מותק והעיר הגדולה

דווקא הפנים שלה הם הפנים של יום הזיכרון בשבילי, כבר כמה שנים.

היא אחת הנשים שאני מעריצה ומוקירה ביותר בעולם.

הכרתי אותה כשנה אחרי שהוא נהרג, ואותו לא הכרתי כלל.

היא היתה המתרגלת שלי באוניברסיטה. אישה צעירה בת 27 בסה"כ וכבר אלמנה.

יפיפיה ומרירה וכואבת, וכולה אש עצורה. לפעמים בזמן השיעור, ניתן היה לראות בעיניה זיכרון חולף מבליח, לוקחת נשימה עמוקה וממשיכה, ולפעמים לא מתאפקת ומפריחה לאוויר איזה הערה צינית המכוונת כלפי הממסד, המדינה החיים ומי לא.

כעבור כשנתיים היחסים ביננו הפכו יותר קרובים, ישבנו יחד באותה הרצאה, וראיתי שעל אצבותיה שתי טבעות נישואין - אחת שגדולה ממידתה, משחקת בהן כל הזמן, לפעמים שרה לעצמה חרישית "אדבר איתך".

באותו יום הזיכרון ראיתי אותה בסרט קצר מדברת עליו, מספרת על הפעם האחרונה שדיברו.

ישבתי מול הטלביזיה והדמעות לא הפסיקו לזלוג והמשיכו והמשיכו כל אותו היום.

פגשתי אותה שבועיים אחר כך, מהססת ולא יודעת אם זה הדבר הנכון לעשות, אמרתי לה שראיתי אותה, חיבקתי אותה, והוספתי שמאד רציתי להתקשר אליה ולהגיד לה כמה אמיצה היא ומדהימה- ולא העזתי.

התגובה שלה הפתיעה אותי: היא אמרה תודה על זה שאמרתי זאת, ושזה חשוב לה, ושהיו אנשים קרובים שהיא ציפתה מהם לתגובה שלא הגיעה, אז תודה שהעזתי.

אחר כך היא עשתה שינוי משמעותי בחיים, עזבה את האוניברסיטה והעיר שהזכירה לה הכל ועברה לתל אביב, ואני איבדתי את הטלפון שלי ובו גם המספר שלה- והקשר הרופף ביננו ניתק.

ולפני מספר חודשים שמעתי עליה פתאום, ושמעתי שהיא חיה עם מישהו, ובהריון, ונראית קורנת.

(עכשיו כבר בודאי יש לה ילד)

וזו היתה אחת הבשורות המשמחות ששמעתי באותה תקופה.

ניצחון החיים לצד הזיכרון.

אני אוהבת שיום הזיכרון ויום העצמאות כרוכים זה בזה. עצב ושמחה שלובים- כאלה החיים.