3

 אוגוסט החם והאביך פינה את מקומו לתחילת ספטמבר הסתווי. עדיין לא הצלחתי להסתגל למקום החדש וכבר הייתי צריכה להתעורר מוקדם בבוקר וללכת לתיכון שבו לא הכרתי אף אחד ולא ששתי להכיר.

 מיכל החלה לחפש עבודה בגני הילדים שבעיר כי לטענתה לשבת בבית היה עד כדי כך חסר תועלת שהיא הייתה משתגעת. בינתיים החיפושים לא הניבו פירות – אך מיכל לא הייתה מן מהמתייאשים בקלות.

 "אווה, בוקר טוב. את צריכה לקום היום לבית הספר!" מיכל נכנסה לחדרי וגילתה שאני שוכבת על המיטה בעיניים פקוחות ואני ערה לחלוטין.

"אולי אני לא אלך ללמוד היום?" שאלתי בקול קטן.

מיכל הזעיפה את פניה.

"הלימודים הם חשובים, תאמיני לי ואל תדאגי. הכל יסתדר." היא חייכה את אחד החיוכים המעודדים שלה ואני ניסיתי לחייך גם.

"אין לי ברירה אחרת" התיישבתי על המיטה. חשבתי כאילו עצם של דג נתקעה לי בגרון ולא מניחה לי לנשום כמו שצריך.

 מיכל יצאה מהחדר ונתנה לי להחליף בגדים. לבשתי חולצה כחולה ומכנס שחור צמוד ואספתי את שיערי החום לאחור בקוקו גבוה. הלכתי לשירותים כדי לשטוף פנים ואז הגעתי למטבח, שם אבי עמל על הכנת אומלט מוקדם של בוקר בשביל שלושתנו.

"מתוקה, בואי שתי תאכלי." הוא סימן לי להתיישב ליד השולחן.

"לעזור במשהו, אבי?" שאלתי.

הוא הניד בראשו לשלילה.

"אין צורך, אני השף של המטבח. את צריכה ללכת ללמוד, לגבי האוכל אני אדאג."

צחקתי ומיכל נכנסה למטבח עם חיוך עייף במקצת.

"תצטרכו להזדרז, בית הספר מתחיל בעוד רבע שעה."

קפצתי מהכיסא.

"אני חייבת ללכת! זה ייקח לי לפחות רבע שעה להגיע לשם!"

"אבל מה עם האומלט?" אבי הביט בי לא מרוצה.

"תאכל אתה, אבי. זה לא יזיק. סליחה." נשקתי ללחייה של מיכל ורצתי לחדרי לקחת את התיק האפור שלי, שערב קודם לכן הכנסתי לתוכו שתי מחברות וקלמר.

"ביי, אווה." מיכל צעקה מן המטבח כשהתקרבתי אל הדלת. "אל תפחדי, יהיה בסדר."

הנהנתי בלי להגיד שום דבר וסגרתי מאחורי את הדלת.

*

אל הכיתה הגעתי באיחור של עשר דקות. לקח לי דיי הרבה זמן כדי להבין כיצד אני עולה לקומה העליונה ומשם איזה חדר בדיוק זה הכיתה שלי. כשצעדתי בחוסר בטחון אל פנים החדר פגשתי בארבעים זוגות עיניים לערך בוהות בי ללא בושה.

"את אווה פלג?" המורה שאלה. הייתה זו אישה דתייה בשנות השלושים לחייה. היא חבשה כובע בצבע בורדו כהה עם חולצה לבנה ארוכה וחצאית שתאמה לכובע. עיניה היו עיני ענבר.

"כן." מצאתי את קולי והשתמשתי בו. התקדמתי אל פנים הכיתה.

"אווה, אני איריס. תלמידים, אווה תצטרף לכיתה שלנו השנה. אנא קבלו אותה יפה." אמרה איריס המורה.

 התלמידים השיבו בדממה רועמת ואף אחד לא אמר דבר. כל הפרצופים נראו לי מנוכרים ולא נחמדים. העדפתי להיות רואה ובלתי נראה מאשר לעמוד כך מול כל הכיתה שוב.

 "אווה, שבי ליד דורין." איריס אמרה והצביעה על תלמידה עם שיער שחור מתולתל שפינתה באי נוחות את התיק שלה שנח על הכיסא והניחה אותו בצידה השני.

התקדמתי אל עבר הנערה והתיישבתי לידה בלי לומר מילה.

"אם כך, נמשיך... כיתה יב' היא הכיתה האחרונה שלכם בתיכון. אתם, מגמה עיונית ולכן הבגרויות בספרות ולשון יהיו קשות יותר לשאר הכיתות. אתם, המגמה העיונית תצטרכו להכין עבודות וחיבורים קשים יותר מאשר בשאר הכיתות. אך אל תהיו עצובים, לפחות לא תצטרכו ללמוד פיזיקה או כימיה או חשמל." חיוך דק נפרס על פניה של המורה וכמה מהתלמידים גיחכו.

