כולם צועדים בדרך, צופים בסימנים החולפים. אני חושבת שאלך אחרי ליבי, מקום נהדר להתחיל ממנו.

אני שמחה לראות אותך. באמת מכל הלב.
אבל באותה נשימה, הלוואי ולא הייתי רואה אותך יותר לעולם.

אתה מזכיר לי יותר מדי. אתה גורם לי להרגיש יותר מדי דברים.

את הקור שמתגנב מתחת לשמיכה לבד. את האכזבות מאינספור הגברים שהיו לי בחיים.

את התקווה שאולי אתה תהיה שונה, אבל גם את הייאוש.

כי כנראה ששום דבר לא ייצא לפועל מכל הדמיונות שרצים אצלי בראש. 
טוב לראות אותך. זה מה שאמרת לי איך שראית אותי בדלת אבל זה מה שאתה אומר לכולם.

האמונה שהייתה בי הולכת ונעלמת. האמונה שיבוא יום ואהיה מיוחדת בעינייך כמו שאתה בעיניי.
אתה מראה לי את הצביעות שבי.

את צריכה ללכת אחרי האהבה שלך, איך תדעי אם לא תנסי, הכל קורה מסיבה מסוימת,

וכל ההרצאות שאני נותנת לחברות שלי מתגמדות ונעלמות לעומת הפחד הענק שמרים את ראשו כשאני רואה אותך.

הפחד להיכשל, הפחד לגלות שאתה רק עוד אחד מיני רבים.

ורק ביני לבין עצמי אני בקושי אומרת, הפחד מהמילה לא.

לא נמשך, לא רוצה, לא מעוניין, לא יכול. רק לחשוב על זה... עושה לי רע.

אני שמחה לראות אותך. שמחה אמיתית, כזו שמרגישים בבטן.

שמרעידה את הלב, שמאיצה את הדופק, שמקצרת את הנשימה.

ויחד עם הפרפרים שעפים להם יש גם כאב חד בצד. הוא נמצא שם בשביל לשמור עליי.

שלא אעוף יותר מדי עם הפרפרים בדמיון.

מזכיר לי להנמיך ציפיות, להוריד את הדופק ולהתנהג נורמלי, עד כמה שזה אפשרי לידך.

אבל בלילה, אחרי שאעצום את העיניים, תמיד יגיע הרגע המתוק הזה בין ערות לשינה,

בו אראה את העיניים החומות הטובות שלך, ואקווה שלמרות הכל, יש פה משהו טוב.