2

  הנחתי את התמונה הממוסגרת על שולחן הכתיבה החום שזה עתה הכניסו לחדרי. זה הדבר הראשון שהנחתי על השולחן הזה. תמונה שמתוכה הביט בי נער מחייך וחסר דאגות למראה. שיערו היה חום בהיר ועיניו כחולות כמו הים. הוא עטף בחיבוק נערה אחרת שלא הייתה אני, נערה נמוכה יחסית עם שיער שחור קצר וחיוך מדבק. ברגע שהסתכלתי על התמונה הזיכרון היה חוזר אליי כאילו זה קרה אתמול.

  עמדתי מולם ולחצתי על הכפתור. תמונה אחת שקפאה בתוך מכלול של רגעים. תמונה שעתידה להישמר בזיכרון שלי למשך תקופה ארוכה בחיים הצעירים שלי.

  אבי וסבל נוסף באוברול אפור הכניסו בזהירות את המיטה החדשה שלי לחדר ומיקמו אותה מול שולחן הכתיבה. המיטה הייתה מכוסה בניילונים והיא הגיעה אלינו הישר מהחנות.

"עכשיו תהיה לך מיטה חדשה לישון עליה!" אבי אמר במהירות. "אני הולך לעזור לסבלים ולהרגיע את מיכל. נדמה לי שהיא התעצבנה על אחד מהם."

הנהנתי והסטתי את מבטי מהתמונה הממוסגרת. לא יכולתי להסתכל עליה לאורך זמן אך גם לא יכולתי להיפתר ממנה. החלטתי להסיר את הניילון מהמיטה ולבחון אם המזרון החדש רך ונעים.

  לא התרגלתי לכך שנתנו לי מתנות יקרות. אף פעם לא הייתי נערה מפונקת ואפילו הרגשתי מובכת כאשר רצו לתת לי דברים ככה סתם. בתור אחת שהייתה לה ילדות מחוספסת ידעתי ששום דבר בעולם הזה לא מגיע לאף אחד בחינם. על כל דברים שקיבלתי ידעתי שאצטרך לשלם לבסוף.

  יצאתי מהחדר והלכתי לכיוון הכניסה. בדרך ראיתי את מיכל מתווכחת בקולניות עם אחד הסבלים על מחיר ההובלה.

"אנחנו דיברנו קודם על חמישים שקל... לא שבעים וחמש!" התפרצה. הסבל לא נראה מרוצה במיוחד. אגרופיו היו קפוצים בידיו.

  ידעתי שמיכל עקשנית במיוחד ובסופו של דבר היא תשלם כמה שהיא תשלם כמה שהיא החליטה. שום דבר ואף אחד לא עמד בפניה. היא תמיד הצליחה לגרום לכל מה שרצתה לקרות. אם זה בריבים שלה ושל אבי – היא תמיד צדקה והוא תמיד ביקש סליחה – ואם זה בהחלטה לעבור לגור לעיר אחרת – היא החליטה וככה היה.

"מיכל, אני הולכת לטייל קצת." מלמלתי. היא הנידה בראשה בהיסח דעת והמשיכה להתווכח עם הסבל.

  יצאתי מחוץ לדירה ועזבתי את הריחות של הרהיטים החדשים והישנים מאחוריי. פניתי קדימה אל הרחוב מלפני, בלי לדעת לאן אני הולכת, בלי לדעת מה מחכה לי מעבר לפינה.

  הרחובות מסביבי לא דמו כלל לעיר הקודמת שעזבתי. השבילים לא היו אותם שבילים, האנשים נראו זרים ולא נחמדים למראה. עברתי על פני גן שעשועים נטוש ועל פני בניין רב קומות שאנשים רבים יצאו מתוכו ואחרים נבלעו בתוכו. ככל שהתרחקתי מהבית החדש ההמולה שמסביבי התחזקה כמו זמזום של דבורים בכוורת.

  'העיר הזאת לא דומה בכלל לעיר שעזבתי. העיר הזאת גדולה יותר ומנוכרת יותר.' המשכתי ללכת וחלפתי על פני הבניין רב הקומות עד שנתקלתי במבנה מגודר למראה עם בניינים בצבעים ורודים וכחולים. לקח לי כמה זמן לגלות שזה בית ספר, וזה לא סתם בית ספר. זהו התיכון שבו אתחיל ללמוד בעוד שבועיים וחצי. תיכון "המעלה."

