אין הרבה עבודות שבן אדם יכול להחזיק מהם פרנסה טובה במציאות הזאת. סליחה, אתקן את עצמי - אין הרבה עבודות שבן אדם יכול לעבוד אותם ולהשאר מרוצה מהם לאורך זמן. הרי בכל עבודה ישנה רוטינה שהופכת את עמלנות העבודה לאחד משתי האפשוריות: טרפיה או פרדוקס של עינוי מתמשך. איתי דווקא לאומת הסקלה המוסכמת  מצא עבודה שמלאה אותו בכל.תחומי העניין שלו. מצד אחד עוד מגיל קטן איתי אהב לתפס על אובייקטים שונים כמו: בניינים, עצים, גגות שטוחים וגגות רעפים, מגלצ'ות, מגדלי מים, ספסלים וגם על אבא. תמיד שאף את האדרנלין שבתנועת הגוף הקליליה או הקשוחה שבין שלב לשלב שבטיפוס, אהב גם את הטקסטורה המשתנה, את האחיזה ואת תחושת המסוגלת שיכול להחזיק את עצמו ללא כל טלות וחסד מגורמים חיצוניים.מצד שני אהב אורות וקישוטים. עוד שהיה בגן היה אלוף בגיזרי נייר ואפילו קיבל מהגננת את התואר הראשון שלו כ"מיקצוען בדבק מגע" עם סמיילי קטן צהוב בצד. אהב את המוטוריקה העדינה שאיפשרה לו להצליח בפרטים הקטנים שאף אחר לא ידע לעשות וכשגדל איבד את היכולות הזאת כי הידיים שלו גדלו והיה על כך עצוב. את העצב הסב למיומנות ואהבה גדולה יותר במנורות חמישה וולט שזורים על פני חוט דק וארוך שחובר לחשמל. גרינלדות. בזה איתי עבד.

היה קם יום יום ומרכיב גרינלדות בצבעים לפי הזמנה אישית. לבת מיצוות היה מרכיב וורוד, סגול ולבן. במסיבות רגאי אדום, צהוב ירוק. וככה גם במשחקים של מכבי, חתונות ומסיבות ימי הולדת לגיל חמישים. העסק פרח חייבים לציין כי איתי היה מוצלח בסבלנות שלו להרכיב את הגרינלדות לפי הבקשות והעצות של המזמינים לפועל וגם היה עושה צורות של חיות ואיסטרומנטים שונים של לבבות וקישוטים. ככה היה מרכיב ועומל על יופי האירוע והסב אושר ללקוחות ולעצמו, כי אהב את העבודה שלו.

חודשיים לפני חג פורים עיריית תל אביב מאוד התלהבה מהעבודות שלו ולכן זימנה אותו למכרז ואפילו קצת רימתה בשביל שינצח. איתי מאוד שמח כי רק רצה לגרום לכולם שמחה דרך האהבה שלו ולהעניק את עצמו לכולם אך היה בבעיה: הוא עבד לבד ולא יכל להספיק לטלות את אהבתו על פני כל העיר בשתי ידיו. לכן פירסם מודעה קטנה בעיתון ידיעות לא מפורסם במיוחד, כי בליבו לא כל כך סמך על אנשים אחרים שיעשו את העבודה, וכתב בו כי הוא מחפש עובד או עובדת זמנית לתקופה הקרובה. השתמש גם במילים לא ברורות חסרות חשק אמיתי כמו: לתפס על עצים, לגלגל חוטים, לתקן מנורות, שכר העומד בתקן מעסיק מועסק. וכך עברו הימים בעודו מכין את הגרינלדות באהבה ותשוקה במשך הלילות ובשמשות טלה את אהבתו טיפין טיפין - זורע כוכבים ברחובות האפלים ביותר בעודו מחשב את זווית התאורה שאם אנשים יאבדו לפחות יהיו בקירבת כוכבים.

כשהטלפון צילצל מספר לא מוכר עתה על פניו חיוך גדול וענה בטון חושף שיניים "שלום! במה אוכל לעזור?" אך הפעם ענה קול חושש מהצד השני של השיחה, עדין כזה חסר סמכות מלא סקרנות "איתי? שלום, זאת שלומית. ראיתי את המודעה שלך בעיתון. אשמח לעבוד אצלך." אך איתי התמלא חשש גם הוא וענה לה כספק שואל ספק מתעניין "מתי את יכולה להתחיל?.."

"ממש עכשיו אם תירצה, אני בים אם תוכל לאסוף אותי אשמח"

"וודאי וואדי, את מוכנה לעבודה קשה ?"

"כן אני אוהבת מנורות וגם לתפס על עצים וכל הקטע עם החוטים"

השתיקה ניצברה לכדור קטן של צמר עדין שהתגבשה לשתיהם בחלל הטלפוני שניפרם ונתפר על טווי ההבנה כי יש תחושות רכות בינייהם

"אני מגיע עוד חצי שעה לקחת אותך, חכי לי... " ואז הבין לא לחשוף את עצמו מהר מידי "ליד השגרירות"

איתי ושלומית עבדו גם ביום וגם בלילה. סליחה הם לא עבדו באמת, הם ייצרו את הכוכבים שלהם בחלל הדק הזה שבין ההאספלט לתאורת הרחוב. זאת כבר לא הייתה מערכת יחסים של עחבד ומעביד - זאת הייתה חברות. חברות אמיתית שמבינה אחת את השניה שהתמלאה ברגשות של צבעים בחמישה וולט. כמה שאיתי אהב את הלבד שלו אהב את שלומית יותר. עבר לגור איתה בסוכות מציל על חופי תל אביב ואפילו קנה לה ממתקים, כי אהבה. וכשהרגישה עצובה היה מכין גרינלדות של צבעים חמים שהזכירו לה את הזריחות בים המלח, וכששמחה הייתה מכינה לו קישוט מנייר כי ידעה שהוא אהב. והם אהבהו. את עצמם, את המנורות, את הרחובות, ואחד את השני. .