ראשית, במיטב מסורת פולין: התנצלות. על ההעדרות הארוכה בפרט, ועל כל השאר, בכלל.
בגיליון "מסמרים" האחרון התפרסם סיפור פרי מקלדתי וייסורי, ושמו המעפן בישראל "החדר שלי". זהו פרסום ראשון אי פעם שלי, פחות או יותר. יצא ארוך למדי, 48 עמודים בחוברת. אני עדיין לא רואה את הסיפור כגמור. יש עדיין מה להוריד בו, ובעיקר מה להוסיף. מוזר איך אחרי שנים ארוכות של כתיבה (התחלתי לכתוב אותו לפני עשר וחצי שנים) ולא מעט עמודים – נראה לי כאילו לא נגעתי אפילו בקצה קצהו של הנושא המדובר.
הסיפור קשור לבלוג, בכל מיני דרכים שלא את כולן אני רואה ולא כולן מענינות. על כמה מהקשרים אני רוצה לדבר.
ראשית, בחוברת מפרסמות שתי כותבות שהן גם בלוגריות, ושחלק גדול מכתיבתן נעשה ברשת (הן היו כאן הרבה לפנַי ולִפְנֶי היות הבלוגים). אחת היא ריקי כהן, והשניה מירי, שמחקה לצערי את הבלוג שלה לאחרונה ולכן אין אליו לינק (מירי, אני מקווה שזה בסדר שאני מזכיר את שמך כאן). הסיפור של מירי מומלץ ומבדר ביותר (את השאר לא הספקתי לקרוא).
בהקשר שלי, הקשר בין הפרסום לבלוג ישיר ביותר:
1. לפני זמן (שנתיים?) נתתי לרמירז לקרוא כעשרה דפים שכתבתי בתחילת 98, בכותרת "החדר שלי". הוא הגיב בצורה מקסימה ומעודדת. אבל, הוסיף, לדעתי לא ענית על השאלה הכי חשובה: למה הם ("אני" ובת הזוג בסיפור) נפרדו? לפני כשנה ורבע, בתחילת אביב זכור לטוב, הניסיון לענות על השאלה הביא אותי להוסיף עוד כעשרים וחמש עמודים לאותם עשרה עמודים.
2. את הטקסט הארוך הזה– הכי ארוך שכתבתי עד אותו זמן – נתתי לכמה אנשים, ובינהם למגיבה המכנה עצמה כאן "שלכת". את שלכת פגשתי לפני שנים, תחילה בחלון התגובות של בלוגים אחרים, אחר כך בחלון התגובות כאן, אחר כך במייל, אחר כך בעקיפין, דרך חברה או שתיים שניסתה לשדך לי (ברור שמי שמנסה לשדך לחברה שלה בלוגר שמעולם לא ראתה, סובלת מאופטימיות קוסמית, אם לא מבעיות גרועות יותר. מצד שני שלכת מעולם לא התיימרה להיות התגלמות הנורמליות המומלצת ע"י פסיכולוגים עלי אדמות), ולבסוף פנים אל פנים. לאחר שקיבלה את הטקסט הארוך, החלה שלכת להטריד עורך ספרותי שהכירה, דוחקת בו שיפרסם את הטקסט. היא הטרידה אותו הרבה, אבל הוא ידוע כאדם חזק, ולא נשבר. אי לכך פנתה לאמיר, העורך של מסמרים, והציקה לו עד שיצאה נשמתו והיה מוכן לפרסם את כל הטקסט שלי ללא תנאים מוקדמים, פרט לתנאי שהיא תפסיק להציק לו.
אז כמו שאתם רואים, בלוג יכול לעזור בכתיבה ובפרסום. וזה, עוד לפני שמדברים על העידוד העצום ששאבתי לאורך השנים מתגובותיכם המפרגנות במוגזם. ועל מיליון היבטים אחרים של הקשר בין הכתיבה שלי לבלוג, כמו נניח כתיבה של טקסט כל כך אישי ומפוצל, כמעט יומני. וייתכן בהחלט שמנחם בן צודק, והסיפור " נקרא כרצף בלתי מאורגן של אירועים אישיים" שזה נשמע לי הגדרה אפשרית לבלוג.
לפני שאני מביא כאן קטע קצר מהסיפור, שתי תחינות ותהיה אחת.
1. דרושה דירה: עד 2800 ש"ח בערך, רצוי בפלורנטין, רצוי כזו שמתפנה ב- 1/9. אמנם ייתכן שעניין זה יפתר בימים הקרובים, אבל בכל זאת אשמח.
