החיים הם במקום אחר

1) ב"קהל" אני מתכוון בעצם רק אליה (היא אשמה).

2) אם את/ה מזהים עצמכם או את המחבר המובלע בין השורות (והכוונה למשהו שהוא יותר מהזדהות הקורא עם הדמויות) - אבקש, אם אפשר, לעבור לבלוג אחר, על מנת לספק לי את אשליית האנונימיות הדרושה כדי להרגיש כאן בבית. תודה.

לאחרונה מצאתי עצמי בסדנת תאטרון (למעשה, בשתיים במקביל. עניין מוזר בהתחשב בכך שאין לי יומרות בתחום המשחק, ושהתאטרון מדבר אלי פחות מאמנויות אחרות. כדי להסביר את העניין המוזר, אני אצטרך להסביר עוד הרבה עניינים אחרים הקשורים בו, וסופי שאסתבך ואמעד – יחד איתכם - בחוט חיי המפותל . בקיצור: הסדנה עושה לי טוב בגוף וגם בנשמה).
עלינו, השחקנים החובבים, מוטלת החובה לללמוד בעל פה קטע ממחזה הקרוב לליבנו. זהו חומר הגלם שלנו, ואנחנו משחקים איתו לפי ההוראות. איתן, המורה המקסים, עומד לידך דרוך, מוכן בכל אורך גופו ויציבתו המושלמת להיות כל כולו שם בשבילך, להוציא ממך את המירב, "כי בכל אחד מאיתנו יש כל כך הרבה בכל רגע נתון". מציגים אותו בצרחות ("לא שומעים! יותר חזק!") , בנהמות חייתיות, בצחוק מתגלגל, בסוד כמוס, בפחד איום, בפיהוק אדיש, על רגל אחת, תוך הנעה קדימה ואחורה של האגן ("עוד! יותר חזק! ללוש את המילים מהאגן"!).
הסיסמה של איתן היא "לא לדעת! אני רוצה שתפתיעו את עצמכם!".
אני יודע שאני נראה חולמני, אבל מבפנים אני רותח! טנסי הצעיר.

עם הזמן אתה לומד בעל פה לא רק את הטקסט שלך. לאט אבל בטוח, המונולוגים של האחרים מתחילים לחלחל לנשמתך. זה מתחיל מהמונולוג הזועם של טל – כל כך מתאים לאלימות הלא כבושה שלו: "אני הולך למאורות סמים, כן, מאורות סמים! מאורות של פושעים וגנבים! .. אני חי חיים כפולים: ביום אני פקיד צנוע וישר בבית המסחר, ובלילה (הו הו, בלילה) אני קיסר פרוע של העולם התחתון! .. יש לי שפם מלאכותי, ולפעמים אני מדביק לעצמי פאות ירקרקות. במקרים כאלו הם קוראים "אל דיאבולו", השטן!" וטל כבר מתגולל על בן שיחו, מפיל אותו ארצה, מצמיד אותו לקרקע ולא נותן לו לזוז "הו, הייתי מספר לך סיפורים שלא יניחו לך לישון לילות שלמים! אויבי מתכננים לפוצץ את המקום הזה. הם מתכננים לבוא הנה לילה אחד ולהעיף את כולנו גבוה גבוה!" טל מסמן עם ידיו כמה גבוה, ואיתן, המורה, מצטרף אליו בחדווה "כן! גבוה גבוה" "אני אשמח מאד. גם את תשמחי. את תעופי לך גבוה גבוה רכובה על מקל של מטאטא מעל הרי התכלת ומעל שבע עשרה מחזרים ג'נטלמנים, מכשפה זקנה וקשקשנית שכמותך"! ומכאן זה זורם למונולוג אחר, של אותו טום מתוך "ביבר הזכוכית" (טנסי ויליאמס, אני עבד שחור לרגליך. וולט ויטמן, פוקנר, המינגווי, טנסי ויליאמס, סלינג'ר, קארבר – איזו שרשרת יהלומים! איזו רצינות, איזו גאונות, איזו עוצמה(וסליחה, רמירז, שלא הכנסתי את פיצ'גרלד. זה רק בגלל שצווארי כבר שח מכובד השרשרת). את המונולוג הזה בחר גוסטבו, ואצלו טום מתגלגל במבטא דרום אמריקני ובכאב שמבקש להתפרץ בעיניו רבות ההבעה ובגופו הדרוך: "קולנוע! תסתכל בהם, כל האנשים הנוצצים האלה! הם בולעים הרפתקאות כמו חזירים! אנשים הולכים לקולנוע במקום לנוע!" הוא צועק, מבטו מנצנץ על סף דמעות "אני יודע שאני נראה חולמני, אבל מבפנים אני רותח! בכל פעם שאני מרים נעל תוקפת אותי צמרמורת, אני מתחיל לרעוד למחשבה שהחיים קצרים כל כך ואני לא עושה שום דבר" ואחר כך טליה, עם שלושים וכמה שנות חיים ומראה ושובבות של ילדה "אתם לא אהבתם אותי, אתם רק חשבתם שזה נחמד להיות מאוהבים בי! אתה לא מבין אותי, אתם עשיתם לי עוול נורא! קודם אבא" פאוזה "ואחר כך אתה! כשגרתי אצל אבא," היא מרצינה, מנסה להסביר, שיקחו אותה ברצינות פעם אחת "הוא הרצה בפני את ההשקפות שלו, וההשקפות שלו הפכו להיות ההשקפות שלי. הוא קרא לי ילדתי-בובתי, הוא שיחק איתי כמו שאני שיחקתי עם הבובות שלי!" ואתה, הצופה מהצד או ניצב מולה, מתאהב, רוצה גם לשחק איתה קצת. וזה מתערבב עם "אני חייבת למצוא אהבה אמיתית. ובשביל זה, אני חייבת לזרוק את כל האהבות הבינוניות שלי" של דליה שכנראה באמת חייבת (וביננו, מי לא?), ועם "אני רוצה צדק! צדק תמורת מיליארד דולר!" שסיגלית הנפלאה שואגת בצרידות. והמונולוג שלי: "אני זוכר איך השקד פרח בפלשתינה. בקור הארקטי, הייתי אז פינגווין קטן", שכל שאר המונולוגים נאחזים בו ומתפתלים סביבו, עד שהם משתרבבים לתוכו.

לפעמים כל העירבוב הזה מזכיר לי את המקום הזה, הקרוי בעברית בלוגוספירה.