פרק 10

העסקה

"תזכירי לי שוב, לאן אנחנו הולכות?"

"חכי ותראי."

השעה הייתה מאוחרת ולילה משכה אותי לכיוון היער, שנראה חשוך ומאיים. עדיין לא התאוששתי מהביקור האחרון שלי עם אסא באותו יער ארור והנה שוב מצאתי את עצמי משתרכת אל המקום המקולל הזה. היא הובילה אותי בין סבכים של עצים גבוהים ומרתיעים, כששברי ענפים התקפלו תחת רגלינו בחריקה.

ככל שהתרחקנו יותר מהמעונות, החששות שלי לגבי צלילות דעתה של לילה התגברו. היה משהו מוזר בתדרים של הנערה הזאת. הרגשתי שהיא לא הייתה לגמרי בסדר, אחרי האונס.

"רציתי להחזיר לך טובה, על כך שהצלת אותי." היא לחשה והביטה בי בחיוך.

"זה היה בעיקר באלאר, אני רק קראתי לעזרה." השבתי ותהיתי מדוע היא לא הזמינה גם אותו, לבוא איתנו. הייתי מרגישה רגועה יותר אם הוא והעקיצות המציקות שלו היו איתנו כעת.

"אל תמעיטי בערכך, אלירה." היא חייכה ונעצרה לפתע. "אני חושבת שהיית אמיצה כל כך באותו ערב. ואני רוצה שנהיה חברות. את רוצה להיות חברה שלי?"

בהיתי בה במבט מבולבל. לא ידעתי מה לומר. המבט שעל פניה היה רציני מאד.

"אבל לילה, אנחנו כבר חברות." אמרתי אחרי שעיניה נקבו בי חורים. תחושה לא נעימה התגנבה לבטני.

"אני רוצה שנהיה חברות אמיתיות, כאלו שאכפת להן אחת מהשנייה, כאלו שרוצות להקשיב זו לזו כשקשה, כאלו שאין סודות ביניהן. אני רוצה חברת נפש." היא לחשה. "את תהיי חברת הנפש שלי."

חשבתי האם כדאי להסביר לה שזו לא הדרך שבה חברות נרכשת, אך היה זה אמצע הלילה והיינו בחלק בלתי מזוהה בפליטאה, עמוק בתוך היער. לא רציתי להסתכן בכך שאעליב אותה והיא תיעלם לי בהבזק של רגע. המחשבה שאתקע במקום המפחיד הזה לבדי, עוררה בי חלחלה.

"בוודאי, בואי נהיה חברות קרובות." הפטרתי ומיד הרגשתי שהתחייבתי למשהו שלא רציתי לעשות. הסתבכתי בפעימות שלה כמו בתוך מלכודת של קורי עכביש.

"מעולה!" היא הריעה וקולה הדהד למרחקים. היא המשיכה לגרור אותי אחריה עד שהגענו לנקודה שבה העצים נטו על צידם. הקרקע הפכה לחולית והררית. ניחשתי שהיינו קרובים להרים. הצללים שהעצים הטילו על הרצפה נראו כמו מפלצות מרובות ידיים לאור ירח. נדמה ששמעתי רחשים בלתי מזוהים בוקעים מתוך האפלה.

לילה מיהרה לגשת אל אחד מהעצים העקומים. היא התכופפה על ברכיה מול הגזע החשוף והחלה לחפור באדמה בידיה.

"מה את עושה?" שאלתי בדאגה.

"את תכף תראי." היא המשיכה לחפור ולהזיז את החול ששכב מעל לגזע. "חכי בסבלנות."

עמדתי מאחוריה והרגשתי שהדבר האחרון שיש ברשותי זו סבלנות. ייחלתי לכך שאוכל לחזור למיטה שלי, להתכסות בשכבות של שמיכת פוך ולקוות שהקור בחוץ יפסיק להיות כל כך מקפיא דמים. התחלתי לשנוא את התחושה המתמדת של הצינה של הבוקר, ששום דבר לא העלים או החליש.

"זהו, סיימתי. בואי לפה." היא הסתובבה אליי ומחתה שכבה של זיעה ממצחה. כשהתקרבתי אליה, ראיתי שהיא ישבה מול ערמה של חול, אותה היא חפרה בקדחתנות, ולצד החול היה חור שחור וצר, במקום שבו היה אמור להיות הגזע של העץ.

"אני לא מבינה את מה אנחנו רואות כאן." אמרתי ובהיתי בחור השחור.

"אנחנו נמצאים בקצה של הפליטאה. ההרים שמעלינו הם לא אמיתיים. זו רק תפאורה." היא חייכה והיה ניצוץ של טירוף בעיניה. "אני מצאתי גליץ' בפליטאה. מישהו כנראה שכח לאטום את החור השחור הזה."

פי נפער לרווחה.

"לאן החור הזה מוביל?" שאלתי בקול המום.

היא משכה בכתפיה.

"אני לא יודעת עדיין, לא העזתי לחקור אותו בעצמי. בגלל זה הייתי זקוקה לחברה שתבוא איתי." היא הושיטה לי את ידה, אך לא זזתי ממקומי.