2.אבד חתול: זה אמנם אירע לפני יותר מחודשיים, ואין כבר הרבה סיכוי, אבל אם בכל זאת תראו (באזור פלורנטין, אלא אם כן נחטף והועבר למדינה זרה) את האפור שבתמונה למטה, (קל לזהותו לפי אופיו הכלבי הממהר להתיידד, ולפי הנזלת הכרונית שעלולה לנחות מחוטמו הישר לחיקכם) – אנא הודיעו לי. ואימרו לו שהוא חסר, ויתקבל בזרועות פתוחות, והוא לא אשם שנולד מנוזל.
תמיהה: מישהו יכול להסביר לי את פשר נאומו של נסראללה? הפתיחה מסתורית: " זה הנקודה איפה קהילת ההתנגדות פשוט אוהבת לשמוע את המנהיג של ההתנגדות" וההמשך הוא אתגר בלתי ניתן לפיצוח עבור קהילת המודיעין, ובידור טהור למי שזה סוג ההומור הנמוך שלו, כמוני: "המילים האלה עשו לי צעקה ואני השתוקקתי ללוחמים האלה שמעולם לא הופכים אפילו בבתי סוהר" יש פה איזה זמר עברי שרוצה לקחת את הטקסט הזה ולהלחין? עברי לידר? שלמה ארצי? מיכל אמדורסקי?
גם מבנה האתר סודי יותר מהמיקום של הבונקר של נסראללה: "עמוד יסודי" "חדשה" "מדווח" "ניירות" "כאלאנדר" (כשנכנסים מקבלים מימין הודעה: "מקרה מצא לא נעשה") והסתום מכולם: "דו"ח של דמות".
אז יכול להיות שחיזבאללה לא כזה איום ונורא ובלתי מנוצח? או שסתם אין לו כח להשקיע באתר? ואם אין כח, למה בכל זאת הקים את הדבר המשונה הזה? הטעיה מכוונת?
ועכשיו, לקטע מהסיפור. בחרתי בקטע מתוך דיאלוג ארוך, בו מתגלגלת השיחה אל קורס מבוא לסיפורת של פרופסור מנחם פרי. אחת הסיבות שבחרתי בקטע הזה, היא שיש שם משפט – "הסוּזֶ'טים אצלו רודפים על הסוסים שלהם אחרי עדרים של פאבּוּלוֹת" - שגנבתי מאחד הבלוגרים, נדמה לי שברוטוס (לא מצאתי את הקטע למרות שחיפשתי בכל מיני דרכים) מברוטוס (נמצא בעזרת אליפז התימני!):
"אז מה היה? הזמנת אותו הביתה."
"זהו, שלא בדיוק הזמנתי... אתה יודע, נטע לא מאוד אוהבת אורחים. חוץ ממך. אותך היא אהבה."
"אני דווקא לא הרגשתי שהיא מחבבת אותי במיוחד... אבל אולי, אם אתה אומר."
"אני אומר לך שכן. בכל אופן אמרתי לו באופן כללי שיבוא, והוא הפתיע אותי ובא... יום אחד הוא פשוט עמד בדלת, עם החיוך המתחטא שלו."
"כן."
"ואז... תראה, אני ראיתי מהרגע הראשון את כל האסון שעומד לקרות... לא יודע איך, איתַי, אבל ראיתי את זה הולך לקרות..."
"מה, היה ביניהם קליק?"
"זהו, שלא. בדיוק להפך. או אולי בעצם כן. נטע פשוט הממה אותו בכל מה שאמרה... הוא פשוט בלע את הלשון כל פעם כשהיא פתחה את הפה."
"אבל היא לא פותחת... מדברת הרבה, לא? לפחות כשאני הייתי."
"היא לא מדברת הרבה כשיש אורחים, אבל איתו מדי פעם היא כן זרקה איזה משפט, וזה הספיק לו כדי להתעוות לגמרי. למשל המשפט הראשון שאמרה היה מכוון ישר אליו: 'ראיתי אותך היום ברחוב, והלכתי אחריך כמה דקות.' איתַי, הוא התפתל עם הכדור ברזל שנזרק אליו ישר לבטן. הוא פשוט לא ידע מה לומר. הוא נרעש, גמגם משהו, שתק."
"כן, אני יכול לראות אותו ככה. והאמת שזה משפט די חזק..."
