החיים הם במקום אחר

רכבת: הרגעים הנדירים כל כך בהם אני צוחק כולי, מטלטל כילד בצחוק חסר שליטה, שמזכיר לי מייד את ימי עם המי'תולוגית. זה קורה כשהכרוז האוטומטי האדיב-מדי,האירופי והשקט, משתבש ומתבלבל: "נוסעים נכבדים, הרכבת תי..." "הרכבת תיכנס מייד..." הרכבת תי..." "הרכבת..." "הרכבת הינה..." "נוסעים נכבדים, הרכבת..." ובכל פעם, בתחילת המשפט המתח הזה: אולי הפעם זה יצליח לו? אני אוהב להרגיש שנית, כמו בילדות, את הדרמה של המשפט: נשימה נעתקת מהתרגשות: "מה יהיה המשך המשפט?? תגידו כבר!" אני מצליח לחוות את הדרמה של המשפט לפעמים כשאני מסטול מאד. "נוסעים נכבדים, הרכבת הינה רכבת מאספת מ- [קול אחר, ממוחשב עוד יותר] באר שבע צפון, ל- לב המפרץ" המסלול היה מופרך והפוך למסלולנו, ופה כבר פרצתי בצחוק פרוע, עד שמישהו בקרון הסב את הראש לאחור.    וכמו הכל בחיים שלי, גם זה נגמר בטרגדיה: הכרוז האוטומטי הוחלף בנַבְחָן  הנאצי, סדרן הרכבת הגס עם הרמקול החזק מדי, שתיכף יתחיל לצווח באוזנינו ולאיים עלינו שנוודא שוב ושוב שלא שכחנו תיקים וחפצים, ויזרז אותנו להתקדם הלאה מהקרונות האחרונים, ולא הייתי מתפלא אם היה מתחיל לשאוג " התחנה הבאה טרבלינקה! שְנֵל,  יוּדֵן, ראוּס!". למרות שהגסות שלו בעצם ים תיכונית מובהק ולא גרמנית. לגרמנים מתאים יותר הכרוז הממוחשב והאדיב.  איך עושים שרגעי הצחוק האלו לא יהיו נדירים כל כך? הצחוק שלי בדרך כלל איננו אפילו צחוק: זהו גיחוך אירוני (נימתו כנימת מה שכתבתי על "הטרגדיה" עם הנַבְחן הנאצי) וצלילו חלוד ודוחה. תסמונת של מישהו מודע מדי. 

נסיעה לילית ברכבת. הקרון ריק, רק רחש הנסיעה נשמע. ניגוד מוחלט להמולה והצפיפות של הדרך לקיבוץ. האישה בספר שאני קורא מתארת את חלומותיה והם קמים לנגד עיני בחיות עזה. אני מרים את עיני כשהרכבת נעצרת, ורואה רציפים ריקים לגמרי, עם שורת פנסי רציפים, יפים, ממאה אחרת, שנגוזה מזמן, ולעיתים שעונים בשחור לבן, גבוהים, תלושים מהמציאות. כל זה כמו מחכה להיכנס לחלום שאחלום הלילה, בייחוד כשהרכבת מתחילה לנוע, והכל נע כנגדי לאט ואז מהר יותר ויותר.  ועם זאת, אין לי שום אפשרות לחבר בין שני המצבים, העירות והשינה. לפחות לא בזמן העירות.  

הגעתי לעיר הגדולה. תחילה שמחתי להביט לתוך מסעדה גדולת ממדים ריקה, כמין המשך של מסע הרכבת. אבל מהר מאד רעש המכוניות והזיהום מאגזוזיהן עורר בי סלידה, ורצון ברור לברוח מפה, למקום נקי יותר. 

צלצלתי לחמדת- לספר לו על הדחייה שהרגשתי נוכח חיבוקה המחודש של העיר, ושאני חייב לברוח מפה, ואם הוא רוצה לנסות ביחד קוקאין, פעם אחת. הוא לא ענה. בכל פעם שהוא – או מישהו אחר שאני רוצה להתוודות בפניו – לא עונים, אני גם קצת שמח. עכשיו אוכל לכתוב על זה ביומן. זה לא יתבזבז.