"את רוצה שאני אבוא איתך לתוך חור שחור?" התפרצתי. "מי יודע מה יש בפנים!"

"אני חושבת שהדרך מובילה לים הצפוני." היא אמרה בהרהור. "כי אפשר לשמוע רחש קל של גלים ברקע. אולי אני טועה, ומדובר בים אחר. בכל מקרה, אני כמעט משוכנעת שהדרך הזו מובילה מחוץ לפליטאה, ומחוץ לעיר התחתית."

בהיתי בה ובחור שהיא מצאה בבעתה. מה שהיא הציעה לי היה מסוכן מדי. היא לא יכלה להתכוון לכך ברצינות.

"את רוצה לברוח מהפליטאה?"

"את לא חושבת שזה בית כלא? הם כלאו אותנו כאן כמו שכולאים פושעים ועבדים." היא השיבה. "ובכל מקרה, אני לא מנסה לברוח. אני רק רוצה לחקור מקומות חדשים. לא היית רוצה לצאת לטייל בעיר העילית?"

ברור שהייתי רוצה לטייל בעיר העילית. זה היה החלום הכי גדול שלי. התשוקה הכי גדולה, לקבל מעט חופש אמיתי.

"ומה אם יענישו אותנו? את רוצה לשבת במרתף העונשים?" הצטעקתי.

היא משכה בכתפיה.

"חשבתי שיש לך יותר ביצים מזה, אלירה." היא הפטירה. "חשבתי שגם את אומללה וסובלת כאן, כמוני."

השפלתי את מבטי.

"עד כמה שהפליטאה קשוחה לפעמים, אני לא רוצה להפר את החוקים." אמרתי באטיות.

"חשבתי שאני עושה לך טובה, כשלקחתי אותך לפה." היא אמרה בעצבנות. "חשבתי שאת חברה שלי. לא הייתי מראה את המקום הזה לסתם מישהי."

משכתי בכתפיי, מרגישה את הזעם שלה מתגבר מתחת לפני השטח. היא עדיין ניסתה לשמור על ארשת פנים נעימה, אך התקשתה בכך מאד.

"אני רק רוצה לבדוק מה מסתתר מאחורי הפליטאה… מה אם ניכנס פנימה בזריזות, ומיד נחזור בחזרה? אף אחד לא יצטרך לדעת שיצאנו החוצה. אני כמעט בטוחה שהם לא יודעים שיש להם פגם במערכת." נימה של תחינה בקעה מפיה.

אך תחנונים לא עבדו עליי. ידעתי בדיוק מתי מישהו ניסה ללחוץ עליי לעשות משהו שלא רציתי, כי היה זה משהו שהתאמנתי עליו בדרך קבע, על אחרים. לחץ נפשי היה כלי חזק במלחמה פסיכולוגית, וכשהוא נעשה נכון, היה זה כח הרסני בהחלט, אך לילה הייתה רחוקה מלשכנע אותי לעבור על הכללים.

"אני נשבעת שחשבתי שתשמחי שהראיתי לך את המקום הזה." היא לחשה באי הבנה. "חשבתי שאני מחזירה לך טובה."

"אני לא צריכה שתחזירי לי טובות, באמת."

"אבל אני מתעקשת." היא המשיכה. "את בטוחה שאת לא רוצה ללכת איתי פנימה?"

"אני מצטערת, לילה, אבל את תצטרכי ללכת בלעדיי." לחשתי. "בבקשה תחזירי אותי למעונות."

היא גלגלה את עיניה בחוסר סבלנות ואז התרוממה על רגליה.

"אסור לך לספר על המקום הזה לאף אחד." היא לחשה בכעס כשהיא אחזה בידי. "אני לא סומכת על אף אחד במקום הזה."

"אני מבטיחה לשמור על הסוד שלך." לחשתי.

היא החזירה לי מבט שהיה גדוש באי אמון. זה היה הדבר האחרון שראיתי לפני שהקרקע הסתחררה תחת רגליי. כשפקחתי את עיניי הייתי שוב במסדרון של המעונות. לילה לא הייתה לצידי. עמדתי לבדי, מול הדלת לחדר שינה שלי. הייתה זו תחושה הזויה, לעבור ממקום למקום. הקיבה שלי לא אהבה את התחושה הזאת, ללא ספק. נאבקתי עם הרצון שלי להקיא כשפתחתי את הדלת. נזכרתי ברפאל, שהרבה לעבור ממקום למקום ביחד לילה ותהיתי אם הוא לא הרגיש בחילה כל הזמן. כשהבנתי שאני שוב חושבת עליו, בפעם המאה באותו יום, מיהרתי לגרש אותו ממחשבותיי.

להפתעתי קלאמה חיכתה לי ערה על המיטה שלה בחדר. העששית עמדה על הרצפה שבין שתי המיטות והצללים ריקדו על הקירות מסביבנו. עיניה שנחו עליי שיקפו תערובת של אש ואפלה.

"איפה היית?" היא לחשה.

"חזרת לדבר איתי פתאום?" זרקתי לעברה בכעס. "נגמר משחק השקט שלך?"