  הבטתי בשלט שהכריז על הרשמה חדשה לכיתות י' ועל הבניין הקרוב ביותר שדלתותיו היו פתוחות לרווחה. ניסיתי לדמיין את התלמידים מתהלכים בחצר בימי לימודים. עדיין סירבתי להאמין שכאן אני אלמד. עדיין סירבתי לעכל שעזבתי את בית הספר הקודם. את החיים הקודמים שלי. את תומר.

  כל מחשבה עליו כאבה כאילו דקרתי את הלב שלי באלפי מחטים. נשענתי על הגדר ועיניי בהו בכניסה לבניין בלי לראות דבר.

*

  במהלך השבוע הראשון אני ומיכל עסקנו בעיקר בלסדר את הבית עד שיקבל אווירה ביתית וחמימה. אהבתי את הזמן שבילינו יחדיו. יכולתי לומר בכנות שהרגשתי שהיא יותר כמו אחותי מאשר אימא שלי. היא הייתה צעירה וקופצנית שלא כמו שאר ההורים שגרתי אצלם. היא אהבה את החיים והייתה גאה בעצמה ובאישיות שהיא עיצבה לעצמה.

  מדיי פעם נלכדתי בתוך עצמי וחשתי צורך עז להסתגר בחדר החדש שלי ולהרגיש את הדממה חודרת עד לעצמותיי. מיכל לא הלכה אחרי ולא כעסה. הייתה לה סבלנות עצומה בכל מה שהיה קשור בי. לפעמים אני עצמי לא הבנתי כיצד יש לה כל כך הרבה כוח סבל עם כל מצבי הרוח שתקפו אותי.

  אבי חיפש עבודה בכל המשרדים המוכרים שבמרכז העיר. בערב אחד חם ומעיק הוא צלצל למיכל והיא – בצווחות של אושר – הודיעה שהוא מצא עבודה ואנחנו נוסעים לחגוג במרכז את הידיעה.

"תתלבשי חגיגי, אווה. אבי נורא שמח." מיכל הודיעה לי.

  פתחתי את ארון הבגדים הישן שלי, שעבר מהבית הקודם והוצאתי משם חולצה לבנה ומכנס חום קצר. החלפתי בגדים במהירות ובחלוף מספר דקות עמדתי מוכנה ליד דלת הכניסה.

  מיכל יצאה מחדר השינה בעודה לבושה בשמלה קצרה בצבע כחול כהה שהגיעה עד לברכיה. היא החליפה את העגילים לאוזניה ופיזרה את שיערה הג'ינג'י כך שינוח על כתפיה.

"איך אני נראית, אווה?" שאלה.

"מעולה כרגיל." חייכתי.

"אל תגידי סתם. בואי נצא, אבי מחכה בחוץ עם המכונית." היא נפנפה בידיה ויצאנו מהבית.

הלילה ירד ושמיים היו מלאי כוכבים. צעדנו אל המכונית ונכנסנו לתוכה. חיוכו של אבי היה רחב ומלא שיניים.

"מזל טוב!" מיכל נשק לשפתיו באינטימיות. הסתכלתי מבעד לחלון וחייכתי.

  איזו אהבה יפה הייתה ביניהם. איזה קשר נפלא. למרות שהיו זוג צעיר יחסית, בסוף שנות העשרים לחייהם האהבה ביניהם דמתה לאהבה שנמשכה הרבה מעבר לחמש שנים. נדמה ששניהם נועדו להיות ביחד. נדמה שהאהבה שלהם חזרה מכל מכשול.

  האהבה היחידה שאני הכרתי התבררה כאכזבה מרה ופצע שלעולם לא יגליד. נשיקה שצרבה על השפתיים, ריבים, צעקות, שקרים... זאת לא הייתה אהבה כנה. זאת הייתה אהבה שהייתה שבורה כבר מן ההתחלה. הלוואי ויכולתי לראות זאת כבר מההתחלה, אך עיני היו מסומאות. אם רק הייתי יכולה למנוע את כל מה שקרה הוא לא היה רודף אותי.

  נסענו בכבישים הרחבים ובעיניי השתקפו חלונות הראווה הצבעוניים עם הבגדים המרהיבים שחלפו על פנינו. העיר הזאת הייתה ברמה שונה לגמרי. האנשים ברחובות התלבשו בבגדים יקרים וסולידיים, שלא כמו בעיר הקודמת שבה כל אחד לבש את הפריט הראשון שמצא בארון ויצא החוצה לרחוב.

