אממ לפני שאני אתחיל את הסיפור אני רוצה להגיד משהו בקשר לסיפור החדש (לבבות מכסף). האמת שאני לא שלמה איתו. לא שלמה עם הדמויות. לא שלמה עם העומק שלו. אני רק שלמה עם הקטע שהתחלתי לכתוב מנק' מבט של בן. אבל זה לא נראה לי טוב כל כך. אני לא אמשיך אותו ולכן אמחוק את הסיפור(ולצערי גם את התגובות שלכם). אני כבר אמצא משהו חדש גם אולי מנק' מבט של בן. כי אל תחשבו שלא שמתי לעומק של הסיפור- אני לא כותבת דברים שטוחים בדרך כלל ואני יודעת שהוא נראה דיי שטחי- לפחות ההתחלה.

אז אני מבקשת מכם סליחה על הבלאגן. אבל אני לא יכולה לכתוב משהו שאני לא שלמה איתו וכנראה שלא התנתקתי מהסיפור הקודם. מבטיחה להביא לכם סיפור מרגש אחר!!!

(שוב סליחה כי גם התגובות שלכם יימחקו ועל חלקם לא עניתי אבל קראתי הכל).

בינתיים קבלו קטע - סיפור קצר - שאני כן שלמה איתו. קטע לתחרות בבלוג "כתיבה נוצרת" של ישראבלוג. מקווה שתיהנו ותגיבו!

  על אורית / סבטה

  איני יכול להגיד בכנות שהכרתי את אורית. איני יכול להגיד בכנות איזה בן אדם היא הייתה. ממה שזכיתי להכיר ממנה ידעתי כיצד עיניה החומות הגדולות סוקרות את העולם וכיצד שפתיה הורודות מתהדקות כאשר היא איננה מרוצה.

  בתחילה עברתי לידה כל יום בלי להסתכל. השהות שלי במקום עשתה לי צמרמורות בגב. הייתי מעמיד פנים שאני הולך במסדרון ריק ואף אחד אינו צופה בי. הייתי מעמיד פנים שאין עשרות זוגות עיניים שבוהות בי דרך הזכוכית בזמן שעשיתי את דרכי אל המשרד.

  בבוקר אחד נעצרתי. זאת לא הייתה מטרתי, לא רציתי להיעצר באמצע המסדרון ולגלות זוג עיניים עוקבות אחריי. אותן העיניים החומות שעקבו אחריי כל יום ויום ואני לא טרחתי להחזיר מבט. אך נעצרתי בכל זאת.

  באותו בוקר הנערה השברירית משכה אותי אליה במבטה.

התקרבתי אל הזכוכית והרשתי לעצמי להביט בה לחלקיק שנייה. ידיים דקיקות, מטפחת פרחונית לראשה, עצמות גרומות וגוף שכמעט נעלם. רק אותן עיניים בהקו ככוכבים בלילה אפל.

  ניסיתי לחייך אליה ואז מצאתי את עצמי במבוכה.

'מה אתה עושה? תמשיך ללכת. היא חולה.'

 המשכתי ללכת בראש מושפל אל המסדרון, אל המשרד של האחראית ונתתי לה את המסמכים שהבאתי איתי. תעודות זהות ותיקי חולים של חולי סרטן.

  הנערה השברירית הבהבה בתודעתי כמו רוח רפאים מטרידה והייתי חייב לברר עליה עוד פרטים. הרגשתי שזה הדבר היחיד שאני יכול לעשות כדי לגרשה ממחשבותיי.

"מי זאת הנערה הצעירה ששוכבת בתחילת המסדרון?" מצאתי את עצמי שואל.

חני האחראית, אישה מבוגרת בסוף שנות החמישים לחייה, הישירה אליי מבט.

"אורית כהן. יש לה סרטן הדם."

  הרגשתי שליבי נמחץ בקרבי.

"המשפחה שלה באה לבקר אותה?" ניסיתי לדלות עוד מידע.

חני הזעיפה את פניה.

"הם באים לבקר אותה בסופי שבוע. בשאר הזמן היא שוכבת כאן לבדה."

 המידע הזה רק גרם לי לרחם עליה יותר. לא יכולתי עוד לעבור מול חדרה ולהתעלם ממבטה. לא יכולתי להכחיש את העובדה שכן אכפת לי. שיש לי רגשות אמביוולנטיים כלפיה. יש לי רגשות כלפי אותה נערה מסכנה שאפילו את שמי לא ידעה.

  אורית טרדה את מחשבותיי. עיניה נמצאו בכל מקום שאליו הלכתי. גופה השברירי ריחף אחריי לכל מקום שבו שהיתי. החלטתי שאיני יכול להמשיך ככה ואני חייב לדבר איתה.

  ביום הבא הלכתי בראש מורם במסדרון אך במקום לחלוף על פניי חדרה העזתי להציץ פנימה.

"אפשר להיכנס, אורית?" שאלתי, מתרגש כמו נער.