"אלירה, אל תהיי כבדה כל כך! יש לי כל כך הרבה דברים לספר לך." קלאמה התפרצה. "איך אוכל לספר לך דברים אם אני לא מדברת איתך?"

"איך באמת." סיננתי בעוקצנות והתחלתי להחליף בגדים לבגדי הלילה שלי.

"אל תהיי קשה איתי!" היא התרוממה ממקומה ונגעה קלות בכתפי. ידיה היו חמימות.

"אני לא רוצה לשחק איתך משחקים, קלאמה." אמרתי בכעס. "אבל את לא יכולה להתעלם ממני בכל פעם שבאלאר מחליף איתי מילה או שתיים. את יודעת שאני לא מעוניינת בו. אין לך במה לקנא ואת צריכה לסמוך עליי יותר."

"אני יודעת!" היא קראה בקול רם. "נתתי לקנאה טיפשית להפריד בינינו! אבל כל זה כבר מאחורינו, כי זה כבר לא רלוונטי."

"מה זאת אומרת?" לא הבנתי למה היא התכוונה.

קלאמה צנחה בחזרה על המיטה שלה ובהתה בתקרה בחיוך.

"שכבתי עם באלאר." אף פעם לא ראיתי אותה מרוצה כל כך. הפעימות שלה היו מלאות בהתלהבות שהציפה אותי כמו גלים.

"מה? מתי?" הפסקתי להעמיד פנים שאני ממשיכה לכעוס עליה.

"זה קרה אתמול בלילה." היא אמרה בקול חולמני. "ציפור קטנה לחשה לו שאני מעוניינת בו."

"מה את אומרת..." אמרתי בקול חרישי.

"אני יודעת שאת היית הציפור, אלירה." היא הביטה בי בחיוך. "תודה שאמרת לו עליי! אין ספק שאת חברת אמת!"

משכתי בכתפי. הייתי עייפה, מבולבלת ומוטרדת מכל אירועי הערב הזה. רציתי לחשוב על החור השחור שלילה מצאה בפליטאה, אך המחשבות על כך יצטרכו לחכות…

התיישבתי על המיטה שלי והמשכתי לבהות בדמותה הקורנת של חברתי. היא הקרינה אנרגיה ערנית שלא נתנה לי אפשרות לנוח ולעצום את עיניי. נשכבתי על הכרית ובהיתי בתקרה.

"אז איך היה?" שאלתי אחרי שאף אחת לא דיברה במשך זמן מה.

"היה כואב בהתחלה, אבל הוא היה מאהב מדהים." היא המשיכה לחייך. "רואים שיש לו המון ניסיון עם בנות. הוא נתן לי להרגיש כל כך טוב עם עצמי. הייתי כמו נסיכה לערב אחד. יש לו חדר משלו, אז יש לו פרטיות! את מבינה מה זה פרטיות בפליטאה? זה מצרך נדיר… והוא היה כזה חמוד שהוא לא רצה לתת לי ללכת אחרי שסיימנו, אז נשארתי לישון איתו עד לפנות בוקר. נכון שזה מקסים?"

"זה מקסים." השבתי. ידעתי מה הסיבה האמיתית לכך שהוא לא רצה לישון לבד, אך לא אמרתי דבר. "איך זה שיש לו חדר לבד? חשבתי שלכולם יש שותפים במעונות."

"יש לו את החדר הכי יפה! הוא נמצא בקומה העליונה ומשקיף על היער וההרים… הוא אמר שיש למשפחה שלו קשרים עם הקוויטה." היא השיבה בחוסר עניין והמשיכה בשלה. "זו הייתה הקלה גדולה כל כך, לישון עם גבר בפרטיות."

ניסיתי לא לתת לקנאה שהחלה לבצבץ בתוכי לצוץ על פני השטח. רציתי את התחושות הללו לעצמי, עם רפאל. מה לא הייתי נותנת כדי לישון איתו באותה מיטה. מה לא הייתי נותנת כדי שתהיה לנו פרטיות לאורך כל הלילה. גם אם רק היינו ישנים ביחד, היה זה פרס גדול כל כך בעיניי.

לפתע הרגשתי בודדה מאי פעם.

החרדה החלה להתגנב למחשבותיי. מה אם לעולם לא ארגיש נחשקת על ידי אף אחד? מה אם חיי יהיו רצף של אכזבות ודחיות?

"עכשיו כשאני כבר לא בתולה, אני יכולה לחשוב על לעבור להבא בתור." היא חייכה בהתרגשות.

"מה?" השתנקתי. לא יכולתי להאמין למשמע אוזניי. "מה הכוונה לעבור להבא בתור?"

היא גלגלה את עיניה.

"לא חשבת שאחרי שאני אשכב עם באלאר, אני ארצה להמשיך איתו, נכון?" היא אמרה בגיחוך. "יש עוד כל כך הרבה חניכים בפליטאה. למה שאני אתקע עם אחד מהם?"

"חשבתי שאת מאוהבת בו." אמרתי בבלבול. לא היה ברור לי איך היא מצליחה להדליק ולכבות את רגשותיה בהבזק של רגע.