לבסוף נעצרנו בכביש צדדי כדי להחנות את המכונית והלכנו לשבת בגלידרייה גדולה עם שולחנות עגולים שנצצו בצבע כסף וכסאות תואמים מסביבם.

"בא לכן גלידה, בנות?" אבי שאל.

"בטח." מיכל הנהנה. "כל כך חם שלא אכפת לי איזו גלידה תבחר לי. אני אוכל כל דבר."

חייכתי.

"איזה גלידה את רוצה, אווה?"

"וניל עם לימון."

"תשבו לכן, בנות ואני אלך לעשות את ההזמנה."

"איזה גברי אתה, אבי." מיכל צחקקה ואבי חייך.

  התיישבנו מסביב לאחד השולחנות ובחנו את העוברים והשבים. הרגשתי שאנחנו נמצאים בתוך ציור, ציור קליל ורגוע שצייר אמן בצבעי פסטל. לילה מלא כוכבים, גלידה בגלידרייה והמון זמזום שקט של דיבורים מסביבנו. לפעמים לא יכולתי להאמין שמזלי התמזל עד כדי כך.

אבי חזר לשבת מסביב לשולחן אך לא היו בידיו שום גביעי גלידה.

"אבי, איפה הגלידה?"

"הבחור תיכף יביא אותה אלינו." אבי מלמל. "הירגעו ותנוחו כי יש מי שיפרנס אתכן."

  כעבור מספר דקות בחור גבוה התקרב אל השולחן עם מגש ועליו כוסות מזכוכית מלאים בגלידה וקצפת. הוא הניח את גלידת השוקולד ליד מיכל, את גלידת התות ליד אבי וכאשר הוא היה אמור להניח את כוס גלידת הווניל שלי עם הלימון הוא נעצר ובהה בי.

"אני מכיר אותך מהיכן שהו?" שאל באטימות כשעיניו החומות ננעצו בי כסיכות.

התכווצתי בכיסאי וייחלתי לכך שישאיר את הגלידה וילך.

"לא." אמרתי בקצרה והחלפתי מבט עצמי עם מיכל.

"אני יכול להישבע שאני ראיתי אותך קודם..." הוא התעקש.

"אתה טועה," מיכל צחקה. "אווה חדשה פה באזור, עברנו לגור כאן לא מזמן."

הבחור הניח את הגלידה על השולחן ומלמל שהוא מצטער ומיהר לחזור אל פנים הגלידרייה.

"נראה לי מצאת חן בעיניו, אווה." מיכל לחשה ואבי נפנף בידיו.

"לא ראיתי אותו קודם לכן." מלמלתי בהתנצלות.

"זה בסדר, הוא סתם רצה להתחיל איתך." מיכל גיחכה.

כשהסתובבתי אל פנים הגלידרייה ראיתי את עיניו נעוצות בי ממרחק. צמרמורת קלה דגדגה את גבי.

למה הוא עושה זאת? הרגשתי לא נעים.

"את צריכה להרגיש מוחמאת. ולמה באמת שלא יתחילו איתך, את נערה יפה!" אבי אמר ואכל את הגלידה שלו.

  לקחתי את הכפית וטעמתי מהגלידה שלי. הרגשתי את הטעם החמוץ של הלימון מתמוסס בפי.

  העדפתי שפשוט יתעלמו מקיומי מאשר שיתחילו איתי. העדפתי שימנעו מחברתי מאשר שיבהו בי ללא הכרה. למדתי את הלקח שלי. למדתי את השיעור המר. הלב השבור עדיין הכיל בתוכו שברי זכוכית שננעצו עמוק מדיי בפנים. כל כך עמוק שאי אפשר היה להוציאם החוצה בשום דרך.

  "אני חושבת שאת יכולה להתחיל לחיות, חמודה. יש לך את כל החיים להתאהב ולהכיר אדם שתרצי לחלוק עמו את חייך." מיכל הגניבה חיוך צדדי לאבי והוא נאחז בידה.

"אני... לא רוצה להתאהב." אמרתי והרגשתי מרירה כמו אישה זקנה. "פעם אחת הספיקה לי, מיכל. אני מדברת ברצינות."

עיניה של מיכל הבהבו מול עיניי.

