החיים הם במקום אחר

נוצרה פה תחושה כאילו הבטחתי פעם פוסט על ריקודים.

האמת היא שלא בדיוק הבטחתי.

ובכל זאת, מתוך הפולניות, נוצרה תחושת אשם.

אבל יש בעיה: כדי להסביר את עניין הריקודים, אני צריך להסביר עניינים קודמים, ועוד עניינים קודמים לקודמים, ועניינים אחרים הקשורים בעניינים הקודמים, ולא נצא מזה.

אז נתחיל – כי צריך להתחיל איפשהו  – מאקסטזי וזיקוקים.

הערה: זה קטע שמבוסס על היומן שלי. לכן אני לפעמים מדבר על עצמי כפי שהייתי אז, שונה מאד מהיום.  

 

/=/

קצת לפני יום העצמאות של 2001 שמעה יקירתנו את השכן הלטיני שלה אומר לחברה שלו שהם צריכים לקחת אקסטזי ביום העצמאות. היא היתה שומעת מבעד לקיר הלא מבודד את כל השיחות בין הלטיני וחברתו, ובעיקר את הריבים שלהם, שבהם היה מאשים אותה שהיא לא מדברת יפה על אמא שלה, ושהיא לא נותנת לו לישון, ובסוף לא תהיה לו ברירה והוא יפרד ממנה. הלטיני בכלל לא היה לטיני, הוא פשוט ניגן גיטרה והיו לו תלתלים וכמה פעמים בא לדירה של  יקירתנו וניגן וניסה לשלוח ידיים בשרמנטיות, ולכן זכה לכינוי "הלטיני". הוא בכלל לא שייך לסיפור.

מכאן התגלגל הרעיון שאנחנו – אנשי החבורה החלקית - צריכים להתערות במנהגי העיר, ולקחת אקסטזי ביום העצמאות.

ביום החג הגעתי לדירת יקירתנו באיחור של שעה, פעולת תגמול שכוונה ליקירתנו ולעדינה, שאיחרו לי בשעה לאיזה ארוע אחר, שבוע קודם. אבל מכולם, דווקא רפי כעס עלי.

היו רק שתיים וחצי כדורים לארבעה אנשים (כולם בתולי אקסטזי, וחוששים).

כדור אחד היה שלי, וגם הסקרנות שלי היתה יותר גדולה, אז אני לקחתי שלושת רבעי כדור. הכנסתי את החצי ועוד רבע לפה שלי. השמיים לא נפלו. לפחות לא מייד.

בחוץ שמענו רעמים של זיקוקים, ועדינה אמרה, בואו נלך מהר שנספיק לראות אותם, ורפי אמר, כן בואו נלך מהר, ההופעה של צביקה פיק יכולה להתחיל בכל רגע.

 

בשדרות בן גוריון התחלתי להרגיש רגוע באופן יוצא דופן. אמרתי לעצמי שחלק מהאירועים כבר היו מוציאים אותי מדעתי בכעס וגורמים לי להסתבך –המקום הרי פשוט שרץ ארסים ומפגעים אחרים. אבל אני הייתי רגוע. אני זוכר במיוחד איזו מכונית שנסעה ברברס אלים, קרובה אלי, ואת קור הרוח הבלתי רגיל שבו התייחסתי אליה.

הגענו לכיכר הצפופה מרוב אנשים.   נער, או אולי נערה, השפריץ עלי ספריי והרטיב את כולי מאחור.  חולצה,שיער ועורף קיבלו משהו קריר ורטוב. גם את זה קיבלתי בסטואיות, אולי אפילו מסתכל על הצד הטוב בזה, קרירות מבורכת.

אבל אז אני ועדינה הבחנו שרפי ויקירתנו נעלמו, והתחלנו להיכנס להיסטריה, שלא ביטאנו כלפי חוץ. מאותו רגע החל להשתבש אצלי הכל, וכבר לא יכולתי להתעלם מכך שהמקום שורץ ארסים, פרחות, ומלא אלימות שמחה כביכול של בני נוער. הסתכלתי סביב בתדהמה ולא הבנתי בשום אופן מה אני  עושה שם. זעם כלפי רפי הנוטש בצבץ ועלה. האידיוט פשוט פרץ קדימה ברגע שראה את צביקה פיק על הבמה! זה נשמע קומי מידי, אלהים, כמו מחזה גרוע שהוא פרודיה – על מה בדיוק? תהיתי איך נעביר את הערב אני ועדינה, שכל כך לא מסתדרים. האם נחכה להם כל הלילה?  ואיפה? כלפי חוץ ניסיתי לשמור על קור רוח. אחרי רגעים ארוכים של חרדה ופילוס דרך, יקירתנו מצאה אותנו איכשהו, בין הרבבות. רפי אפילו לא טרח לחפש – הוא נשאר קרוב לפיק שלו (כעבור כמה ימים יקירתנו סיפרה שהוא אמר: "ידאג כל אחד לעצמו").

