מותק והעיר הגדולה

אני מרגישה מבפנים שיש לי פרצוף מוזר

הפנים שלי פתאום לא שלי

הן לפחות לא מרגישות כאלה

הן נוקשות, כמו מסכת חימר

מפוסלות בהבעה שלא אני רציתי

אני מנסה לחייך

הן נשארות קפואות

השרירים מתחת רפויים, נינוחים

כמו מחשבותי,

אבל הפנים קשים כמו פסל אבן

הבעה מרירה קשה מתוסכלת

הי, זו לא אני, זו לא כוונתי

תנסה לראותדרך המסכה

אני מתחננת אליך בלי מילים

אתה לא מצליח

למה תמיד אני מצפה ממך להצליח במקומות בהם אני נכשלת?

ולמה אני כל כך מתאכזבת כשאתה כושל?