החיים הם במקום אחר

[חלק ראשון]

5. ועדי עובדים בשירות הקפיטליזם

למה הדבר דומה בעיני?  לשימוש שעושים במנגנונים שמקורם סוציאליסטי, כדי לחזק את הכלכלה הקפיטליסטית. כוונתי לגופים כמו הועדים החזקים במשק, ועדי העובדים בבנקים, בנתב"ג, בנמלים, בחברת חשמל וכו'.   אלו גופים שבמקור קמו להגן על העובדים. זה היה  בתקופה בה היה עוני ממשי במדינה (ובכל העולם), וניצול ברוטלי של עובדים היה מתרחש פה ושם.

עם הזמן, השפע החומרי חסר התקדים  שהביא איתו הקפיטליזם, הפך את המטרות המקוריות של הועדים ללא רלנטיות.    ומה עשו הועדים? באופן לא מפתיע, הם לא התפרקו מרצון. הועדים המשיכו להלחם למען רווחת העובדים, גם כאשר העושר שהצטבר בידי העובדים הפך אותם לבני מעמד הזעיר בורגנים, אם לא הבורגנות.  הם המשיכו להשתמש באותה שפה, כאילו העובדים נמצאים על בריקדות  והממשלה, או אויבים מסתוריים אחרים (שכן חברות אלו לא נוהלו ע"י בעלי ההון, האויבים הטבעיים של הפועלים) מנסים לגזול מהם ללא הרף את כבשת הרש (יש לי אוסף קטן וביזארי של פמפלטים של הועד בחברת חשמל, בשנים 1995 עד 2005 בערך, שמוכיח זאת באופן מאלף).   במקביל, פעלו הועדים על מנת להפוך את העובדים למאושרים יותר –  באמצעי היחיד לאושר שהציבה החברה הצרכנית לפרט, כלומר צריכה.  במקביל לפמפלטים המתלהמים, פרסם ועד חח"י עשרות ומאות הודעות על דילים, עם חברות תעופה, מלונות נופש, רשתות מחשבים ואלקטרוניקה, וכיוצא בזה פריטים חיוניים להשרדות הפועלים. למעשה, הורגלנו לראות את הועד כמנגנון של רווחה, מנגנון שהצלחתו נמדדת בהצלחת המשא ומתן שהוא מנהל עם ספקי הסחורות – האם הצליח לסגור דיל טוב עם חברת פלאפון?  כן, דיל לא רע, אבל לגיס שלי שעובד בבנק לאומי השיגו דיל הרבה יותר טוב עם חברת פרטנר...

ועדים אלה, עם יומרותיהם הסוציאליסטיות לכאורה, תורמים תרומה אדירה להפיכת המשק לצרכני וקפיטליסטי יותר.     ראו למשל את עניין העובדים הזרים – מי שרץ לרשות ההסתדרות ושקל לכלול אותם באיזושהי צורה בהסתדרות העובדים – מייד ספג איומים ודה לגיטמציה. זאת כיוון שההסתדרות נשלטת ע"י הועדים הגדולים, ואינה מייצגת פועלים אמיתיים.    וגם העובדים הזרים, אחרוני הפועלים האמיתיים, אינם רוצים בעצם אלא לעבוד כדי לשלוח כספים למשפחותיהם. הם מרוצים מההסדר, איכשהו. הוא עדיף על מה שהכירו בארצם.    

6. השמאל הצרכני -  הפסיד אפילו בקיבוץ

הקפיטליזם ותרבות הצריכה ניצחו נצחון גורף. והמלל הצדקני, החוזר על עצמו, של קומץ רועש מהשמאל הרדיקלי - אף הוא משרת, בחוסר הרלבנטיות שלו, את המנגנון של חברת הצריכה. בשמאל הרדיקלי, האנרגיות מגויסות לטובת איזה אחר:  ערבי /  תושב עיירת פיתוח וכו'.  לעולם אין דיון במה שתרבות הצריכה עושה לאנשי השמאל הרדיקלי עצמם – הם מעצם הגדרתם העצמית מחוסנים מהתחלואים הללו, כיוון שהם היחידים הרואים נכוחה. 

ובעצם, השמאל מעולם לא הציב אלטרנטיבה אמיתית לקפיטליזם. 

בקיבוץ השמו"ץ בו גדלתי נעשה ניסיון כזה.     נעשתה מהפכה שנגעה למנגנונים הכי בסיסיים בחברה הקפיטליסטית בורגנית: מנגנון השכר הדיפרנציאלי, ומנגנון המשפחה.  

אבל בסוף שנות הששים ותחילת שנות השבעים, החלו הקיבוצים להכניס למשק באופן הולך וגובר מפעלי תעשייה, במקום המשק החקלאי בלבד שהיה קודם.

