2

"אתה חסר אחריות. איפה הראש שלך? איפה השכל שלך? מתי תלמד להתנהג כמו שצריך? למה אני צריך לבוא עם אימא שלך לקחת אותך מתחנת המשטרה?"

  זה היה קולו של אבא שלי, יואב. אבא שנא את ה"שטויות שלי". הוא שנא את הרצון שלי למתוח גבולות. בכל פעם שעשיתי שטות כלשהי הוא ניצל את ההזדמנות כדי להרצות בפניי כמה אכזבתי אותו ולא הייתי הבן שהוא ייחל לו.

  ישבתי במושב האחורי של המכונית של הוריי – המכונית שבה נהגתי רק מספר שעות קודם לכן – וחשבתי לאן אוכל לתקוע את עצמי כדי לא לשמוע את הברבורים שלו.

"אולי תענה לי, רועי? למה אתה שותק?" קולו זעם מאחורי ההגה. העיניים החומות והגדולות חיפשו את המבט שלי דרך המראה. סירבתי להסתכל עליו ובמקום זאת בהיתי בבתים שחלפו על פנינו מבעד לחלון.

"רועי, תענה לאבא שלך." אימי, דפנה, התערבה לפתע בשיחה. קולה היה רך ומודאג. אימא שנאה כשהסתבכתי בצרות. תמיד דאגה כל כך. תמיד התעצבה כשגילתה שעשיתי משהו לא בסדר. היא לקחה זאת אישית, כאילו היא הייתה אשמה בכל המקרים שהסתבכתי בהם – כאילו היא לא הצליחה לחנך אותי כמו שצריך.

"אין לי מה להגיד. זאת הייתה טעות." סיננתי בחצי קול. לא מספיק שאבא לא הפסיק לכעוס עליי מהרגע שיצאנו מתחנת המשטרה אז גם התמונות מהאירוע עצמו ריקדו במוחי וסירבו להתפוגג. הפנייה החדה. הזעקות של יסמין. המכונית של דוויד נכנסת אל תוך העמוד. צפירות האזעקה. הנסיעה לתחנת המשטרה בניידת.

 דוויד וקובי פונו לבית החולים. שניהם במצב קשה. שניהם מחוסרי הכרה. כל השאר הובלו לתחנת המשטרה בשתי ניידות וחיכו שם עד שההורים שלהם יבואו לקחת אותם. אותי הזהירו שתהיה לי שיחה בבוקר למחרת עם מפקחת הנוער. אותי הזהירו שבגלל שאני נהגתי במכונית השנייה כל האשמה תוטל עליי.

 עדיין לא יכולתי להאמין שכל זה באמת קרה. לא הצלחתי להתחבר למציאות. נזכרתי במבט על פניה של יסמין. המבט שכלל בתוכו דחייה ואכזבה. היא סירבה לדבר איתי. היא הטיחה בי את כל האשמה ובמקום זאת בחרה להתנחם בזרועותיו של אולג.

 אבא החנה את המכונית ליד הווילה שלנו. הייתה זו ווילה דו קומתית יפיפייה עם פרחים שקישטו את החלונות. הייתה לי כניסה נפרדת ליחידת מגורים שלי בצד ימין אחרי דלת הכניסה הראשית. יחידת המגורים שלי כללה חדר שינה גדול ורווחי, חדר שירותים ואמבטיה שהיו רק שלי. אך היום אבא סימן לי להיכנס בכניסה "שלהם".

 נכנסנו אל תוך חדר המגורים. ספה לבנה ומספר כורסאות לבנות עמדו במרכז החדר. התיישבנו מסביב לשולחן זכוכית ואימא כיסתה את פניה בידיה. אימא הייתה אישה רזה ואפילו רזה מאוד. נדמה לי שכל הדאגות שלה הן אלו שגרמו לה להיראות ככה. למשך שנייה אחת הרגשתי ממש רע על כל מה שאיי פעם גרמתי לה אך אז ראיתי את מבטו הרותח של אבי והשפלתי את מבטי לרצפה.

