החיים הם במקום אחר

ועכשיו, לקטע מהסיפור.  בחרתי בקטע מתוך דיאלוג ארוך, בו מתגלגלת השיחה אל קורס מבוא לסיפורת של פרופסור מנחם פרי.   אחת הסיבות שבחרתי בקטע הזה, היא שיש שם משפט –  "הסוּזֶ'טים אצלו רודפים על הסוסים שלהם אחרי עדרים של פאבּוּלוֹת" - שגנבתי מאחד הבלוגרים, נדמה לי שברוטוס (לא מצאתי את הקטע למרות שחיפשתי בכל מיני דרכים)  מברוטוס (נמצא בעזרת אליפז התימני!):

"אז מה היה? הזמנת אותו הביתה."

"זהו, שלא בדיוק הזמנתי... אתה יודע, נטע לא מאוד אוהבת אורחים. חוץ ממך. אותך היא אהבה."

"אני דווקא לא הרגשתי שהיא מחבבת אותי במיוחד... אבל אולי, אם אתה אומר."

"אני אומר לך שכן. בכל אופן אמרתי לו באופן כללי שיבוא, והוא הפתיע אותי ובא... יום אחד הוא פשוט עמד בדלת, עם החיוך המתחטא שלו."

"כן."

"ואז... תראה, אני ראיתי מהרגע הראשון את כל האסון שעומד לקרות... לא יודע איך, איתַי, אבל ראיתי את זה הולך לקרות..."

"מה, היה ביניהם קליק?"

"זהו, שלא. בדיוק להפך. או אולי בעצם כן. נטע פשוט הממה אותו בכל מה שאמרה... הוא פשוט בלע את הלשון כל פעם כשהיא פתחה את הפה."

"אבל היא לא פותחת... מדברת הרבה, לא? לפחות כשאני הייתי."

"היא לא מדברת הרבה כשיש אורחים, אבל איתו מדי פעם היא כן זרקה איזה משפט, וזה הספיק לו כדי להתעוות לגמרי. למשל המשפט הראשון שאמרה היה מכוון ישר אליו: 'ראיתי אותך היום ברחוב, והלכתי אחריך כמה דקות.' איתַי, הוא התפתל עם הכדור ברזל שנזרק אליו ישר לבטן. הוא פשוט לא ידע מה לומר. הוא נרעש, גמגם משהו, שתק."

"כן, אני יכול לראות אותו ככה. והאמת שזה משפט די חזק..."

"משפט מהמם, לא? מה אתה יכול לענות על זה? אז הפיראט הזה פשוט המשיך להסתכל על הספרים שלנו. דבר ראשון כשהוא נכנס לדירה הוא הלך לספרים, שלף ספר אחד ואמר," מודי חיקה אותו באופן מוגזם מעט, מדגיש את התינוקיות בקולו, "'יוו! זה הספר שאני הכי אוהב בעולם!' ואז שלף ספר אחר ואמר, 'יוווו, ואת זה אני ממש אוהב!' ובסוף, אחרי שהוא שלף איזה עשרים ספרים, נשבע לך, איתי, ועל כל אחד מהם הוא התמוגג כמו דבש על חמאה, הוא נעצר מול 'כריסטוס של דגים' אתה מכיר?"

"ברור, יואל הופמן! ספר גדול!"

"נכון, ספר יפה. ואז הוא גמגם, 'זה.. זה הספר שאני הכי אוהב בעולם!' ואתה בטח יודע מה העניין, אם קראת את הספר?"

"לא, מה העניין?" שמחתי להתלמד.

"בספר הזה יש קטע שמדבר בדיוק על הרצון הזה, להיות מסוגל להצביע על משהו ולהגיד שזה הדבר הכי יפה בעולם. אם זה סמרטוט, או חתיכת פלסטיק, גם."

"באמת? שכחתי את הקטע הזה. והוא ידע שזה מה שכתוב שם?"

"אני לא יודע, איתי."

"מה, אתה חושב שלא? שבמקרה?"

רק אז שמתי לב שהאוויר שוב נגוז ממנו, עיניו הצטמצמו ופיו התכווץ כלפי מטה.

"מריה הקדושה!" מודי גלגל את עיניו מעלה, ניצת באנרגיה של כעס, "אני מספר לך סיפור, ואתה עוצר אותי כל רגע כי אתה פשוט חייב לדעת מה היה הצבע של החולצה שהיתה מונחת על המדף השלישי משמאל. עוד לא נתקלתי בדבר כזה."

חייכתי בהתנצלות. "אבל השוליים דוחפים אל המרכז, אפילו פרי אומר!"

"כן, והמטונימיות סוחפות חזרה אל השוליים... הכי הרס אותי כשהוא דיבר על הטיפול הפסיכולוגי שלו... הבן אדם בדיכאון, ומדבר על הטיפול שלו מול מאות תלמידים."

"וכל המגניבים, הסטודנטים לקולנוע, רובצים בספסלים האחוריים או על המדרגות, מסוממים לגמרי, משלימים שעות שינה, נוחרים, מסתכלים עליו מדי פעם במבט עייף כזה של 'מה האיש הזה רוצה מאיתנו?!' "

"אתה יודע מה הכי אהבתי? את הדף של הנוכחות. זה היה משגע, לא? אולם ענק, עשרות שורות של כיסאות, מאות תלמידים, פרי למעלה בעולם שלו, מדבר על הפסיכולוג שלו ומנתח שורה שורה את 'פנים אחרות', טוני עם השמשייה, הרטמן נכנס לפונדק, הסוּזֶ'טים אצלו רודפים על הסוסים שלהם אחרי עדרים של פאבּוּלוֹת, ובינתיים הדף של הנוכחות עובר לאט לאט, כמו נמלה, בין כל השורות, מחבר כמו חוט בין החרשניות בשורות הראשונות, שרושמות בהיסטריה כל מילה של פרי, לשורות האמצעיות של הבלתי מזוהים כמוך..."

"וכמוך!"

"כן, וכמוני, ואז הדף עובר לשורות האחוריות של הסטלנים, וככה במשך שעות הדף עובר בין כולם."

"ואז, פתאום בערך בשלושת רבעי השיעור, מתחילה נדידת עמים מאחור, כשהדף מגיע לסטלנים מקולנוע שרק חיכו לחתום נוכחות ולהסתלק החוצה לעשן משהו."

שנינו חייכנו עכשיו.

"נראה לי שהצלחתי לסחוף אותך בסגנון השיחה האסוציאטיבי שלי," אמרתי.

"לא היתה לי בדיוק ברירה."

"ואם לחזור לסיפורנו..."

"לסיפורנו העגום... כן..." אמר מודי ושוב קדרו פניו.

סיפורנו העגום, כן!

תודה לכולם ולהתראות בקרוב, אינשאללה. 

אה, ובוקר טוב גם (אני כהרגלי המגונה הולך לישון רק עכשיו).