבל סבבה לי. אני חושבת.

פתאום אין לי מה להגיד לאנשים כשאני רואה שרע להם. אני כותבת םרצוף עצוב אם זה במחשב ומביאה חיבוק אם זה פנים אל פנים וזהו.... אני כבר לא מצליחה לבטא את מה שאני מרגישה במילים או בכתב.

זה כאילו שהדיכאון גרם להכל וכעת כשהוא עבר אני "התרוקנתי".