מפעלי התעשייה לא נכנסו בלי ויכוח, בלי שיהפכו בפיהם של נואמים נלהבים לדוגמא להדרדרות ולמשבר הערכי, וכיוצא בזה מלים מזהירות שתמיד היו שגורות בקיבוץ. אבל עיקר הויכוח היה סביב העבודה השכירה שנכנסה יחד עם המפעלים.  כמו כן היתה דאגה מהניכור שהעבודה על פס הייצור עשויה לעורר, לפי התורה המרכסיסטית.  אבל לכך היתה לאותה תורה תשובות, שנהגו ע"י טובי המוחות בבואם להצדיק את התפתחות המהפכה (התעשייתית) בברית המועצות (ואחר כך בסין הקומוניסטית).

כי ברית המועצות היתה מעצמה תעשייתית. וכל השפה הקומוניסטית, ובעיקבותיה גם הסוציאליסטית, היתה עמוסה באימאג'ים הרואיים  של פועלים חרוצים ונחושים, על רקע מפעלי תעשייה אדירים. ברית המועצות היתה קודם כל התעשייה שלה, על הישגיה האדירים בכדור הארץ ובחלל החיצון. 

כך שלכיוון הא.ד.גורדוני לא ניתנו בקיבוץ אלא כמה עשורים של חסד, לפני כניסה בלתי נמנעת , לכאורה, של תעשייה כבדה.  אמנם, יש לציין שלפחות  אצלנו, הילדים בני הקיבוץ, התעשייה היתה נטולת כל סקס אפיל. ליבנו שאף אל העבודה בשדה ואל הטרקטורים (הטרקטורים, שמצידם מצביעים עד כמה העבודה בשדה לא היתה בעצם אלא גרורה של אותו כיבוש קולוניאליסטי של הטבע, פרי המהפכה המדעית ושילובה במנגנון הקפיטליסטי). ועם זאת, הפכו במהרה מפעלי התעשיה למרכז הכלכלה הקיבוצית. בני קיבוץ וחברי גרעין הלכו ללמוד את המקצועות שדרשה מהם התעשיה הזאת (אצלנו, בעיקר הנדסת מכונות).  זה היה עניין חדש, הלימודים האקדמים, מעין מהפכה אקדמית בקיבוץ.  בני הקיבוץ הרי לא למדו לבגרות במערכת החינוכית הקיבוצית. בהתאם לזאת בני קיבוץ, בסיימם את השירות הצבאי ולאחר פרק זמן בקיבוץ, נשלחו (החל משנות השבעים, אני מניח)  למה שנקרא "מכינה", בה השלימו את הבגרויות.

{מפעל בקיבוץ}

כמי שגדל בקיבוץ כילד בשנות השבעים, וכנער בשנות השמונים, ראיתי מול עיני איך הקיבוץ נוטש את העולם הצנוע, המוגבל, של שנות השבעים, ומצטרף לחברת הצריכה. תוך דיבורים בלתי פוסקים על משבר כלכלי, נקנו טלפונים לכל בית ואחר כך טלויזיות. כמו כן, ביני ובין בני הקיבוץ המבוגרים ממני בעשר שנים, יש תהום:  בנעורי, כבר היה לכל נער בקיבוץ מרחב רב לשימושו הפרטי. היה לנו שירותים בכל חדר הן במוסד החינוכי והן בקיבוץ. היה לנו חדרים משלנו הן במוסד והן בקיבוץ. היו לנו הסעות יומיות מהמוסד לקיבוץ.  אפילו חדרי ההורים גדלו והורחבו, עוד לפני הפסקת הלינה המשותפת.  

כך נותר אותו עולם מושגים מהפכני-קיבוצי בשפה, בעוד במציאות כבר לא היתה לו אחיזה.  המוסדות החינוכיים נותרו כשהיו, פחות או יותר, אבל התרוקנו מתוכן.  למשל, עקרון חשוב בחינוך של בני הנוער היה שהגדולים מחנכים את הקטנים יותר. זה נעשה בין השאר ב"פעולות" של "התנועה".  בזמן שאני הייתי בגיל ההתבגרות, היו "פעולות", אבל הן היו ריקות מתוכן, משעממות, לא רלבנטיות. הן לא היו מלהיבות כמו נסיעה – רצוי פיראטית ובאישון ליל - על טרקטור.

ההתפתחות הזאת הכשירה את הקרקע למה שבא מייד בהמשך– התמוטטות מוחלטת של הקיבוץ והעולם הקיבוצי. בני הקיבוץ המעטים שנשארו בו היו הראשונים להנהיג דוקטרינות תאצ'ריסטיות. המנהלים, עורכי הדין, אנשי השיווק, אנשי ההייטק – הם אלו שהפכו לבעלי השררה ולבעלי המאה.  בענפי החקלאות – שהיו פעם בילדותנו ובנעורינו משאת נפש – נותרו לעבוד רק קומץ פיליפינים ועובדים שכירים אחרים.  מענין שההתמוטטות הכלכלית באה בעקבות העדר בעלי מקצוע בתחום השיווק הניהול, המשפט וכיוצא בזה עסקי אויר גלותיים. בני הקיבוץ נשלחו ללמוד בעיקר דברים כמו הנדסת מכונות, וודאי שלא שיווק או עריכת דין. המהפכה התעשייתית אירעה באיחור של עשרות שנים, כאשר המשק כבר היה קפיליסטי לחלוטין (הרי כבר בזמן גולדה, אחרי מלחמת ששת הימים, הוא היה קפיטליסטי למדי). המפעל בקיבוץ שלי ייצר היטב, אבל הסחורה נתקעה שנים במחסן פח ענק שקראו לו "הפיל הלבן".  בכל אופן, ההתמוטטות הכלכלית מישנית בעיני להתרוקנות העולם הקיבוצי מתוכן. אילו היה נשאר הקיבוץ כאלטרנטיבה לחברת הצריכה, היה צולח גם את המשבר הכלכלי.

