מותק והעיר הגדולה

אני כנראה לא אוהבת ילדים.

אמא שלי טוענת שפעם אהבתי נורא (איפה שהוא בגיל 12) גם אם כן וגם אם לא, אז זה כנראה השתנה.

אני כבר די הרבה זמן בטווח הגיל הזה שבו אמורים לחשוק בזאטוטים, ואני לא.

שלא כמו חברותי אני לא מרגישה כמיהה לילדים, ולא "חולמת תינוקות".

(יש לי חברה שכל לילה חולמת שהיא בהריון, וכל בוקר מתעוררת מאוכזבת מהגילוי שהיא לא)

כשאני רואה גבר שבא לי עליו, אני לא מדמיינת איך יראו הילדים שלנו, אלא איך נעשה טיול אופנועים באפריקה.

כשכבר יוצא לי להיות במגע עם המין האנושי מתחת לגיל 10 (לעיתים ממש נדירות)

אילו בדרך כלל ילדים של אחרים, די רחוקים ואז זה נחלק לשניים:

או שהם מעצבנים אותי ובא לי לחנוק אותם שישתקו\ יפסיקו ליילל\ לרייר עלי וכדומה

או שהם מתוקים  ברמות אכזריות, ופשוט בא לי לכווצץ אותם מרוב מתיקות- וזה רגש שמבהיל אותי

ילדים לדידי זה כמו איזה אקססורי מגניב שיש למישהו אחר, זה נחמד, לא ממש נחוץ, נראה יפה על אחרים, ועלי -טיפשי. סביר שלא ארכוש זאת, גם אם זה מצא חן בעיני, כי זה יקר מדי.

אולי זה רק כי לא מצאתי עם מי?

אני חושבת שהשעון הביולוגי שלי מקולקל, אולי זו הבטריה, אולי איזה בורג שנפל? אני לא שומעת אותו מתקתק,

מישהו מכיר שען טוב?

אני כבר רוצה לרצות. 

_____________________________________________________________

הסתכלות רטרוספקטיבית על הפוסט:

מישהו פעם אמר לי שאני עושה צחוק מכל דבר, והכי הרבה מהדברים שממש כואבים לי.

צדק.

************************************************************************************************************************

משהו קטן וטוב:

תגובות שנכנסות ללב מהקוראים. (אתם בקיצור)