היה ילד אחד בקיבוץ

היה פעם ילד אחד, בקיבוץ שלנו. כל בני הקיבוץ הם ילדים, בהתחלה, והם נשארים ילדים הרבה זמן, עד שהם הופכים לחיילים. אבל הילד הזה נשאר כנראה ילד, כי כשהגיעה השעה שלו להפוך לחייל, צה"ל לא הסכים לגייס אותו. והסיבה שהוא לא הסכים, היא שלילד הזה היתה בעיה. מתי בפעם הראשונה סיפרו לנו על הבעיה של הילד הזה? אני לא זוכר. זה היה כאילו תמיד ידענו שיש לו את הבעיה הזאת. כמו שתמיד ידענו על בעיות של אנשים אחרים בקיבוץ. למשל, שמשה סינגולדה,  אבא של יגאל, הוא הנגר, והוא איש קשה, והוא לא עובד. פרזיט. אבל פרזיט פחות מציונה, אמא של אסנת, שהיתה פרזיטית משוגעת, ואפילו בקומונה (שזה המחסן בגדים איפה ששמו לעבוד את כל הפרזיטיות) לא הסכימו לקבל אותה, כי היא היתה צועקת ומקללת ויורקת. מישהו לחש לי באוזן פעם, שאם דוקרים את הילד הזה במחט באצבע, אפילו בטעות, כל הדם מהגוף שלו מתחיל לצאת מהחור הקטן הזה, ואי אפשר לעצור אותו, כי אין לילד הזה את החומר שעוצר את הדם, והדם ממשיך לזרום ולזרום עד שהוא יוצא כולו החוצה, והילד מת.  הייתי מסתכל על הילד הזה, שקראו לו גלעד, ומנסה לראות אם רואים עליו את הדם שהולך לצאת החוצה ולהרוג אותו. העור שלו היה קצת שקוף, וראו לו את הורידים במצח.  אבל גם לי ראו את הורידים בכפות ידיים, ורואים עד היום. בסוף הוא באמת מת, בזמן שהוא היה צריך להיות בצבא. מהמחלה הזאת שלו. ועשו לו קבר יפה. אבל למישהו אחר מהקבוצה שלו, שרון,  עשו גם אנדרטה, והלוויה צבאית עם המג"ד, כי שרון הזה מת, כלומר נפל, בצבא. הג'יפ שלו התהפך בלבנון.

לפעמים, אני מרגיש שאם אני אתחיל לדבר על מה שבאמת כואב לי, תצא לי צעקה שאי אפשר להפסיק, וכמו הילד הזה שטבע בתוך הדם שלו, ככה אני אטבע בצעקה שלי.

•

ולילד הזה היה אח בקבוצה שלי. לאח שלו קראו גיל. היו לו תלתלים בלונדיניים ועיניים בצבע דבש ומבט תינוקי. גיל היה הילד הכי קטן בקבוצה. בגיל. לא בגובה – בגובה יודהלה היה עוד יותר נמוך ממנו. פעם גיל היה בקבוצה אחרת, ושם הוא היה הכי גדול. אבל אז העבירו אותו אלינו, לקבוצת סלע. כמו שאותנו, שקראו לנו "סלע בוגרים", העבירו פעם לקבוצה אחרת, כי היינו  רק ארבע ילדים בשנתון שלנו, ואז העבירו אותנו ליותר קטנים שקראו להם "סלע צעירים", ואז קראו לנו ביחד פשוט "סלע", ועשינו פעמיים גן חובה.  ומאז שהעבירו את גיל אלינו והוא נהיה הכי קטן, הוא נהיה גם מזוכיסט. זאתומרת, הוא היה בא אליך ומתגרה בך ואומר לך את הדבר שהכי מעצבן אותך. למשל, לי הוא היה קורא "אסטרונאוט".  ואם לא הייתי עונה לו, הוא היה ממשיך להתגרות. ואם הייתי אומר לו "גיל, אני מזהיר אותך"! הוא עדיין היה ממשיך – "חללית! אסטרו! הלם!", עד שהייתי מתעצבן ומרביץ לו. ואיך שהייתי נותן לו את האגרוף הראשון, הוא היה נשכב על הדשא או על המדרכה ומחכה שאני ארביץ לו עוד. ואם לא הייתי מרביץ לו עוד, הוא היה ממשיך  לקלל אותי, עד שהייתי מרביץ. הייתי מתיישב לו על החזה ונותן לו אגרופים, או נשאר לעמוד ובועט בו. והוא לא היה מחזיר בכלל, רק שוכב ומגן עם הידיים שלו על הראש. ועם כל מכה הוא היה נותן אנחה קטנה, ואז מקלל אותי או אומר  בקול מעוות: "אוי ואבוי כמה זה כאב לי"! כדי לצחוק עלי. ולפעמים אחרי המכה הוא היה צוחק. מתפתל עם הגוף וצוחק. אבל בסוף כשהרבצתי לו ממש חזק, בסוף הוא היה בוכה.    המטפלת הסבירה לנו שהוא מזוכיסט, וזה אומר שהוא נהנה מהמכות. ואמרו בסוד שזה בגלל שאבא שלו, שמעון, מרביץ לו. אבל היו גם כאלה שאמרו שזה בכלל לא בגלל זה, אלא בגלל שהוא עבר להיות הכי קטן בקבוצה. וגם בגלל הבעיה של אח שלו.

לפעמים, אני מרגיש שכמו הגיל הזה,  הכי בעולם אני נהנה לשכב על המדרכה ולהתפלש בכאב שלי.  

קיבלתי הזמנה להצטרך לטבעת פו"פ.  נראה לי שאני כבר תפוש ע"י שלוש טבעות חשובות מדי. אבל אני מקווה שברור לכל הקוראת בבלוג, שאני בודד כמו קוסמונאוט שנתקע בתחנת חלל, ונואש ומשווע וכמה לקשר לפחות כמוהו. אני שוכר דירת שני חדרים גדולים עם מרפסת, ריקה מאד רוב הזמן, ועובד במקצוע מכניס ומכובד.   

ואני פנוי, כן? כמו הרִיק הבין גלקטי. רק הרבה יותר מסביר פנים ממנו.