שלום, אני רובי, אני כותב סיפור בהמשכים, מקווה שתאהבו אותו ושיהיו תגובות טובות ובונות אני מקווה שהסיפור ירגש אתכם, ירתק אתכם, ימתח אתכם ושבכלל, פשוט תחכו לפרק הבא! ככה לפחות אני מרגיש בנוגע לסיפור הזה שאם הוא יהיה טוב אני אלך איתו להוצאה לאור (על מי אני עובד? מי יקבל אותי?)
טוב, בקיצור נתחיל, תהנו!
"כפר בערבה" - פרולוג!
"אתה יודע שאני שונאת ללכת לספריה הזאת, סיכמנו שאתה תעשה את זה" רטנה ויקטוריה לתוך שפורפרת הטלפון
"אני לא יכול להגיע לשם, אני נמצא מחוץ לעיר" השיב לה הקול שבצידו השני של הקו
"טוב, אבל זאת הפעם האחרונה!" ויקטוריה סגרה את הטלפון והחזיקה את ראשה כדי להחליש מעט את כאבי ראשה, לאחר מספר דקות, הסתכלה בשעונה, לקחה את התיק וניגשה לתחנת האוטובוס שיקח אותה לספריה, "ספריית אל מונדו". קראו לה ככה בגלל שהכילה בתוכה ספרים רבים בשפות שונות מרחבי העולם.
לאחר נסיעה קצרה של 5 דקות ירדה ויקטוריה בתחנה שממול לספריה, ויקטוריה חצתה את הכביש ונכנסה לתוך הספריה
"כרטיס ספריה בבקשה" אמרה הספרנית הזקנה שלא עוזבת את הספריה הזאת כבר 50 שנה כאשר היא מלווה את המשפט בחיוך חסר שיניים.
ויקטוריה מראה את תג המשטרה, והספרנית מהנהנת בראשה. ויקטוריה הייתה יכולה להכנס עם התג הזה לכל מקום שרק חפצה בו. הפעם הזאת המקום נקרא "ספריית אל מונדו"
ויקטוריה הסתובבה לכיוון הספרנית בצורה כאילו רצתה לשאול אותה איפה השירותים אך בסוף התחרטה ולא אמרה מילה. היא הסתובבה והלכה לאגף השמור של המשטרה בספריה, זה היה האגף שהמשטרה קיבלה מהעיריה כדי לאכסן בו את כל מסמכי הרצח והאונס שהגיעו לחקירה או שדווחו בתחנה של העיר. ויק' נכנסה למעלית ולחצה על הקומה -1.
הקומה -1 הייתה חשוכה, כאשר מצידה הימני תיקי הרצח ומצידה השמאלי תיקי האונס, ויק' שלפה מהר את הפנס שקיבלה בטקס סיום ההכשרה של הסוכנות החשאיות. פנתה שמאלה והתחילה לעבור ע"פ ה"א-ב". כאשר הגיעה לק' נעצרה.
עיינה בין התיקיות ולא מצאה מה שחיפשה.
"אולי זה בצד השני?" חשבה לעצמה ויק' וצעדה עם הפנס על כתפה לעבר הצד הימני של האגף, עברה שוב ע"פ ה"א-ב" וכאשר הגיעה לק' נעצרה שוב. עיינה בין התיקיות ומצאה לבסוף את מה שחיפשה.
"שלום לך קטיה מנדל" אמרה ויק' בחיוך
תנו תגובות, טובות, בונות ושאר ירקות, המשך בקרוב...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