היא הנהנה וחיוך דל נפרס על שפתיה. היא אחזה בספר כלשהו על ברכיה וכעת סגרה אותו כשהתקרבתי.

  בוודאי לא הבינה מה בחור באמצע שנות העשרים לחייו מחפש בתא של חולת סרטן.היא לא נתנה לי להרגיש לא נוח. היא לא דחתה אותי מן המבט הראשון כמו מספר רב של נשים שפגשתי עשו רק עם עיניהן. ידעתי שאורית הייתה אחרת. שונה מכולן.

 "איך אתה יודע את שמי?" שאלה, גוון קולה היה אוורירי.

"שאלתי את חני."

"ראיתי אותך מתהלך פה במשך מספר חודשים אך אף פעם לא הצצת פנימה."

"שיניתי את דעתי ובאתי לארח לך חברה. בטח משעמם לך לשבת לבדך בתא כל היום." מלמלתי והתיישבתי על הכיסא שעמד מול מיטתה הלבנה.

אורית משכה בכתפיה.

"אתה טועה, איני משועממת אף פעם. כעת אני קוראת ספר על מלחים בים." היא הציגה לי את הכריכה של הספר וחייכה. "ספרים הם דבר כל כך נפלא. אפשר לבקר בעולמות שונים ועדיין לשבת בתא במחלקה."

"איני אוהב ספרים." אמרתי. "אין לי סבלנות לקרוא."

"אני מבינה, בעולם שבחוץ כולם כה חסרי סבלנות. לאף אחד אין זמן." היא חייכה.

"כמה זמן את חולה?" ידעתי שאני נוגע בנושא רגיש. נושא שלא קשור לענייני.

"שנה וקצת. אני לא סופרת את הימים, אני יודעת שנותר לי מעט זמן." עיניה נעצמו לשבריר שנייה והיא פקחה אותן שוב.

"את לא מפחדת מהמוות?"

"אין לי ממה לפחד. זה רק עוד חלק של החיים. במקום זאת אני רואה כמה החיים יפים, כמה רגשות אפשר לחוות וכמה מקומות אפשר לראות." אמרה בחולמנות.

  כיצד יכלה להיות כל כך אופטימית? כיצד יכלה לראות את העולם כמקום נפלא לחיות בו בעודה נערה חולה בתחילת הבגרות שלה? בעודה מתהלכת על הגבול הדק בין החיים למוות?

"אם הייתי חושבת אחרת כבר מזמן לא הייתי פה." היא גיחכה. "מה שמצחיק אותי זה שאנשים בריאים לא יודעים להעריך שום דבר. הם לוקחים הכל כמובן מאליו."

  שמתי לב למבטה הבוחן של חני מבעד לזכוכית. היה משהו מוזר בדרך שבה היא הסתכלה עליי, מן מבט שלא הצלחתי לפרש.

"אני חייב ללכת עכשיו, אני אבוא לבקר." הבטחתי וקמתי מהכיסא.

אורית הנהנה וחזרה אל הספר שלה בלי להביט בי פעם נוספת.

כשיצאתי מהחדר חני פנתה אליי.

"אל תיקשר לנערה, בחור. ימיה ספורים." בקולה היה משהו עצוב ונוגע אך הנחתי למילותיה לחלוף לידי ולא להקשיב להן.

'אני לא אקשר אליה. אני בסך הכל זקוק לקצת חברה. אני יודע היטב שהיא חולה'.

  מדי יום ביומו הייתי מבקר בתא. אורית הייתה ממלאת את חיי באור וקסם. היא גרמה לי להעריך את העובדה שאני חיי, להעריך את העובדה שאני בריא ולקחת הכל יותר בקלות.

 לא יכולתי לומר שאני מכיר אותה, מכיר את ה'אורית' שהייתה לפני המחלה. הכרתי רק את הרסיסים שנותרו אחריה, הכרתי את הנערה שחייתה במאבק תמידי ולא וויתרה עד לרגע האחרון.

  היום שבו עברתי ליד חדרה והמיטה הייתה ריקה היה יום שבו אלוהים הגיף את התריסים. זה היה יום שבו החיים שלי נראו כאילו הם שייכים למישהו אחר. התפטרתי מעבודתי והפסקתי ללכת למחלקה אונקולוגית. החלטתי שאני נוסע להסתובב בעולם, לחפש את אורית, לחפש את עצמי.

 בזיכרוני תמיד יישארו אותן עיניים חומות מנצנצות. אותו מבט חדור תקווה שמשך אותי אליה מלכתחילה. אורית הייתה נערה אמיצה ובדרכה היא סחפה אותי איתה. המאבק שלה לא היה לשווא, המאבק שלה לימד אותי להתחיל לחיות באמת.

 אני אסיר תודה, לאותה נערה שבעצם אף פעם לא הכרתי לעומק, אותה נערה עם העיניים החומות והחיוך השברירי. הנערה שהצילה את חיי.

סוף.

איך היה?