סדנת החובבים המעורבת הסתיימה לה בניצחון גדול. שלוש פעמים סחפנו את הקהל במונולוגים שלנו. בתום הערב השלישי התכנסנו לנו במצב רוח מרומם בביתה המרווח והמאובזר של אחת המשתתפות וראינו יחדיו את עצמנו מופיעים על מסך ענק (פלאי הטכנולוגיה. החבר של מישהי צילם אותנו). ברוח נרקיסיסטית פרועה בירכנו זה את זה: "אתה מדהים! תראה איך אתה מחזיק את הקהל!". בשבילי היכולת לחוש פעם אחת בחיים, ולו לכמה רגעים, נרקיסיזם כזה, היא הישג כביר. רציתי בהזדמנות חגיגית זו להגיד תודה לזה-שישן-על-כל-התנורים (מה הפלא שהוא אפוף עשן?) על העידוד הבלתי מוצדק בעליל שהוא נותן לי.
להלן מונולוגי (למעשה זה חלק מטקסט ארוך יותר, כעשרה קטעים כמו השניים האלה. החלום שלי הוא שיהיו לי לפחות ארבעים כאלה):
היה ילד אחד בקיבוץ
היה פעם ילד אחד, בקיבוץ שלנו. כל בני הקיבוץ הם ילדים, בהתחלה, והם נשארים ילדים הרבה זמן, עד שהם הופכים לחיילים. אבל הילד הזה נשאר כנראה ילד, כי כשהגיעה השעה שלו להפוך לחייל, צה"ל לא הסכים לגייס אותו. והסיבה שהוא לא הסכים, היא שלילד הזה היתה בעיה. מתי בפעם הראשונה סיפרו לנו על הבעיה של הילד הזה? אני לא זוכר. זה היה כאילו תמיד ידענו שיש לו את הבעיה הזאת. כמו שתמיד ידענו על בעיות של אנשים אחרים בקיבוץ. למשל, שמשה סינגולדה, אבא של יגאל, הוא הנגר, והוא איש קשה, והוא לא עובד. פרזיט. אבל פרזיט פחות מציונה, אמא של אסנת, שהיתה פרזיטית משוגעת, ואפילו בקומונה (שזה המחסן בגדים איפה ששמו לעבוד את כל הפרזיטיות) לא הסכימו לקבל אותה, כי היא היתה צועקת ומקללת ויורקת. מישהו לחש לי באוזן פעם, שאם דוקרים את הילד הזה במחט באצבע, אפילו בטעות, כל הדם מהגוף שלו מתחיל לצאת מהחור הקטן הזה, ואי אפשר לעצור אותו, כי אין לילד הזה את החומר שעוצר את הדם, והדם ממשיך לזרום ולזרום עד שהוא יוצא כולו החוצה, והילד מת. הייתי מסתכל על הילד הזה, שקראו לו גלעד, ומנסה לראות אם רואים עליו את הדם שהולך לצאת החוצה ולהרוג אותו. העור שלו היה קצת שקוף, וראו לו את הורידים במצח. אבל גם לי ראו את הורידים בכפות ידיים, ורואים עד היום. בסוף הוא באמת מת, בזמן שהוא היה צריך להיות בצבא. מהמחלה הזאת שלו. ועשו לו קבר יפה. אבל למישהו אחר מהקבוצה שלו, שרון, עשו גם אנדרטה, והלוויה צבאית עם המג"ד, כי שרון הזה מת, כלומר נפל, בצבא. הג'יפ שלו התהפך בלבנון.
לפעמים, אני מרגיש שאם אני אתחיל לדבר על מה שבאמת כואב לי, תצא לי צעקה שאי אפשר להפסיק, וכמו הילד הזה שטבע בתוך הדם שלו, ככה אני אטבע בצעקה שלי.
•
ולילד הזה היה אח בקבוצה שלי. לאח שלו קראו גיל. היו לו תלתלים בלונדיניים ועיניים בצבע דבש ומבט תינוקי. גיל היה הילד הכי קטן בקבוצה. בגיל. לא בגובה – בגובה יודהלה היה עוד יותר נמוך ממנו. פעם גיל היה בקבוצה אחרת, ושם הוא היה הכי גדול. אבל אז העבירו אותו אלינו, לקבוצת סלע. כמו שאותנו, שקראו לנו "סלע בוגרים", העבירו פעם לקבוצה אחרת, כי היינו רק ארבע ילדים בשנתון שלנו, ואז העבירו אותנו ליותר קטנים שקראו להם "סלע צעירים", ואז קראו לנו ביחד פשוט "סלע", ועשינו פעמיים גן חובה. ומאז שהעבירו את גיל אלינו והוא נהיה הכי קטן, הוא נהיה גם מזוכיסט. זאתומרת, הוא היה בא אליך ומתגרה בך ואומר לך את הדבר שהכי מעצבן אותך. למשל, לי הוא היה קורא "אסטרונאוט". ואם לא הייתי עונה לו, הוא היה ממשיך להתגרות. ואם הייתי אומר לו "גיל, אני מזהיר אותך"! הוא עדיין היה ממשיך – "חללית! אסטרו! הלם!", עד שהייתי מתעצבן ומרביץ לו. ואיך שהייתי נותן לו את האגרוף הראשון, הוא היה נשכב על הדשא או על המדרכה ומחכה שאני ארביץ לו עוד. ואם לא הייתי מרביץ לו עוד, הוא היה ממשיך לקלל אותי, עד שהייתי מרביץ. הייתי מתיישב לו על החזה ונותן לו אגרופים, או נשאר לעמוד ובועט בו. והוא לא היה מחזיר בכלל, רק שוכב ומגן עם הידיים שלו על הראש. ועם כל מכה הוא היה נותן אנחה קטנה, ואז מקלל אותי או אומר בקול מעוות: "אוי ואבוי כמה זה כאב לי"! כדי לצחוק עלי. ולפעמים אחרי המכה הוא היה צוחק. מתפתל עם הגוף וצוחק. אבל בסוף כשהרבצתי לו ממש חזק, בסוף הוא היה בוכה. המטפלת הסבירה לנו שהוא מזוכיסט, וזה אומר שהוא נהנה מהמכות. ואמרו בסוד שזה בגלל שאבא שלו, שמעון, מרביץ לו. אבל היו גם כאלה שאמרו שזה בכלל לא בגלל זה, אלא בגלל שהוא עבר להיות הכי קטן בקבוצה. וגם בגלל הבעיה של אח שלו.
לפעמים, אני מרגיש שכמו הגיל הזה, הכי בעולם אני נהנה לשכב על המדרכה ולהתפלש בכאב שלי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
