אני יודעת שלא עידכנתי במשך זמן מה, משום מה דחיתי זאת הלאה.. כדי שאוכל לסכם הכל.

הגעתי למסקנה שעד כה אמרתי דברים מאוד מיותרים עלי, שהם לא חשובים לי מספיק.

הגיע הזמן להפסיק לשתוק..

כן, אני פוחדת.

אני פוחדת לאבד את היקרים לי, לאבד את עצמי. לא בהכרח במובן של מוות - אלא גם במובן של קיום.

יש הבדל ענקי בינהם, דבר מה שאני אישית לא יכולה להסביר, אומנם אני יכולה לנסות.

אבא שלי עבר 2 ניתוחים השבוע, שוב. לפני כחודש וחצי חזר לו השיתוק ברגל (סיפור ארוך..) והוא בדק את זה השבוע, ואישפזו אותו ישר, וכנ"ל לגבי הניתוח. אתמול ניתחו שוב.

מה איתי בכל הסיפור הזה? הייתי אדישה למצב של אבא שלי, למצב של אחד האנשים הקשורים אלי בדם שאני אוהבת, מעריכה ומעריצה כ"כ. אני יודעת שלא הייתי בסדר... שזה לא נכון להיות אדיש למצב ולאדם כזה. זה פסול מבחינתי.

אבל מה יותר פסול מאשר אדם שבעצמו לא מעריך את חיו?

הוא שכח את מה שלימד אותי?  "מי יאהב ויעריך את עצמך, אם לא אתה? הרי, מידה כנגד מידה- בכל דבר, לא משנה אם זה בהערכה עצמית, חברתית, נפשית וכו'.. זה בכל מצב וחפץ שהוא.. זה אנחנו."

אני בכיתי בשבילו, סבלתי בכאבו הזועק לצאת החוצה, הזדהתי.

כשהוא אמר לי שהסיבה היחידה לחיו זה אני ואחותי, שתקתי. הוא טען ש- "בלעדיכן, כבר מזמן הייתי קופץ מהחלון. מסיים את חיי"

הוא כנראה פוחד, הוא לא רוצה שנרגיש את כאבו, כפי שהוא הרגיש במות אביו שהוא העריץ והוקיר.

הייתי כ"כ נאיבית למצבו, התעלמתי ממה שהוא חווה, לא שאלתי בשלומו אם לא ביקשו ממני בנימוס שאתקשר.. מה שלא אופייני לאותה ילדה ששוחחה עם אביה במשך שעתיים כל יום. שדאגה לשלומו.

"Father I've seen too much, I hate to live my life.
Forgot every word you told me, stubborn little child, (angel of your life)
I have to find my Eden now, the gates I left behind.
The pain will remain.
"No power to gain.

ובלי קשר לאבי,

בתור אחת שתמיד טעתה ברגעי אמת, ברגע שבו נפתחה בפני דלת חד-פעמית לפרוץ ולהתקדם הלאה - פשוט נעלתי אותה וזרקתי את המפתח לתהום כל פעם מחדש.

והנה.. עוד דלת נפתחת בפניי.. אני פוחדת להתנצב בפניה, ברגע שזה יגיע, והיא תגיע - אני אסתגר בפני עצמי.

השאלות שמסעירות אותי, הרגשות שאני חווה, האושר המופלא הזה שלו נזקקתי (כמו כל אדם אנושי אחר..)... את ההרגשה של הילדה הקטנה והחצופה שמציצה מבעד לדלת זו.. משתוקקת לנפלאות הבא.

אבל מה קורה אם בעצם אותן 'נפלאות' נעולות בפני עצמן? אין כלפיהן גישה. ואם ארצה לפרוץ אותן- בדיוק כמו ריגשותי אליהן.. ואשבור אותן. איך ארגיש אז?

אני אשבר בפני עצמי, כמו בכל אותן הפעמים הקודמות..

אני פוחדת שההזדמנויות הבאות, והזדמנות זאת בפני עצמה תמעיט בערכי אחרי שאעבור דרכה. שהיא אומנם לא תבין נכון, או שהנאיביות שבי לא תבין נכון ולא תמצא את עצמה, את אותו חלקיק שמרחף סביבי שבעצמי איני יכולה לראותו.

בהצלחה לעצמי, אני מניחה.

אתם יודעים מה קסום מבחינתי בעולם זה?

תחשבו שאני משוגעת- לא אכפת לי. אבל הכל יפה בו, האושר, הכאב - המזכיר לנו, או לי לפחות, את העובדה שאני חיה ונושמת וממשיכה הלאה.

היין-יאנג, השיוויון, התנגדויות.. אפילו בדבר הכי קסום ויפה ה''אהבה'' שכולנו סוגדים לה, אפילו בה יש כאב וסכנות.

אני אומנם צריכה שתבין דבר אחד - אולי כואב לי במעט אבל כאב זה הכרחי, בשביל לתת לדבר זה לדעוך נזקקים להמון אומץ והתמודדות. וזו מי שאני, אדם שלוקח סיכונים לא משנה מהן התוצאות שלהן, אני בכל זאת עומדת אחרי ההחלטות שלקחתי.

וזה מרהיב מבחינתי.

ואתה מדהים, אין דבר שיכול להיות יותר טוב מזה 3>.

אני מניחה שהאושר האמיתי זה העולם הפנימי שלנו, בקירות המנטליות, הפילוסופיה והפרספקטיבה שלנו.

בהן רק אנחנו יכולים לשמוע את עצמנו, מהדהדים לנו אי-שם.. בדבר היחידי שגורם לנשמתנו לזעוק ולרצות לפרוץ החוצה כנגד הרוח.

כמו המוזיקה, אהבה, הצורך לדעת עוד- האובססיביות שבדבר המועט. כל זה ועוד..

-זה מה שלי גורם לחיות.

יאללה, שבוע מסעיר לפניי.

התחלות חדשות, התמודדות חוזרת. העשיה כ"כ רבה והזמן כ"כ מעט.. איך אספיק למצות את חיי אם אפילו את הדברים הבסיסים אני לא מצליחה למלא בקיצבת זמן של שבוע?! חח..

אולי הופעה, אולי הוא, כמה תחביבים שצריך ליישם מחדש. (כן, לתפור~ יאי!)

אז יאללה:) נשתמע עד אז...