 בפעם האחרונה שראיתי אותו כועס כל כך הייתה כאשר הבאתי הביתה את התעודה של מחצית שנייה של כיתה יא'. כשהוא גילה שהיו לי ארבע "נכשלים" בתעודה ורוב הציונים נמוכים מ 80 הוא כמעט נעל אותי ביחידת מגורים שלי למשך כל הקיץ אך בסופו של דבר הייתה זו אימא ששכנעה אותו שאני אשתפר ודאגה לכך שלא איענש.

 "מתי תתבגר כבר?" אבא נהם. עיניו היו עייפות ומיוגעות. נדמה לי שהערתי אותם משינה כאשר התקשרתי מתחנת המשטרה. כמה הצטערתי כשאבא היה זה שענה לשיחת טלפון ולא אימא. אימא לא הייתה צורחת עליי כמו משוגעת שאני ילד קטן וחסר שכל.

"רועי, חמוד, תספר לנו שוב מה קרה." אימא ניסתה לרכך אותי אך רתחתי בדיוק כמו אבא. כנראה שבכל זאת ירשתי ממנו חלק מתכונותיו. כמה חבל.

"אל תנסי להיות נחמדה אליו. הוא ביצע תאונה. הוא חסר אחריות." אבא נהם גם לעברה. "תהיי נחמדה אליו גם אם הוא יישב בבית כלא?"

אימא מלמלה משהו לא ברור ואז השתתקה. אבא הביט בי.

"אני מצטער... לא רציתי ששום דבר מזה יקרה. זה היה משחק טיפשי." אמרתי לבסוף.

"אז אתה מספיק שהתנהגת כמו טיפש?"

"כן." אמרתי לבסוף.

"יופי. לפחות על משהו אנחנו מסכימים. עכשיו עוף לחדר שלך. לא רוצה לראות אותך עד מחר בבוקר כשנלך למפקחת."

  הנהנתי והקמתי את עצמי מהכורסא. הלכתי ליחידה שלי כשאני מרגיש עייף וסחוט כאילו לא ישנתי שבועות.

 הורדתי את החולצה, נשכבתי על המיטה הזוגית שלי עם המצעים האפורים ובהיתי בתקרה. ידעתי שאם אלך לישון אני אחלום על התאונה. ידעתי שאם רק אעז לעצום את עיניי המצפון שלי יתקוף אותי מכל החזיתות.

 הצללים האפורים ריקדו על קירות החדר כשהחשיכה השתלטה על עיניי. לקחתי את הטלפון הנייד שלי מהשידה בצד ימין של המיטה וחייגתי את המספר של יסמין. רציתי לדעת מה קורה איתה, איך היא מרגישה. היא בטח עברה חתיכת טראומה מכל האירועים הללו שהתרחשו.

חיכיתי מספר צלצולים ואז קולי גברי ולא מוכר ענה לטלפון. קפצתי.

"מי זה? איפה יסמין?"

"זה אולג." שמעתי את הקול והרגשתי שמישהו נתן לי אגרוף לבטני.

"מה אתה עושה איתה? תן לי את יסמין!" הדם עלה לי לראש.

"תירגע, בן אדם. היא ישנה." אולג השיב בקול שלוו. רציתי להרביץ לו באותו רגע. אני הייתי צריך להיות עכשיו עם יסמין. היא חברה שלי, לא שלו.

"היכן היא ישנה? בבית שלך?"

"בבית שלה. ליוויתי אותה הביתה מתחנת המשטרה. ההורים שלה לא באו לקחת אותה. היא ממש בכתה." אולג סיפר.

"תפסיק לשגע אותי! תעזוב אותה כבר במנוחה! היא חברה שלי ולא שלך!" צעקתי. הקול שלי הדהד ברחבי החדר וחזר אליי כמו בומרנג.

"אם היה לך כל כך אכפת ממנה היא לא הייתה באה אליי. נדבר אחר כך, רועי. אני מנתק."

  אולג טרק את השפופרת והשאיר אותי במצב נפשי מעורער. היו לי שתי אפשרויות. האחת הייתה לקום וללכת ברגל לביתה של יסמין, לדפוק על הדלת עד שהוריה יפתחו לי אותה, לעורר מהומה, להרביץ לאולג ולחזור הביתה. האפשרות השנייה כללה הרבה פחות נפגעים. בחרתי בה.