"רציתי אותו, זה נכון." היא אמרה ברצינות. "רציתי שהוא יהיה הראשון שלי. אבל עכשיו כשזה מאחוריי ואני יודעת למה לצפות מבנים… אני חופשיה להיות עם אנשים אחרים."

התקשיתי להבין את ההיגיון שלה. כיצד היא יכלה לעבור הלאה מהר כל כך? היא נראתה נחושה כל כך לשכב עם אנשים נוספים פתאום. בתמימותי, חשבתי שמה שהיא הרגישה כלפי באלאר היה רציני ועמוק, אך נראה שתחושותיה היו שטחיות בלבד.

לא משנה כמה ניסיתי לא לחשוב על רפאל, לא הצלחתי לסלק אותו ממחשבותיי. הוא התמקם בראשי בדרך קבע. הוא היה שם כשפקחתי את עיניי בבוקר, הגיח לסירוגין בדמיוני באמצע היום בזמן השיעורים, וליווה אותי במחשבות האחרונות לפני שנרדמתי.

"אני יודעת על מה את חושבת." היא סיננה. "אבל את לא יכולה להמשיך להיות תמימה כל כך. את צריכה להבין, שגברים לא חושבים כמונו. אנחנו מעניקות משמעות יתרה לכל דבר, והם פחות רגישים מאיתנו."

"אני לא יודעת…" לחשתי בסקפטיות.

"כל בחור ירצה להיות איתך כל עוד הוא לא יכול להשיג אותך." היא אמרה בקול חלול. "בשנייה שתשכבו, הריגוש ירד ואז הוא יאבד עניין. תרצי או לא תרצי, גברים מאבדים עניין בדברים שקל להם מדי להשיג."

הראייה שלה הייתה פשטנית כל כך. היא ראתה את העולם בשחור ולבן. לא היו גוונים של אפור באמצע. גרוע מכך, היא סיווגה את כל הגברים לקטגוריה אחת בלבד. ידעתי שאין מצב שכל הגברים בעולם פועלים באותה צורה. עליתי על אינספור תדרים במשך חיי, ואף תדר לא היה דומה לקודמו.

למרות שהמשכתי להיות ספקנית, משהו במילותיה בכל זאת חלחל לתוכי.

אם רפאל התנהג לפי התאוריה של קלאמה, היה זה ברור מדוע הוא דחה אותי. הרי נתתי לו להבין שיהיה קל מדי להשיג אותי. פרסתי את רגשותיי כמו ספר פתוח בפניו. אולי זאת הייתה הטעות שלי, אך כעת היה מאוחר מדי לתקן אותה.

"את יודעת שאני צודקת." היא חייכה בשביעות רצון. "אם תעשי את מה שאני אומרת, אני אוכל לעזור לך עם רפאל."

"איך?" שאלתי ונימה של תקווה התגנבה לקולי. הבטחתי לעצמי לשכוח ממנו, אך נכשלתי במשימה הזאת בכל יום מחדש.

"זה פשוט מאד, את צריכה לשכב עם באלאר." היא הפטירה ברצינות.

"את התחלקת על כל השכל?" התפרצתי עליה במהירות ואז ניסיתי להנמיך את קולי. "איך הגעת לרעיון הזה?"

"תקשיבי לי-"

"לא היית במיטה שלו לא מזמן?" אמרתי בהלם. "זה לא הגיוני שאת מציעה לי לעשות דבר כזה."

"אם תשכבי איתו, את תהרגי שתי ציפורים במכה אחת." קלאמה לא נתנה להתלהמות שלי לערער את בטחונה. "כולם יודעים שבאלאר מת להיות איתך, אבל אחרי שתשכבו, זה יעבור לו."

בהיתי בה בהלם, לא מסוגלת לדבר. עליתי על התדרים שלה כדי לראות אם יש איזשהו מכשול שמסתתר מאחורי דבריה, אך לא הרגשתי שום דבר מוזר בפעימותיה. היא המשיכה לדבר ללא הפרעה.

"דבר שני, אחרי שתהיי עם באלאר, רפאל יתחנן להיות איתך, כי אין משהו יותר מעורר מקנאה. אחרי שהוא יראה שהמשכת הלאה, הוא יבוא אלייך ויתחנן שתהיי איתו." היא אמרה במתיקות.

"אני לא מאמינה שאת מציעה לי לשחק בשני בחורים." אמרתי בזעזוע. "להזכירך, עד לא מזמן, ואני ואת לא דיברנו בגלל שקינאת בי. ועכשיו, אחרי שהיית עם באלאר, את דוחפת אותי לזרועותיו? אני לא מבינה אותך."

קלאמה נאנחה בחוסר סבלנות, כאילו היא דיברה אל ילדה קשת הבנה.

"אמרתי לך שעבר לי ממנו. את יכולה לקבל אותו."

"אבל אני לא מעוניינת לקבל אותו!" הפטרתי.

"את לא יכולה להגיד לי שאת לא נמשכת אליו. תודי שהוא בחור חתיך." היא קרצה לעברי.

"לא אמרתי שהוא לא נראה טוב, אבל אני מאוהבת במישהו אחר." אמרתי בשקט. "ואני לא מסוגלת לראות את עצמי עם מישהו אחר."

