הכל מסביב אדמה רכה. יש בה גם הרבה חריצים שמיתוחם צומחים שיחים קוצניים עם עלים קטנים. מאוד יבש פה, כמעט שאין מים, אני יודע כי אני מרגיש שאני מוציא את הלשון לטעום את האוויר או כשסתם אני שמח. גם הכל מלא אבק והפרווה שלי סווחה ומעקצצת מפרעושים. אין פה אוכל הרבה, מוצאים אותו רק במחילות השחורות או הירוקות של השתי רגליים האדומות. אמא תמיד מוצאת לנו צל אבל כשהם מגיעים אנחנו בורכים ויש גם קולות של בומים ברקע כמו כשיורדים המים והכל חשוך יותר, אבל מתרגלים לקולות האלו. לפחות לא יורדים פה הרבה מים, כי כשירודים מים מאוד קר לי, למרות שזה כיף כי אז אמא מחבקת אותי ואני וכל האחים שלי מתכלבים איתה כגוש במחסה שהיא מצאה לנו. אני לא מפחד מהרגליים האדומות, אני תמיד יוצא למצוא אוכל במחילות שלהם. הם גם מאוד נחמדים כשאני מקשקש בזנב ומוציא לשון. גיליתי שיש להם עוד רגליים, כמונו. כשאתה רץ מסביב לזנב אז הם מלטפים אותך כמו אמא. יש גם עודסוגים של רגליים: גם כאלו עם מחושים קטנים כאלו חומות ורזות, אבל שמעתי שהם זורקים אבנים.אז אני לא מתקרב. פעם אחת הכרתי רגליים שממש אהבו אותי והרימו אותי גבוהה עם הרגלים השניות שלהם. מאוד פחדתי אבל דווקא היה לי נחמד וכל הזמן חזרתי אל אותם זוג רגליים אדומות. הם טיפלו בי בחורף שלא יהיה לי קר ומצאו לי ולאמא מחסה בלי מים, ממש לידם. אחרי שניגמר החורף כל הזמן צעקתי להם "תודה, תודה, תודה רבה!" והם החזירו לי "ששששש, שששש" לא הבנתי כל כך מה הם רוצים אז המשחתי בתקווה שאולי הם יבינו. בלילות הייתי מגן עלייהם כשהם היו נכנסים למחילות המשולשות שלהם: הייתי מגרש עקרבים וחתולות, גם את הרגליים עם המחושים. אבל הם כל הזמן אמרו רק דברים לא מובנים ושששש, רק הזוג רגליים האדומות שלי היה בא ומחבק אותי עם הרגליים שלו, מרדים אותי. וחוזר לבית שלו. ממש אהבתי את הרגליים האדומות שלי, אפילו כשהם היו יוצאים להליכה ארוכה או ריצה קצרה הייתי מלווה אותם בתקווה שהם ירימו אותי שוב למעלה, הכי אהבתי למעלה, באמת שהם היו כאלו גבוהות הרגליים שלו, כזה כיף היה איתם, אפילו יום אחד הצלחתי להבין שהם קוראים לי. הם חזרו על אותה מילה כל הזמן ועשו לי תנועות רגליים. הם קראו לי "סקבייס" ולזוג הרגליים שלי קראו אופק. כל פעם שהייתי שומע אופק הייתי רץ אלייהם, והוא היה תמיד מלטף אותי ואוהב כמו אמא. כשקראו סקבייס לפעמים היו מגרשים אותי ולא כל כך הבנתי למה הם קראו לי אם הם מגרשים אותי כל הזמן, רק אופק היו אוהבים אותי תמיד, לא משנה מתי הייתי בה. אבל רק אמא אוהבת באמת, את זה למדתי בסוף.
יום אחד כשהם יצאו להליכה אארוכה הצטרפתי והלכתי איתם, כמו תמיד. הלכתי ליד אופק וצעקתי לו "כל הכבוד!" כי הוא הלך מאוד לאט וכבד. כניראה שהם לא רגילים ללכת הרבה כי כול הרגליים האדומות היו כמו אופק. המשכתי ועודדתי את אופק ואת כל החברים שלהם אבל הם כל הזמן כראו בשם שלי ואז אמרו "שששש" וכשאומרים "שששש" אני יודע שצריך להיות בשקט, אבל כל כך רציתי לעזור לאופק אז כל הזמן הייתי לידו ודחפתי אותם ק.ימה עם הראש שלי. הם בידיוק הסתובב בשביל לחזור ואז אופק דרך עלי. מאוד כאב לי אז בכיתי. לא הבנתי למה הוא דרך עלי, רק ניסיתי לעזור להם. הוא חיבק וליטף אותי עם כל הרגליים שלו אבל שה רק יותר כאב לי. הם פתחו.עמודים כאלו שבנייהם הייתה מיטה ושמו אותי עלייה כי לא יכולתי ללכת. הגענו מאוד מהם אבל לא יכולתי לסלוח לאופק, מאוד כאב לי והוא היה מאוד שמן. טיפל בי מישהו עם רגליים כחולות ואז נירדמתי. כשקמתי חזרתי לאמא. רק אמא באמת אחהבת אותי. שמעתי שאופק קרא לי כל הזמן אבל תא רציתי לבוא לשחק איתם יותר ויום אחד הוא פשוט הפסיק. עכשיו אני עצוב. שוב יורד גשם ואין לי מקום לתפוס בו מחסה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