"הזמן יירפא את  כל הפצעים." היא לחשה אך אני לא הקשבתי. הרגשתי שהבחור לא חדל מלהסתכל עליי והרגשתי שההיסטוריה מתחילה לחזור על עצמה. אותה היסטוריה שכל כך חששתי ממנה. אותה היסטוריה שהחריבה את כל עולמי והפכה אותו על פיו.

*

  כאשר חזרנו מהגלידרייה מיהרתי להסתגר בחדרי ולהישכב על המיטה. תחילה בהיתי בתמונה הממוסגרת בעיניים מלאות צער ואז שכבתי בעיניים עצומות במשך שעתיים עד שלבסוף השינה קטעה את מחשבותיי.

 היה חושך בחוץ. הלכתי אל עבר הגשר. גשר מעץ שקורותיו חרקו מתחת לרגליי. מתחתיי שמעתי את זרם המים  מפכפך לאיטו בין האבנים ששקעו בקרקעית. יכולתי להריח את ריח המים המתוקים מתגנבים אל אפי. נעמדתי באמצע הגשר וחיכיתי.

  חיכיתי בסבלנות עד שראיתי דמות אפלה מתקרבת אליי מבין הפנסים החשוכים ועולה באיטיות על הגשר. קורות העץ חרקו מתחת לרגליה והלב שלי נפעם מהר יותר.

"מה את עושה פה?" מלמלתי וחשבתי שקולי נשמע מוזר וחסר ביטחון.

"אל תתנהגי כאילו את לא מבינה למה אנחנו פה." קולה היה קר ומנוכר. עיניה של מיכל הביטו בי בשנאה חדה.

"אני כבר לא מבינה שום דבר." לחשתי והבטתי מבעד לגשר בנהר שזרם מתחתיו.

מהר מאוד הגיע הדחיפה. הרגשתי את גופי מועד אחורנית אך לא איבדתי את שיווי משקלי.

ליבי נפעם מהר יותר וראשי ריק ממחשבות הגיוניות.

למה זה קורה? למה היא דוחפת אותי? למה היא כל כך כועסת? מה עשיתי לה?

בזעם שלא הכרתי בעצמי התקרבתי ודחפתי אותה בחזרה. מיכל הופתעה מהדחיפה וכעת סגרתי עליה על הגדר ורק דחיפה קלה הפרידה בין ההישארות שלה על הגשר לבין הנפילה שלה אל תוך המים.

"אל תעשי את זה, אווה." היא מלחששת כנחש.

"היית חייבת לדחוף אותי?" עיניי מלאות בדמעות. "היית חייבת, מיכל?"

בדחף שלא נותן לי אפשרות לעצור ולנשום אני מתחילה לדחוף אותה קדימה...

"אווה, תתעוררי!" קולה של מיכל ניער אותי מהחלום.

  קפצתי בתוך המיטה כשדמעות ניגרות מעיניי. כל גופי נרעד כמו עלה נידף ואיני מסוגלת להתעשת. הלב ממשיך לפעום באותה מהירות כמו שפעם בתוך הסיוט ולרגע איני מזהה אם זה עדיין חלום או המציאות.

"ששש... יהיה בסדר, מתוקה." מיכל מחבקת אותי ומלטפת את שיערי. "זה היה סיוט... רק סיוט."

"שוב חלמתי על הגשר." בכיתי והרגשתי כמו תינוקת. "שוב הגשר הזה... הדחיפה הזאת..."

"יהיה בסדר, הירגעי עכשיו. הכול יהיה בסדר." מיכל לחשה.

"הפעם החלום היה מפחיד יותר," לחשתי. "הפעם את היית על הגשר ואני דחפתי אותך אל הנהר."

עיניה של מיכל בהו בי בהפתעה.

"אבל למה אני?"

הרגשתי גועלית ודוחה. איך יכולתי לחלום על כך שאני דוחפת את מיכל מהגשר? איך יכולתי להעלות אותה בתוך הסיוטים שלי?!

במה היא הייתה אשמה?!

"אווה, למה דווקא אני?"

*

איך היה? אהבתם או לא?

תגיבו בבקשה.

סבטה.

עריכה קלה: סליחה ששיגעתי אתכם עם הפרטי והלא פרטי והכל- אבל גיליתי שאני לא יכולה להשתתף בתחרות בבלוג "כתיבה נוצרת" אם יש לי בלוג פרטי.

בכל אופן, ראיתי בדיוק מיהם הקוראים הקבועים שלי ומי לא ממש. מה אני אגיד... חשבתי שיש יותר.