קלאמה קמה ממיטתה והלכה אל שולחן הכתיבה שלנו. היא לקחה ספר ישן שהיה מונח עליו והושיטה לי אותו.

"אחרי שתראי את מה שמצאתי לך בספריה, אני חושבת שתהיי חייבת להסכים עם הרעיון שלי, אלירה." היא התיישבה לצידי.

פתחתי את הספר המתפורר. זה היה ספר ישן עם כריכה מעור וחותמת של הפליטאה שהוטבעה בדפים הפנימיים. דפדפתי בין הדפים הצהבהבים, עוברת בין עשרות תמונות בשחור לבן של תלמידים.

"זה ספר מחזור ישן של הפליטאה." לחשתי.

"תעברי לעמוד 29." היא אמרה.

המשכתי לדפדף בספר עד שהגעתי לעמוד שהיא אמרה לי. לקח לי שניה להבין על מה אני מסתכלת.

רובין ג'ונס הנסן.

מתת: אש.

ציטוט אהוב: "האדם נולד חופשי, ובכל מקום הוא נתון בכבלים." ז'אן ז'אק רוסו.

"אני לא מאמינה שמצאת תמונה שלה." לחשתי ברעד. התרגשות עצומה שלוותה בתחושת פספוס גדולה הציפה אותי.

זאת הייתה התמונה הראשונה שלה שראיתי. לדוד הורניג לא היו תמונות בבית. תמיד תהיתי איך היא נראתה בדמיוני. כעת לא הייתי צריכה לנחש יותר.

הרגשתי את הלב שלי נמחץ בתוכי. אימא שלי הייתה יפה כל כך בצעירותה. היה לה שיער כהה, ארוך וגלי ועצמות לחיים גבוהות. למרות שזו הייתה תמונה בגוונים של אפור, יכולתי לזהות פראות ועקשנות בעיניה. אצבעותיי רפרפו על התמונה שלה וליטפתי את שיערה בחיבה. הייתה זו הרגשה מוזרה כל כך, להתגעגע למישהי שכלל לא הכרתי. בשבילי, היא תמיד הייתה החלק החסר בתוכי.

"רואים כמה את דומה לה כאן." קלאמה נתנה לי להשעין את ראשי על כתפה. "אני לא יודעת איך לא חשבתי לבדוק בספרי המחזור הישנים של הפליטאה לפני כן. הרי זה ברור שאימא שלך למדה כאן."

"קלאמה, תודה לך!" הרגשתי גוש של דמעות עומד בגרוני.

"אל תודי לי עדיין, כי זה לא הדבר היחיד שמצאתי." היא העבירה עוד מספר דפים קדימה בספר הישן והצביעה על תמונה של נער צעיר עם שיער מגולח ועיניים בהירות ונוקבות. "זה פוראן דנאלי, אבא של באלאר. הוא ואימא שלך למדו ביחד באותה שכבה."

פוראן דנאלי.

מתת: לוחמה פיזית.

ציטוט אהוב: "הכוח הוא עבריין מטבעו."  המרקיז דה סאד

הרמתי אליה את עיניי ההמומות. היה זה מפתיע ומרגש כל כך, לגלות סוף כל סוף פיסת מידע חדשה על אימי. המחשבה שבאלאר יכול היה לעזור לי בדרך כלשהי, עוררה בי התרגשות בלתי ניתנת למעצורים.

"את צריכה לשאול את באלאר מה הוא יודע על אימא שלך." קלאמה אמרה בשקט. "אולי אבא שלו הכיר אותה אישית, או שהוא עדיין זוכר אותה, הרי הם למדו ביחד. זה יכול לתת לך קצה חוט כדי לפתור את התעלומה."

ככל שהמשכתי לבהות בתמונה של אביו ונזכרתי בסיפור שלו על מרתף העינויים.  לא הייתי בטוחה מה טיב היחסים ביניהם. בנוסף, הוא אמר שאביו עבד במשטרה הסודית, עובדה שהטרידה אותי והעלתה עוד ועוד חששות מעל פני השטח.

"ומה אם באלאר לא ירצה לעזור לי?" לחשתי בחשש.

"כדי שזה לא יקרה, את צריכה להציע לו הצעה שהוא לא יוכל לסרב לה." קלאמה סגרה את הספר והניחה אותו בחזרה על השולחן. "אמרתי לך שיש הרבה יתרונות בתוכנית שלי. תחשבי על הרעיון שלי."

כיביתי את העששית ונשכבתי על המיטה, מוחי גדוש במחשבות.

למרות שלא רציתי להודות בפניה, התחלתי לשקול את הרעיון ההזוי והמטורף שלה ברצינות.

אם באלאר יעזור לי, אולי אוכל לחשוף פרטים נוספים על חייה ומותה של אימי. ואם בדרך, רפאל יראה אותי מסתובבת עם מישהו אחר ויתחיל לקנא, זה לא יזיק. מה אם רפאל באמת יקנא עד כדי כך שזה יגרום לו לרצות להיות איתי?

