מותק והעיר הגדולה

אני אוהבת את זה שיום העצמאות מתחיל לו כשיום הזיכרון נגמר. להרבה אנשים המעבר מהצער לשמחה הוא חד מדי. אבל אני אוהבת, כי ככה החיים העצב והשמחה כרוכים להם, וצריך לתת מקום לשניהם. שלובים להם זה בזה:

משהו גדול וטוב:

זוג חברים יקר ואהוב בישר אתמול. התרגשתי יותר מהם אני חושבת, בבר שישבנו בו התארגנה שמחה ספונטנית, מין מסיבת אירוסין שסחפה בשלב מסויים לא רק את החבורה שלנו, אלא בכלל את כל יושבי המקום, שרקדו איתנו לצלילי "הזמנה לחתונה".

כיף.

הרמנו כוסית- בקרוב אצלנו

היום בצהרים נפגשתי איתה. ישבנו בים ביום שמש אביבי ומדהים ודיברנו. שמעתי על המורכבות של המחלה. על המשמעויות הנגזרות ממנה. על המחשבות שעולות. התמודדיות. תהיות. על משפחה וחברים. לא קל. היא מדהימה. חיבקתי אותה. רציתי לבכות ולא הרשתי לעצמי בפניה.

עכשיו באות הדמעות מעצמן.

שתהיה שבת-של-שלום

(תחיו כאילו אתם הולכים למות מחר.

קלישאות לפעמים מוכיחות את עצמן.)