  שכבתי על המיטה וניסיתי להישאר ער כמה שיותר זמן. בסופו של דבר נרדמתי לשעות בודדות ודפיקות רמות בדלת העירו אותי משנתי הטרופה.

*

  הרגשתי שסטרו לי על שתי הלחיים כשהתייצבתי ביחד עם הוריי בתחנת המשטרה בבוקר למחרת. אותה תחנה שרק לפני מספר שעות ביקרתי בה וישבתי מאחורי הסורגים.

  חשבתי שכעסו של אבא ישכך מעט עם בואו של יום חדש אך כנראה שטעיתי בהחלט. הזיכרונות של אתמול הבהבו גם בראשו, כמו שהם הבהבו בראש שלי.

  "שלום לכם, אני הודיה, מפקחת הנוער של תל אביב." אישה בסביבות השלושים לחייה התקרבה אלינו. שיערה היה ג'ינג'י ועיניה נטו לגוון הכתום. היא לא הייתה נחמדה – ידעתי לומר מיד. טון דיבורה הבהיר לי מי כאן הקובעת.

"אתה משפחת כהן? רועי כהן?"

"כן." אמרתי. לא נתתי לאומץ לנטוש אותי. הייתי חייב להיות חזק. אסור לי לנטוש את קור רוחי.

"בואו אחריי לחדר חקירות." הודיה סימנה ללכת אחריה והרגשתי לא פחות גרוע מאתמול. אותו תא אפרורי עם הסורגים חלק עם פניי כשצעדתי ביחד עם הוריי אל חדר קטן בקצה המסדרון.

  החדר דמה לאותם חדרי חקירות שראיתי בסרטים. חדר אטום ללא חלונות, שולחן מרובע מעץ ומספר כיסאות מפלסטיק, כמו הכיסאות בבית הספר. הודיה הורתה לנו להתיישב והתיישבה מולנו. יכולתי להישבע שאימא שלי נאנחה ביראה כשהמפקחת נעצה בה מבט חד.

  "עם כך, ספרו לי מה קרה." היא הציצה בכולנו ונעצרה עליי. "רועי, אתה תתחיל."

*

  סיפרתי למפקחת כמעט את הכול. השתדלתי להשמיט את העובדה שדוויד היה שתוי בזמן הנהיגה כדי להקל על העונש שלו כשיתעורר. בלי ויכוחים מיותרים שללו לי את רישיון הנהיגה לשנה ונתנו לי לעשות עבודת שירות בבית חולים.

"עבודת שירות?" יללתי. "לא יכולתי פשוט לשבת בכלא?"

"זה מה שהיה עדיף, שתשב בכלא. באמת חבל שהתחמקת מזה. זה היה מלמד אותך לקח." אבא שלי סינן ואימי פערה את פיה בהפתעה.

"עבודת שירות בבית חולים. אני אדבר עם נאווה, האחראית שלנו בבית חולים "אסף הרופא", נראה לאיזו מחלקה נשבץ אותך." הודיה אמרה כשקמנו מהכיסאות והתקדמנו אל עבר היציאה מהחדר.

  עבודות שירות. עבודות שירות. זה לא יכול להיות כל כך גרוע. חשבתי שישימו אותי מאחורי הסורגים. שללו לי את הרישיון לשנה –  לזה בהחלט ציפיתי. לא היו הפתעות בכיוון הזה.

  הגענו עד לקבלה בתחנת המשטרה והודיה נעצרה.

"רועי, מחר בבוקר אצור איתך קשר ואגיד לך לאן להגיע. עבודות השירות יתקיימו בערבים." אמרה.

הנהנתי. כבר רציתי לספר ליסמין על מה שקרה לי. רציתי לראות מה היא תגיב. האם יהיה לה אכפת. האם היא לפחות תנסה להבין את מה שקרה לי.

כשחייגתי את מספר הטלפון הנייד שלה קיוויתי בכל ליבי שהיא לא נמצאת עם אולג.