עדיין לא הייתי בטוחה שאני מוכנה להעניק את בתוליי לבאלאר, תמורת רסיס מידע כלשהו על אימי, אך המחשבה הזאת התחילה להתגלגל ולהתעצב בראשי.

אחרי הכל, באלאר לא היה בחור מכוער, למעשה, הוא היה רחוק ממכוער… אין ספק שהוא היה בן אדם מרגיז, מציק ועוקצני, אך לאחרונה, התחלתי לראות צדדים נוספים באישיות שלו.

הייתה לי תחושה שהוא נפתח בפני, מאז אותו ערב שבו הצלנו את לילה. אולי בעצם כן יכולתי לדמיין את עצמי מבלה איתו את הלילה? טכנית, אם היה מדובר בלילה אחד בלבד, כנראה שהייתי יכולה לשרוד את זה…

אחרי הכל, הוא תמיד הזכיר את הרצון שלו להיות איתי, גם אם המילים נאמרו בצורה עוקצנית, תמיד הרגשתי שהיה שם ניחוח של אמת מאחורי העקיצות.

התהפכתי במיטתי ולא הצלחתי להירדם במשך שעות ארוכות. ככל שהלילה העמיק הרעיון של קלאמה נראה יותר ויותר הגיוני בעיניי. התחלתי אפילו לראות יתרונות בתוכנית המטורפת שהיא הציעה. אולי היה זה המחסור בשינה והציפייה לדעת יותר על האימא שאף פעם לא הכרתי, או שאולי היה זה הרצון הסודי לגרום לרפאל להצטער על מה שהוא עשה לי, או שהיו אלו כל הדברים הללו ביחד, מה שגרם להחלטה שלי להתגבש עם אור ראשון של בוקר.

התעוררתי אחרי שלוש שעות שינה בלבד, עייפה אך מרוגשת. ליבי קפץ בבית חזי כמו כדור של אדרנלין. כשפקחתי את עיניי, ידעתי מיד מה עליי לעשות. לפני שהספקתי לבלום את עצמי עם מחשבות הגיוניות יותר וצלולות יותר, התרוממתי על רגליי ומיהרתי ללבוש את המדים שלי. הסתכלתי על קלאמה, שעדיין ישנה במיטתה, וחייכתי לעברה. בזכותה מצאתי את התמונה של אימא שלי. בזכותה עמדתי לגלות עליה דברים נוספים, בתקווה.

לקחתי את הספר מחזור הישן ותחבתי אותו בתוך כיס פנימי במעיל שלי. כשיצאתי החוצה, קיוויתי ששאר החניכים והמחנכים עדיין ישנים, ושלא אתקל באף אחד בדרכי.

הגעתי עם לחיים סמוקות אל המעונות של הבנים. למרות שג'נקינס הזהירה אותי שאסור לבנות להיכנס לשם, ידעתי שעליי להסתכן בכל זאת. רציתי לתפוס אותו כל עוד הוא היה לבדו. הנחתי שיהיה לו קשה לסרב אם אבוא עד לחדר שלו.

הצצתי במסדרון הריק ואז מיהרתי פנימה אל תוך הבניין. לפי מה שקלאמה אמרה, היה לו את החדר הכי טוב במעונות, עם נוף להרים וליער המקולל. ניחשתי שהיה זה החדר המרוחק ביותר בקומה השלישית. היה רק חדר אחד שהתאים לתיאור הזה, כי שאר הבניין השקיף על המדשאות ועל האנגר האימונים.

עליתי במדרגות הרחבות, משתדלת לא להרעיש בצעדיי. לא הייתה אף נפש חיה בשום מסדרון, כולם היו עדיין שקועים בשינה עמוקה. כשהגעתי לדלת המרוחקת ביותר, דפקתי עליה בעמימות, מתפללת שאכן זה החדר הנכון. נאבקתי כדי לקחת נשימה עמוקה.

בתחילה לא קרה דבר. המשכתי לעמוד שם בכניסה, מביטה בעצבנות לצדדים. כשהדלת נפתחה, באלאר הופיע בפתח, לבוש במכנס שחור קצר ורחב וגופיה לבנה. הוא שפשף את עיניו כדי לוודא שאני באמת שם.

"אלירה, מה את עושה כאן?" הוא היה כל כך מופתע מנוכחותי, ששום עקיצה לא עלתה בדמיונו. ידעתי שהוא שמח לראותי, ראיתי זאת בפעימות שלו.

לשנייה אחת, רציתי להתחרט ולחזור בי מהתוכנית שלי, אך כבר היה מאוחר מדי.

"רציתי לדבר איתך." לחשתי.

"את לא יכולה לעמוד בכניסה! אם יתפסו אותך כאן, הם יהרגו את שנינו!" הוא זז הצידה ונתן לי להיכנס פנימה לתוך החדר שלו ואז נעל מאחורינו את הדלת.

פסעתי פנימה, מצפה לראות את הנערה המזדמנת על המיטה שלו, אך המיטה הייתה ריקה.

"היא כבר הלכה." הוא מלמל, כששם לב שעיניי נחו על המיטה שלו. "הן תמיד הולכות עם אור ראשון של בוקר."

