כולם צועדים בדרך, צופים בסימנים החולפים. אני חושבת שאלך אחרי ליבי, מקום נהדר להתחיל ממנו.

מוזר לכתוב פה אחרי הרבה זמן שאני נכנסת רק להציץ על בלוגים אהובים ולא יותר מזה.

אז עברתי את הטיול המושלם לארה"ב.

הייתי חודשיים חסרת כיוון בבית ואז עברתי לאילת.

עדיין מרגישה חסרת כיוון ומבולבלת אבל לפחות יש איזשהי שגרה.

הספקתי לטוס לאמסטרדם, להתאהב בעיר המדהימה הזאת, ולחזור חולה מאוד.

הייתי סופש בבית ויצאתי עם החברה הכי טובה לסבב ברים בתל אביב.

ושם פגשתי אותך, יובל מהוד השרון או גוסטבו כמו שניסית להציג את עצמך בהתחלה.

והיית כל כך זורם ומצחיק ושובה לב וחתיך עם עיניים ירוקות שלא יכלתי לעמוד בזה. 

אז לקחת אותי לצד ודיברנו עוד קצת ואז נישקת אותי ואמרת לי זה מוקדם מדי.

לא הבנתי מה הכוונה. התנשקנו מוקדם מדי אתה אומר לי ואז מנשק אותי עוד קצת.

כל כך עדין, עם יד אחת על הפנים שלי ויד אחת בתוך השיער המתולתל שלי כמו שאני אוהבת.

לא ניסית יותר מזה ולא שלחת ידיים וכל כך אהבתי את זה.

והשיחה זרמה והיה מצחיק מאוד ואמנם הייתי קצת שיכורה אבל הייתי מודעת לכל מילה שאני אומרת.

והכימיה זרמה בשפע. והיה לי כל כך כיף להרגיש ככה מושכת ולהימשך אלייך כי אתה פשוט כלכך חתיך בעיניי.

ואז באה השאלה המבאסת - מה את עושה בימים אלו?

ורציתי להגיד שאני גרה קרוב ושיש פה איזשהו סיכוי למשהו מעבר לנשיקה אקראית בפאב.

אבל הייתי צריכה להגיד שאני עובדת וגרה באילת ומעולם לא התבאסתי כלכך להגיד את זה.

ולקחת את המספר כמו שהיית צריך ואפילו רצית לקרוא לי פיקאצו כמו הדמות שכלכך אהבתי בילדות,

וזה הקסים אותי מאוד. בסוף החלטת על רוני מתולתלת שזה מאוד אני בהרבה מובנים.

הרגשתי שאתה מבין אותי למרות שהייתי בראש טוב ולמרות שהיינו בבר תל אביבי טיפוסי,

ולמרות שהכרנו לפני כמה דקות.

איך תמיד קורה לי שהעיתוי חרא. איך תמיד משהו צריך לא להסתדר.

ולמרות שלא שלחת הודעה או התקשרת או הוספת בפייסבוק אני שמחה שזה קרה.

אחרי כל הימים האלו שכל דבר שעשיתי הלך עקום,

לפחות הרגשתי טוב לאיזה שעה שעתיים וזה בזכותך. 

אז תודה והלוואי וניפגש בהמשך, בתקופה יותר טובה בחיים. 

מבחינתי לפחות, לשפתיים שלך היו טעם של עוד.