החיים הם במקום אחר

[זה פוסט לא חשוב. באמת. וארוך נורא. וזה עוד רק החלק הראשון].

זאת שעוד לא החליטה אם להיות זונה או זבנית בסטימצקי העלתה בפוסט מבריק את סוגיית הקיילי מינוג של אוהבי תום וייטס.  אני עדיין עוד לא התאוששתי, הן מאבחנותיה החדות כתער בבשרי החי והכואב, והן מהתגובה ההו כה פלצנית, מביכה ומטומטמת שהשארתי שם [***** עדכון: הללויה! רפונזל הורידה את התגובות! ****].

במקביל אני מתמיד בניסיונותי הניצחיים למצוא מוזיקת פופ מקורית שנכתבה אחרי 1976,  ולא להישאר לגמרי מאחור בקצב המהפכני שבו מוכרזת המהפכה המוזיקלית הבאה ומוכתרת  "הלהקה הכי גדולה מאז הביטלס (ויש שיגידו שהם גדולים מהם)" התורנית [מישהו זוכר את דוראן דוראן? אואזיס?  מישהו זוכר ו עדיין סבור שהם יותר גדולים מהביטלס?].

במסגרת מאמצים אלה, גיליתי את האימיול.  האימיול הוא מין כושי מהסוג הישן והטוב, כושי שעושה את שלו ולא דורש שנקרא לו בשמות יפים או נבקש ממנו סליחה, ובטח לא חולם לאיים עלינו באקדח. בלחיצת כפתור הוא מוריד בשבילי את כל האלבומים של פול סיימון (גיליתי ששנים אחרי, אני עדיין זוכר אותם בעל פה). יותר טוב אפילו מצביקלה האמריקאי (שיש שהיו קוראים לו במבטא אמריקאי מלגלג american zvi), בחור עגלגל וגדול שבא לקיבוץ מאמריקה (כמתנדב!  פעם היו מתנדבים איכותיים). צביקלה התאהב בבחורה מקומית ונשאר איתה בקיבוץ.  מאז, הקדיש את חייו להקלטת אוסף התקליטים האינסופי שלו לכל דיכפין, ושמעו יצא למרחוק, וכל דיכפין אכן ייתי ויבוא אליו ויקליט, לא רק בקיבוץ אלא באזור כולו. יותר מכל איש אחר , צביקלה אחראי לחינוכי המוזיקלי, ואולי לחינוכו המוזיקלי של דור שלם באזור. הוא טבע את היסודות.

ובאשמתו אני אוהב בלאדות רוק.  

אתם מכירים את האמירה המזלזלת הזאת של כתבי פופ:  "XXX  הקפידו לשלב באלבום כמה בלאדות רוק סוחפות שודאי יהפכו ללהיט הבא ברדיו ובייחוד בגלגל"ץ" – הם כתבו זאת שנים רבות לפני שקמה תפלצת גלגל"ץ, ויכתבו את זה שנים ארוכות אחרי שאיזה שוחר מוזיקה צעיר ואידאליסט יתנקש סוף סוף בחייו של אלדד קובלנץ (או לפחות יזרוק אותו מחלון התחנה).  כאילו מנהיג הלהקה בא עם דף סטטיסטיקות ומודיע לחבר'ה: "רגע, היה לנו עד עכשיו עשרים וארבע אחוז של רוק אוואנגרדי, שזה שתיים וחצי אחוז יותר מהמותר, זאת אומרת שחייבים להוסיף לבלאדת הרוק ברצועה השלישית בדיסק (יש עדיין רצועות בכלל?) דקה ושתים עשרה שניות של גיטרות סוחפות. אחרת לא ניכנס לפליי-ליסט של אלדד קובלנץ, וישראל זה לא שוק שאנחנו יכולים לותר עליו".  טוב, כתבי הפופ הרי הקדימו את זמנם בכתיבה מקומונית, פלצנית וריקנית שלעולם תראה כל גרפס הכי ספונטני  המשוחרר לחלל העולם כמניפולציה מחושבת, מודעת, אופנתית, חתרנית, בלה בלה בלאית, והעיקר שתבינו כמה אני מתוחכם ומבין עניין וטרנדי (ולמרות כל המאמץ הזה, המאמץ לעמוד בקצב האופנה המתחלפת בכל רגע,  הכתיבה של הכתבון  לא מזיעה בכלל, היא רק נורא מאומצת, ואין בה אות אחת שנכתבה מהלב שלו, שכבר מזמן שכח איך מרגישים אותו).

 קים גורדון, הבלונדה המקורית של סוניק יות'