החדר שלו היה גדול יותר ומואר יותר משאר החדרים במעונות. היה לו חלון גדול עם וילונות פרחוניים, מאחוריהם ראיתי את צמרות העצים המרוחקות ואת ההרים המהונדסים, בדיוק כפי שקלאמה תיארה. על השולחן כתיבה שלו היו עשרות ספרים, שנחו באי סדר מוחלט לצד כמה מחברות פתוחות. היה לו ארון בגדים גדול יותר מאצלנו, שהיה פתוח לרווחה. שמתי לב שהיו לו הרבה יותר בגדים ממני, בשלל צבעים.

הוא המשיך לבהות בי בהלם, בעודי מתהלכת בחדרו. זיהיתי בדל של מבוכה בפעימות שלו.

"אני מצטערת אם אני מפריעה לך." אמרתי בשקט. "פשוט יש משהו שרציתי לדבר איתך עליו."

"את אף פעם לא מפריעה לי… על מה רצית לדבר?" הוא אמר בהיסח דעת, מגרד את ראשו. שמתי לב שהוא לא יודע מה לעשות עם עצמו. לבסוף הוא התיישב על המיטה שלו והמשיך להסתכל עליי.

"אני צריכה אותך, באלאר." לחשתי והוא פער את פיו בהלם.

"אני חייב להודות שלא חשבתי שיום יבוא ואני אשמע אותך אומרת את זה." הוא אמר. "אבל אני די מבולבל."

כמעט ריחמתי על התמימות שלו. מאחורי כל החזות הגברית שהוא טרח להציג מדי יום, היה נער תמים, כמעט כמוני.

התקרבתי אליו והתיישבתי לידו על המיטה.

"אני צריכה שתעזור לי. זה משהו שקשור לאבא שלך." אמרתי וראיתי כיצד פניו משתנות מחיוך לכעס מידי.

"אני והוא לא מסתדרים." הוא אמר בנימה עצבנית. "אני לא חושב שאני אוכל לעזור לך."

נשכתי את שפתיי. זו לא התשובה שרציתי לקבל.

"מצאתי ספר מחזור של הפליטאה עם התמונה של אימא שלי בספריה. זה המידע היחיד שיש לי עליה. לא הכרתי אותה כי היא נפטרה כמה ימים אחרי שנולדתי." אמרתי בשקט. "גיליתי שאבא שלך למד ביחד עם אימא שלי. חשבתי שאולי הוא זוכר אותה ושהוא יוכל לספר לך קצת עליה. הדבר היחיד שאני יודעת עליה, זה שהיא מתה בשרפה כשרק נולדתי."

הרמתי את המכנסיים שלי עד לברכיי, כדי לחשוף בפניו את הצלקות שעל רגליי.

הוא בהה בהן מבלי לומר מילה.

"משהו בסיפור שלה לא מסתדר לי, כי המתת שלה הייתה אש, ונאמר לי שהיא מתה בשרפה בעיר התחתית. אבל קלאמה אמרה לי שהיא לא יכלה למות בדרך הזאת. ואם היא לא מתה משרפה, למה יש לי את הכוויות האלו?"

לא סיפרתי לו שחשדתי בכך שאימא שלי הייתה מעורבת במרד נגד הקוויטה. אם אביו של באלאר היה מעורב במשטרה הסודית, לא הייתי בטוחה שזה היה פרט נכון לחשוף בפניו.

"קלאמה צודקת… הסיפור שלך לא נשמע הגיוני." הוא אמר בקול מרוחק ולקח את הספר מחזור מידי. הוא התחיל לעלעל בו עד שהגיע לעמוד שבו הופיע אבא שלו. הרגשתי את התרעומת שלו מתגברת כשהביט בתמונה.

"בבקשה תעזור לי." לחשתי. "אני חייבת לדעת מה קרה לה ואיך היא מתה."

הוא סגר את הספר והניח אותו לצידו.

"אני חושב שאת מתבלבלת, כי אני ואת לא חברים." הוא אמר בקרירות והסיט ממני את מבטו. "אני לא יודע למה את חושבת שאני אעזור לך. כבר אמרתי לך שאני לא מסתדר עם אבא שלי."

לא רציתי להתעסק בתדרים שלו, אך לא הייתה לי ברירה. ניסיתי להתרכז ולהחליק את ההתנגדות שלו. מאחורי המסיכות שלו, ידעתי שהוא כן מעוניין לעזור לי. הייתה זו רק העמדת פנים, שכבת מגן שהוא עטף את עצמו בה.

"אל תנסי להרגיע אותי עם הקשקושים שלך." הוא לחשש.

"אין לי עוד למי לפנות." אמרתי בתבוסה ושחררתי את הפעימות שלו. "חשבתי שתרצה לעזור לי."

שנינו השתתקנו לדקה ארוכה.

"ואם אני אעזור לך…" הוא הרהר בקול רם. "מה אני אקבל בתמורה?"

הנה. ידעתי שהוא יתקפל בסופו של דבר.

הוא לא היה מוכן לעזור לי בחינם. אחרי הכל, לא היינו חברים, כפי שהוא אמר. הזזתי את האכזבה הצידה. חלק כלשהו בתוכי, ציפה שהוא יעזור לי מבלי תנאים. החלק הזה התפוגג. כעת ידעתי שאצטרך ללכת לפי התוכנית של קלאמה.

