ידעתי תמיד שאני אשלח את הילדים שלי לגן, אפילו ידעתי מי תהיה הגננת שלהם . דמיינתי את התאומים שלי, איציק ושאול, הולכים יד ביד עם הטיטולים הגדולים מידי שלהם אל עבר שער ירוק בצבע זית עם איתורים של חרציות עדינות. כשהם מגיעים כל הילדים משחקים בכל מיני פינות הגן - בארגז חול, בפינת הקוביות וגם במזבלה שבחצר האחורית. איציק ושאול ירדו מזרועותי ויתחילו לרוץ עם נעלי הספורט הקטנות שלהם לתוך ארגז החול - בידיוק כמוני בילדותי. באותו זמן אני יפלרטט עם האימהות הגרושות שניראות טוב אבל לא מספיק טוב וכמובן שהפטפט עם רות - הגננת. בסופה של השנה הרא,ונה אני אאבד עניין במילפיות שזקוקות לחיבה מינית אבל רות תמיד תעניין אותי, עם כל המילים שלה והעניים הגדולות והבורקות כשהיא תדבר על איציק שעשה קקי בלי עזרה או כשתחייך חיוך מתוק ששאול יכתוב את השם שלה עם שגיאת כתיב חמודה. אני מת על זה, שפת הגוף של נשים תמיד סיקרנה אותי, ורות? אוחח רות.. היא תהיה בת עשרים ושש כשאגיע לגן בשנה הראשונה ונישכב שימלאו לה עשרים ושמונה. אני יודע, זאת הפנטזיה שלי.

איציק ושאול תמיד רבו מכות מלאות בכי, נולדו ספרטנים.. סעמק. איזה יד ביד ואיזה ארגז חול, הם בעיקר היו כמו קיין והבל, עדיין לא החלטתי מי זה מי. דנה הוציאה לי תמיץ והתישה אותי במלחמה אין סופית. "פתח תקווה ליד ההורים או תל אביב" נישברתי ובסוף עברנו לתל אביב לאיזו דירת שני חדרים מסכנה בדרום הכאוס. הפנטזיה עוד יכלה להתממש אילולה אני הייתי בוחר את הגן אבל דנה התעקשה "אני לא סומכת על כל אחד פה שיגדל את הילדים שלי, הגיל הזה כל כך משמעותי..." בלה בלה בלה בשלב הזה הפסקתי להקשיב. היא שלחה אותי עם איציק ושאול ליום הראשון שלהם בגן. וואלה לא חשדתי בכלום. כל הדברים היו במקום: נדנדות, ארגז חול, ילדות עם קוקיות ומזבלה מאחורה. היה גם שער בצבע זית עם איתורים של חרציות בידיוק כמו שפינטזתי שמעליו היה כתוב "ברוכים הבאים לגן מוריס". מוריס? לא כל כך אוהב רוסיות אבל צריך להסתדר עם מה שיש. איציק התחיל לרוץ ונפל על הפנים כששאול עקף אותו ודרך לו על היד דווקא בדרך למזבלה. מוריס הרים את שאול ותפח לו על הגב ואמר שהכל יהיה בסדר. הוא לבש סנדלי שורש עם מכנס קצר וגרביים עד הברך, חולצת טי-שרת עם סמל של טייקוונדו וכובע טמבל. חשבתי שזה איזה מדריך מהקק"ל או משהו עד שהוא בא והציג את עצמו כמוריס - הגנן של הגן. גנן?! גנן?! דנה נו באמת! ! לא מגיע לי טיפה של אושר? רק טיפה פנטזיה? מה זה גנן?! מה קרה לעולם הזה?! אני זוכר שאני הייתי בגן הייתה לי גננת עם שדיים גדולים, שכל פעם שהייתי ילד טוב היא חיבקה אותי לתוך הכריות הרכות שלה ורק בגלל זה רציתי להיוות ילד טוב. מה איציק ושאול יעשו עכשיו? עזבו אותי אני דואג לילדים שלי.

השנה הראשונה עברה ובאמת ניגמר לי החשק מכל המילפיות שנראות טוב אבל לא באמת טוב, והתחלתי להתיידד עם מוריס, נו מה? צריך להסתפק במה שיש. מאוד עניין אותי איך הוא הגיעה להיות גנן, וגם לא היו לי כל כך חברים בתל אביב. הזמנתי אותו לבירה אבל ביקשתי ממנו שיוריד את הגרביים ויחליף מסנדלים לנעליים, כי התביישתי. ישבנו ודיברנו על החיים. האמת שהיה לו הרבה מה להגיד. לא, באמת אבל הרבה. פתאום הבנתי שהוא פשוט נולד לעבודה הזאת. יש לו חיוך מתוק ורחב שמזכיר פרצוף של קופיף, אבל חמוד כזה, כמו של אלדין. הוא גם מדבר על נושאים של זקנים כמו פודינג וכל מיני מילים גבוהות שאני לא מבין. תמיד נכון היה לעזור לכל אדם שעובר ברחוב, ובאמת הייתה לו גישה נהדרת לילדים. שיצאנו לקמפינג ביחד על הירדנית עם המשפחות הוא סידר, בישל, ניקה, סידר, סידר, וסידר שוב. דנה התאהבה בו ורדתה בי להיות יותר כמוהו, אבל לא הייתי צריך כי הוא פשוט עשה הכל - גם את ההכנות לימי ההולדת של איציק ושאול. אפילו הכין עוגה קושית.

בזכות מוריס למדתי את השיעור הכי חשוב של החיים שלי: תעשה את מה שאתה טוב בו. סטו. הוא סיפר לי שבהתחלה בכלל לא חשב על להיות גנן, במיוחד לא כזה של גן ילדים, אבל החברים והמשפחה כל הזמן ציינו בפניו שהוא כל כך מוצלח איתם, אוהב וסבלני שזה פשוט תפור כמו כפטור למכנס. לא משנה כמה עבר בחייו או כמה ניסה לקפוץ לכל מיני כיוונים במים: הרעיון של להיות גנן צמח עד שלבסוף פרח חהפך למעשה. וכך הוא הפך גם לסוחר המריחואנה המוצלח בתל אביב. כי גם בזה היה מוצלח ובכל זאת גנן הוא גנן, סבלני ואוהב. איציק ושאול יצאו בסדר.