"אתה ממש אידיוט" סיננתי לעברו

"אני לא חושב שמגיעה לי תגובה כזאת" התגונן בצדקנות.

צביקה פיק, תרנגולת פאתטית, המשיך להתרוצץ על הבמה וקרא מדי פעם קריאות התלהבות כמו

"זה ערב נפלא, באמת"!

 "את זה אני מקדיש לבנות בקהל"

מדי פעם צעקתי בהתלהבות קריאות כגון

"והוו! יחי עודד תירוש"! (או מה שהיה שמו של הבסיסט שלו),

אבל ברגע הבא השתתקתי והבטתי סביב בדאגה, אל האנשים החולפים לידי שמחים לאיד, חורשים מזימות בבקבוקי ספריי ובפטישי גומי ענקיים בצבעי דגל ישראל. משהו נראה לי מאד לא בסדר בעצם המצאותנו במקום (דווקא ברגע של אובדן שליטה, אבל את זה לא הבנתי באותו רגע, לפחות לא במילים). כמו בטריפ [שהתרחש כשנה לפני כן], העברתי כל הזמן יד על הפנים שלי שאיבדו תחושה, כאילו נרדמו, השפתיים במיוחד, בתנועה מודאגת שהיתה חזרה מדויקת על תנועותי בטריפ. מדי פעם העברתי יד על השער ועל העורף, מרגיש את הרטיבות, כמו חייל הרואי שנפצע בשדה הקרב.

הייתי מודאג לחלוטין. לזכותם של חברי, ובעיקר רפי שכנראה הרגיש אשמה, יאמר שחשו שמשהו לא בסדר איתי, ולא רק זאת אלא הציעו שאלך מההופעה.

קבענו שאני ועדינה  נלך לפאב הפינתי. על מנת להראות לעצמי שליטה, וגם מתוך דאגה לאור הארועים הקודמים, חזרתי וסיכמתי איתם בדיוק באיזה פאב מדובר.

פילסנו, עדינה ואני, את דרכנו בין ההמונים, ונכנסנו אל הפאב. זה  היה אי אפלולי ומבודד, שקט, שלמרבה ההפתעה עוד לא התגלה, חמק מעיני הקהל צמא הדם שסביב זירת הגלדיטורים.

דיברתי בקול שליו, אבל הרגשתי רע, ואני זוכר שעדינה  אמרה "אתה מרגיש ככה כי זאת ההתחלה, אתה מפחד בגלל השינוי שקורה, ככה היה גם עם תמיר" ואני אמרתי "לא, אני מרגיש לא טוב" - והנימה שבה אמרתי את זה היתה חד פעמית, כל כך לא מתאימה לי, נימה של השלמה מופנמת, נעדרת את הכעס הרגיל על הזולת המסרב להכיר בייחודי. הייתי אסיר תודה שאנחנו לא בחוץ, טרף להמון סדיסטי. הייתי בתוך חלום קצת רע, וחיכיתי להמשך.

 (וההמשך עוד יבוא)  - הנה כאן

1) ב"קהל" אני מתכוון בעצם רק אליה (היא אשמה).

2) אם את/ה מזהים עצמכם או את המחבר המובלע בין השורות (והכוונה למשהו שהוא יותר מהזדהות הקורא עם הדמויות) - אבקש, אם אפשר, לעבור לבלוג אחר, על מנת לספק לי את אשליית האנונימיות הדרושה כדי להרגיש כאן בבית. תודה.

לאחרונה מצאתי עצמי בסדנת תאטרון (למעשה, בשתיים במקביל. עניין מוזר בהתחשב בכך שאין לי יומרות בתחום המשחק, ושהתאטרון מדבר אלי פחות מאמנויות אחרות. כדי להסביר את העניין המוזר, אני אצטרך להסביר עוד הרבה עניינים אחרים הקשורים בו, וסופי שאסתבך ואמעד – יחד איתכם - בחוט חיי המפותל . בקיצור: הסדנה עושה לי טוב בגוף וגם בנשמה).
עלינו, השחקנים החובבים, מוטלת החובה לללמוד בעל פה קטע ממחזה הקרוב לליבנו. זהו חומר הגלם שלנו, ואנחנו משחקים איתו לפי ההוראות. איתן, המורה המקסים, עומד לידך דרוך, מוכן בכל אורך גופו ויציבתו המושלמת להיות כל כולו שם בשבילך, להוציא ממך את המירב, "כי בכל אחד מאיתנו יש כל כך הרבה בכל רגע נתון". מציגים אותו בצרחות ("לא שומעים! יותר חזק!") , בנהמות חייתיות, בצחוק מתגלגל, בסוד כמוס, בפחד איום, בפיהוק אדיש, על רגל אחת, תוך הנעה קדימה ואחורה של האגן ("עוד! יותר חזק! ללוש את המילים מהאגן"!).
הסיסמה של איתן היא "לא לדעת! אני רוצה שתפתיעו את עצמכם!".
אני יודע שאני נראה חולמני, אבל מבפנים אני רותח! טנסי הצעיר.