"אתה תקבל בתמורה אותי, ללילה אחד." אמרתי בקול חלול. המילים נשמעו מצחיק כשאמרתי אותן בקול רם.

הוא שוב לא הצליח להחביא את ההפתעה שבהבעת פניו.

"את בטח צוחקת עליי."

"אני רצינית." אמרתי במהירות. נשמתי עמוק ואז הנחתי את ידי על ברכו. אף אחד מאיתנו לא זז. "אם תעזור לי לגלות איך אימא שלי נפטרה, אני אתן לך את עצמי."

הוא התנשם עמוק, כאילו אין ביכולתו לעכל את מה שנאמר לו. הוא היה מוצף רגשית ואני שוב הרגשתי שאני משחקת בו וברגשותיו. זו לא הייתה הרגשה כיפית בכלל.

"את בטוחה במה שאת מציעה לי?" הוא הניח את ידו על ידי. "כי אם זו בדיחה, אני לא מוכן להיענש בגללך אחרי מה שראיתי שהמנהלת עושה לאנסים-"

"זו לא בדיחה." חזרתי והתקרבתי אליו. "אני יודעת שאתה מעוניין בי, ואני מעוניינת בעזרה שלך. זו עסקה."

"אני לא יודע מה לחשוב." הוא אמר בקול אבוד.

"אז אתה לא מעוניין בי?" שאלתי. הרגשתי כל כך צבועה כשהמילים יצאו החוצה. הרי ידעתי שהוא מעוניין. הרגשתי זאת בתדרים שלו. ראיתי זאת בעיניים שלו. זה היה משחק בשבילי, משחק שהוא נפל לתוכו בקלות רבה.

"אני כן… זאת אומרת, אני חושב שאת יפיפייה… וחוץ מזה, כבר אמרתי לך לא פעם אחת, שתהיי ברת מזל אם תבלי איתי את הלילה." הוא התחיל להתעשת. "אז אם את מחפשת תירוץ כדי להיות איתי, את יכולה להפסיק לבזבז את הזמן, כי אני מוכן."

"זה לא תירוץ." התחלתי להתעצבן. "זו עסקה ולא יותר מזה, כמו שכבר אמרתי לך."

"אולי את פשוט מתה להיות איתי אבל לא מסוגלת להגיד לי את זה." הוא חייך בערמומיות. זו הייתה הדרך שלו להציל את האגו שלו. "אל תדאגי, אני מבין אם את מתביישת להודות בכך."

כשבאתי לקום בעצבנות מהמיטה, הוא עצר אותי.

"אין ספק שהדרך שלך להתחיל איתי היא עקומה, אבל אני מוכן לזרום איתך." הוא אמר ולחץ על ידי. "למרות שאני עדיין לא משוכנע לגמרי שאת לא עובדת עליי."

"אני אוכיח לך שאני רצינית." אמרתי והתקרבתי אליו. כשהייתי מספיק קרובה, אחזתי בפניו בשתי ידיו והדבקתי לו נשיקה. התכוונתי להצמיד את שפתיי לשלו, לרסיס של שנייה. אך נראה שהנשיקה שלי מצאה חן בעיניו והוא ניסה לכרוך את זרועותיו סביב מותניי ולמשוך אותי אליו. הרגשתי את התאווה שלו על שפתיו. היה משהו פראי בצורה שבה הוא נישק אותי. זה הפתיע אותי.

"טוב, זה מספיק." אמרתי בחולשה ונאבקתי כדי להשתחרר מהאחיזה שלו. "כבר הוכחתי לך שאני רצינית."

הוא נראה מאד משועשע פתאום, כששחרר אותי מזרועותיו.

"את מוזמנת להישאר גם היום…" הוא אמר בחיוך רחב. "אני מבטיח לעזור לך במה שאוכל. אגב, אם תרצי להיות איתי יותר מפעם אחת, אני לא אגיד לך לא."

"זה לא מה שסיכמנו. סיכמנו רק על פעם אחת." אמרתי בקרירות והתרחקתי ממנו.

"ומי אמר שלא תרצי שיהיו פעמים נוספות אחרי הפעם הזאת?" הוא זרק לעברי כשהתקרבתי אל הדלת. "אלירה, חכי רגע. את באמת רוצה שאני אהיה הראשון שלך?"

משהו במילים האחרונות שאמר הכה עמוק בבטני. המחשבה הזאת העציבה אותי. לא כך דמיינתי את הפעם הראשונה שלי. אך הרצון לדעת על אימי והרצון להתנקם ברפאל ולגרום לו להצטער על מה שעשה לי, בערו בי כמו להבה יוקדת.

הנהנתי בעצב וראיתי אותו מפריח לעברי נשיקה באוויר, לפני שסגרתי את הדלת אחריי.

רק כשהגעתי בחזרה למעונות של הבנות, הפנמתי מה עשיתי ועל מה התחייבתי. התכופפתי אל האסלה בשירותים, ברכיי מתנגשות ברצפה הקרה והקאתי את נשמתי.