{טרקטור אספנות}

מה שאני רוצה להדגיש הוא שהקומוניזם, ובעקבותיו הסוציאליזם,  מעולם לא העמידו אלטרנטיבה למתווה היסודי של הכלכלה הקפיטליסית:  אותו חיבור בין מדע, פיתוח טכנולוגי, צמיחה כלכלית, ועליה ברמת החיים.

7.איכות סביבה? - רק תצאו קודם מהשטחים (הכבושים)

הדיון בשמאל בארץ, למשל, תמיד דוחה הצידה סוגיות סביבתיות, בגלל שקודם כל יש לפתור את "הסכסכוך".  גישה זו מניח ש"הסכסוך" נובע בעיקרו מהטמטום של המנהיגים בצד הישראלי.      לעניות דעתי:

 1. אין הרבה דברים שאנחנו יכולים לעשות בקשר ל"סכסוך". הליכה להפגנה היא לא עשיה כל כך מרשימה בעיני, והשפעתה – מלבד מירוק המצפון - אפסית.

2. הסכסוך אינו נובע רק מטמטומם של המנהיגים הישראלים. 

3. לסכסוך סיבות רבות ומורכבות, והוא , למרבה הצער, כנראה אינו עומד להיפתר באורח פלא ובין לילה ב"הסדר" כזה או אחר.  

רוצים דוגמא היסטורית? הביטו במצרים. שלושים שנה בהסכם שלום עם ישראל.  פרק זמן שמאפשר לבחון את הדברים בנחת.  הסכם השלום מחייב נורמליזציה.  בפועל, האליטה התרבותית של מצרים מחרימה כל מי שמעז לסוע או לקיים קשר עם ישראל.  הממשלה המצרית אינה פועלת לשנות מצב זה - היא צריכה את הסכסוך עם ישראל, היא צריכה את הכתבות בעיתונות ובטלויזיה המצרית שמסיתות את הציבור נגד ישראל ומספרות לו על סוכני מוסד שמרעילים את המים המצריים בויאגרה. 

כנ"ל בירדן.

4. רכוז כל המאמץ ב"סכסוך" מונע עשיה פרודוקטיבית, שיכולה להביא שינוי חיובי מיידי, כאן ועכשיו.  למשל, מאבק למען דבר מה שמציק לי בסביבה המיידית שלי.

5. בפועל, המאבק נגד "הכיבוש" ובעד "סיום הסכסוך עכשיו" מונע על ידי שנאה (למנהיגי ישראל, למשל).  מאבק כזה אינו יכול לייצר אלא שנאה.

8. יוסי שריד שולף מהכובע

אתן דוגמא לסעיף 4: בתקופה שבין 1996 ל- 2000 (בערך) הייתי פעיל במגמה ירוקה.  המאבק המרכזי (והכשלון המרכזי,  בדיעבד) היה נגד חוצה ישראל.  במסגרת זו, כינסנו (בסוף שנת 98 אם אינני טועה) מסיבת עיתונאים בבית העיתונאים ברחוב קפלו. האורחים היו יוסי שריד ועוזי לנדאו.  את יוסי שריד אין צורך להציג.  אציין רק שבאותה עת היה אופוזיציונר בולט לממשלת נתניהו,  ושר איכות  הסביבה לשעבר.   לנדאו היה יו"ר ועדת חוץ ובטחון, וחבר הליכוד, מפלגת השלטון.    שריד הכריז מוקדם יותר באותה שנה שיאכל את כובעו אם נתניהו יחתום על הסכם וואי.  מסיבת העיתונאים נערכה זמן קצר אחרי שנתניהו חתם על הסכם זה.   שריד לא התאפק, והחליט להפוך את מסיבת העיתונאים נגד כביש חוצה ישראל  לבמה לדיבור נגד נתניהו.  במקום לדבר נגד הכביש, הסביר בלולינות לשונית מדוע אינו אוכל עדיין את הכובע שאין לו.  בידי שמורים המפית עליה שירבט את חלק מדבריו בטרם ידבר – אספתי אותה למזכרת כשהתפזרו כולם מן החדר ("פרוייקטים [כמו חוצה ישראל] – אפשר לעצור , אם אפשר לעצור את אוסלו").  מה אמור לנדאו – הידוע בדעותיו הימניות בנושאים המדיניים - לעשות במצב כזה? עד כמה שזכור לי, הפגין אצילות נפש ולא התייחס לדבריו של שריד.