עם הזמן אתה לומד בעל פה לא רק את הטקסט שלך. לאט אבל בטוח, המונולוגים של האחרים מתחילים לחלחל לנשמתך. זה מתחיל מהמונולוג הזועם של טל – כל כך מתאים לאלימות הלא כבושה שלו: "אני הולך למאורות סמים, כן, מאורות סמים! מאורות של פושעים וגנבים! .. אני חי חיים כפולים: ביום אני פקיד צנוע וישר בבית המסחר, ובלילה (הו הו, בלילה) אני קיסר פרוע של העולם התחתון! .. יש לי שפם מלאכותי, ולפעמים אני מדביק לעצמי פאות ירקרקות. במקרים כאלו הם קוראים "אל דיאבולו", השטן!" וטל כבר מתגולל על בן שיחו, מפיל אותו ארצה, מצמיד אותו לקרקע ולא נותן לו לזוז "הו, הייתי מספר לך סיפורים שלא יניחו לך לישון לילות שלמים! אויבי מתכננים לפוצץ את המקום הזה. הם מתכננים לבוא הנה לילה אחד ולהעיף את כולנו גבוה גבוה!" טל מסמן עם ידיו כמה גבוה, ואיתן, המורה, מצטרף אליו בחדווה "כן! גבוה גבוה" "אני אשמח מאד. גם את תשמחי. את תעופי לך גבוה גבוה רכובה על מקל של מטאטא מעל הרי התכלת ומעל שבע עשרה מחזרים ג'נטלמנים, מכשפה זקנה וקשקשנית שכמותך"! ומכאן זה זורם למונולוג אחר, של אותו טום מתוך "ביבר הזכוכית" (טנסי ויליאמס, אני עבד שחור לרגליך. וולט ויטמן, פוקנר, המינגווי, טנסי ויליאמס, סלינג'ר, קארבר – איזו שרשרת יהלומים! איזו רצינות, איזו גאונות, איזו עוצמה(וסליחה, רמירז, שלא הכנסתי את פיצ'גרלד. זה רק בגלל שצווארי כבר שח מכובד השרשרת). את המונולוג הזה בחר גוסטבו, ואצלו טום מתגלגל במבטא דרום אמריקני ובכאב שמבקש להתפרץ בעיניו רבות ההבעה ובגופו הדרוך: "קולנוע! תסתכל בהם, כל האנשים הנוצצים האלה! הם בולעים הרפתקאות כמו חזירים! אנשים הולכים לקולנוע במקום לנוע!" הוא צועק, מבטו מנצנץ על סף דמעות "אני יודע שאני נראה חולמני, אבל מבפנים אני רותח! בכל פעם שאני מרים נעל תוקפת אותי צמרמורת, אני מתחיל לרעוד למחשבה שהחיים קצרים כל כך ואני לא עושה שום דבר" ואחר כך טליה, עם שלושים וכמה שנות חיים ומראה ושובבות של ילדה "אתם לא אהבתם אותי, אתם רק חשבתם שזה נחמד להיות מאוהבים בי! אתה לא מבין אותי, אתם עשיתם לי עוול נורא! קודם אבא" פאוזה "ואחר כך אתה! כשגרתי אצל אבא," היא מרצינה, מנסה להסביר, שיקחו אותה ברצינות פעם אחת "הוא הרצה בפני את ההשקפות שלו, וההשקפות שלו הפכו להיות ההשקפות שלי. הוא קרא לי ילדתי-בובתי, הוא שיחק איתי כמו שאני שיחקתי עם הבובות שלי!" ואתה, הצופה מהצד או ניצב מולה, מתאהב, רוצה גם לשחק איתה קצת. וזה מתערבב עם "אני חייבת למצוא אהבה אמיתית. ובשביל זה, אני חייבת לזרוק את כל האהבות הבינוניות שלי" של דליה שכנראה באמת חייבת (וביננו, מי לא?), ועם "אני רוצה צדק! צדק תמורת מיליארד דולר!" שסיגלית הנפלאה שואגת בצרידות. והמונולוג שלי: "אני זוכר איך השקד פרח בפלשתינה. בקור הארקטי, הייתי אז פינגווין קטן", שכל שאר המונולוגים נאחזים בו ומתפתלים סביבו, עד שהם משתרבבים לתוכו.

לפעמים כל העירבוב הזה מזכיר לי את המקום הזה, הקרוי בעברית בלוגוספירה.