"משפט מהמם, לא? מה אתה יכול לענות על זה? אז הפיראט הזה פשוט המשיך להסתכל על הספרים שלנו. דבר ראשון כשהוא נכנס לדירה הוא הלך לספרים, שלף ספר אחד ואמר," מודי חיקה אותו באופן מוגזם מעט, מדגיש את התינוקיות בקולו, "'יוו! זה הספר שאני הכי אוהב בעולם!' ואז שלף ספר אחר ואמר, 'יוווו, ואת זה אני ממש אוהב!' ובסוף, אחרי שהוא שלף איזה עשרים ספרים, נשבע לך, איתי, ועל כל אחד מהם הוא התמוגג כמו דבש על חמאה, הוא נעצר מול 'כריסטוס של דגים' אתה מכיר?"
"ברור, יואל הופמן! ספר גדול!"
"נכון, ספר יפה. ואז הוא גמגם, 'זה.. זה הספר שאני הכי אוהב בעולם!' ואתה בטח יודע מה העניין, אם קראת את הספר?"
"לא, מה העניין?" שמחתי להתלמד.
"בספר הזה יש קטע שמדבר בדיוק על הרצון הזה, להיות מסוגל להצביע על משהו ולהגיד שזה הדבר הכי יפה בעולם. אם זה סמרטוט, או חתיכת פלסטיק, גם."
"באמת? שכחתי את הקטע הזה. והוא ידע שזה מה שכתוב שם?"
"אני לא יודע, איתי."
"מה, אתה חושב שלא? שבמקרה?"
רק אז שמתי לב שהאוויר שוב נגוז ממנו, עיניו הצטמצמו ופיו התכווץ כלפי מטה.
"מריה הקדושה!" מודי גלגל את עיניו מעלה, ניצת באנרגיה של כעס, "אני מספר לך סיפור, ואתה עוצר אותי כל רגע כי אתה פשוט חייב לדעת מה היה הצבע של החולצה שהיתה מונחת על המדף השלישי משמאל. עוד לא נתקלתי בדבר כזה."
חייכתי בהתנצלות. "אבל השוליים דוחפים אל המרכז, אפילו פרי אומר!"
"כן, והמטונימיות סוחפות חזרה אל השוליים... הכי הרס אותי כשהוא דיבר על הטיפול הפסיכולוגי שלו... הבן אדם בדיכאון, ומדבר על הטיפול שלו מול מאות תלמידים."
"וכל המגניבים, הסטודנטים לקולנוע, רובצים בספסלים האחוריים או על המדרגות, מסוממים לגמרי, משלימים שעות שינה, נוחרים, מסתכלים עליו מדי פעם במבט עייף כזה של 'מה האיש הזה רוצה מאיתנו?!' "
"אתה יודע מה הכי אהבתי? את הדף של הנוכחות. זה היה משגע, לא? אולם ענק, עשרות שורות של כיסאות, מאות תלמידים, פרי למעלה בעולם שלו, מדבר על הפסיכולוג שלו ומנתח שורה שורה את 'פנים אחרות', טוני עם השמשייה, הרטמן נכנס לפונדק, הסוּזֶ'טים אצלו רודפים על הסוסים שלהם אחרי עדרים של פאבּוּלוֹת, ובינתיים הדף של הנוכחות עובר לאט לאט, כמו נמלה, בין כל השורות, מחבר כמו חוט בין החרשניות בשורות הראשונות, שרושמות בהיסטריה כל מילה של פרי, לשורות האמצעיות של הבלתי מזוהים כמוך..."
"וכמוך!"
"כן, וכמוני, ואז הדף עובר לשורות האחוריות של הסטלנים, וככה במשך שעות הדף עובר בין כולם."
"ואז, פתאום בערך בשלושת רבעי השיעור, מתחילה נדידת עמים מאחור, כשהדף מגיע לסטלנים מקולנוע שרק חיכו לחתום נוכחות ולהסתלק החוצה לעשן משהו."
שנינו חייכנו עכשיו.
"נראה לי שהצלחתי לסחוף אותך בסגנון השיחה האסוציאטיבי שלי," אמרתי.
"לא היתה לי בדיוק ברירה."
"ואם לחזור לסיפורנו..."
"לסיפורנו העגום... כן..." אמר מודי ושוב קדרו פניו.
סיפורנו העגום, כן!
תודה לכולם ולהתראות בקרוב, אינשאללה.
אה, ובוקר טוב גם (אני כהרגלי המגונה הולך לישון רק עכשיו).
בבלוג זה
בכל הבלוגים
סלבריטאי שעדיין לא פתח בלוג בקפה