"הלו?" היא ענתה באדישות מה. או שמה רק נדמה לי?

"יסמיני, מה נשמע?"

"בסדר. מה קרה?"

"הייתי בתחנת משטרה. נתנו לי עבודות שירות בבית חולים לזמן לא מוגבל." מיהרתי לספר לה.

"באמת..." נשמע שמשהו הסיח את דעתה.

"מה עובר עלייך? את מקשיבה לי בכלל?"

"אה... כן, בטח." יכולתי לשמוע את השקר צף מעל פני השטח.

"אולי תגידי לי מה קורה איתך?" ניסיתי לא להתעצבן ולא הצלחתי.

"אני אגיד לך, רועי. אני חושבת שאני צריכה פסק זמן."

ידעתי שהקול שלה לא בישר טובות כבר מההתחלה. בכל ארבעת החודשים שלנו ביחד הקול שלה לא נשמע כל כך מרוחק ואדיש.

"מה את צריכה? פסק זמן?" כמעט נחנקתי. אימא שלי צפתה בי בבהלה עד שהגענו למכונית. "פסק זמן ממני?"

לא יכולתי להאמין למשמע אוזניי. והיא לא הפסיקה.

"כן... רועי. אני מרגישה מבולבלת." אמרה בטון מעורפל. "אני... לא יודעת. כל מה שקרה ועם התאונה הזאת ממש בלבל אותי."

"התאונה בלבלה לך את הרגשות שלך כלפיי?" היה לי מר בפה.

יסמין זורקת אותי?

בטלפון?

 אפילו שהייתי מפונק ומתנשא חשבתי שהגיע לי יותר מזה. חשבתי שהגיע לי שלפחות תדבר איתי פנים מול פנים.

"אני-" הקול שלה רעד מאחורי הקו.

"את מה? את מאוהבת באולג? זה מה שאת?" צעקתי בהיסטריה. אבא תקע בי מבט רצחני אך לא היה לי אכפת. נכנסנו אל תוך המכונית וחגרתי את חגורת הבטיחות. אבא התחיל לנסוע.

שנאתי אותה ושנאתי את אולג ושנאתי את העובדה שבכלל הכרתי אותה.

"אל תצעק... אני כרגע בבית חולים. אני לא נפרדת ממך. אני פשוט צריכה לחשוב." היא מלמלה.

"למה את בבית חולים?" שאלתי ודעתי הוסחה מעט.

"באתי לראות מה חדש עם דוויד וקובי." היא מלמלה.

"באת לשם עם אולג?"

"לא. אני כאן עם עדי."

"איזו הפתעה! ומה עם דוויד וקובי באמת?" שאלתי בקול מודאג יותר.

"קובי התעורר ויש לו תפרים. דוויד עדיין מחוסר הכרה. הוא היה קודם לכן בטיפול נמרץ." היא עדכנה אותי.

"הבנתי. מחר אני אגיע לבקר אותם בכל מקרה." מלמלתי והרגשתי טיפה אשם שלא אבוא לבקר אותם היום.

"למה תבוא מחר?"

"את בכלל הקשבת לי? נתנו לי עבודות שירות בבית חולים!" השבתי בטון נסער. רציתי לנתק לה את השיחה בפרצוף. הייתי עושה זאת אם לא הייתי מרגיש כל כך רע עם עצמי.

"אה. נכון. רועי, תשמע, אני כבר אדבר איתך מאוחר יותר." היא מלמלה. "אני נכנסת לראות מה שלום קובי."

"בסדר."

"אז ביי."

היא ניתקה.

המכונית נעצרה ליד הבית ואימא סובבה אליי את ראשה.

"אתה בסדר, חמוד?"

הייתי הכול חוץ מ'בסדר'. הרגשתי שאני באמת מתאהב בה והנה זה בא. היא החליטה שהיא רוצה פסק זמן. פסק זמן ממני!

החלטתי שאני לא מוכן להתאהב באף אחת. הספיק לי. מעתה והלאה איני רוצה שתהיה לי חברה.

טוב לי לבד.

*