 השעתיים הראשונות עברו באיטיות יחסית. רשמנו את מערכת השעות, איריס הסבירה לנו(או יותר נכון לי, כי כל השאר כבר הכירו את האופן שבו בית הספר עבד) על ההפסקות ועל שיעורי הספורט שהתחלקו לקבוצה נפרדת של בנים ובנות. בתום שעתיים שבהם חלפה ביני לבין דורין, הנערה שישבה לידי, שתיקה רועמת נשמע הצלצול שבישר על ההפסקה.

 נשארתי לשבת ליד השולחן כשכל שאר התלמידים קמו ממקומם ונראה שהסתדרו בקבוצות ה"רגילות" שלהם שאיתם בילו בהפסקה. לא ציפיתי שאף אחד יתקרב אליי- ידעתי כי אני נראית קצת מאיימת ומרוחקת – צפיתי בהם ונזכרתי בזיכרון אחר שחלף על פניי.

 נזכרתי בכיתה אחרת שהגעתי אליה לפני כשנתיים. כיתה שבה התלמידים בהו בי כמעט באותה דרך – כמעט באותו מבט חלול – כשנכנסתי לכיתה. הייתי חדשה, הייתי מאומצת. רכילות שכזאת תמיד תפסה כנפיים ועד למהרה דיברה על כך כל השכבה.

 "אני נטלי, ואת?" התקרבה אליי נערה עם עיניים חומות ושיער חום כהה שסודר לשתי צמות.

לא ציפיתי כלל שמישהו ידבר איתי ולכן לא עניתי שום דבר.

"איך את אוהבת את העיר שלנו?" הנערה ניסתה שוב ליצור עמי קשר.

"היא בסדר." אמרתי ולא הרחבתי. לא עיר מיוחדת במינה.

"את לא רוצה לדבר איתי?" עיניה הבהבו במצוקה. נטלי לא ציפתה שאהיה כה עוינת על ההתחלה.

"אני פשוט לא בן אדם חברותי כל כך." אמרתי. "אני מצטערת."

נטלי הסתובבה על עקבותיה ויצאה מהכיתה.

 הצטערתי על כך שדחיתי את הנערה המסכנה אך לא הייתה לי ברירה אחרת. לא רציתי להיקשר לאף אחד כבר על ההתחלה. לא רציתי ששוב יתקעו לי סכין בגב כמו שכבר קרה קודם לכן. חברות שחשבתי שהיו חברות הוכיחו את עצמן כאויבות. מאז למדתי את הלקח שלי – לא לסמוך על אף אחד חוץ ממיכל ואבי – לא לתת לאף אחד לראות אותי פגועה וכואבת.

 יצאתי מהכיתה אל מסדרון הומה אדם. הסתובבתי בין האנשים והבטתי בחצר של בית הספר.שבילים מרוצפים וכרי דשא עם עצים צעירים יחסית שנשתלו לא מזמן ועדיין לא העניקו צל לסובבים אותם.

 לא יכולתי לציין שהלחץ וההמולה ששררו מסביבי חסרו לי. העדפתי להיות לבדי ולא לתת לאחרים להקיף אותי. בסוף שנה שעברה כל מה ששמעתי היה את שמי עולה בכל שיחה ואת המקרה שהגיע אל העיתונים. מאסתי בתמונה שלי שהופיעה בכל מקום ומאסתי בעובדה שכולם רצו לשפוט אותי. לנתח אותי ואת ההתנהגות שלי.

אתם לא מכירים אותי! רציתי לצעוק להם. אתם לא מבינים שום דבר! אינכם יודעים כיצד הכל קרה!

אך אני לא פציתי את פי ולא טרחתי לספר להם. העדפתי לעבור למשפחה של מיכל ואבי ורק לאחר מספר חודשים נודעה להם כל האמת. בתחילה חששתי לספר להם- שמא אחרי שישמעו את מה שקרה לא ירצו להיות המשפחה שלי – אך התגובה של מיכל הרגיעה את חששותיי.

היא אמרה לי:

"אווה, אנחנו אוהבים אותך בכל מקרה."

 לאחר מכן התחלתי לבכות כשנכנסתי לחדר שלי. הפעם לא בכיתי מצער אלא מאושר. זאת הייתה הפעם הראשונה ששמעתי מישהו אומר שהוא אוהב אותי. זאת הייתה הפעם הראשונה שלא שפטו אותי או ניתחו את התנהגותי כאילו הייתי איזה זן מוזר. אהבו אותי וזאת הייתה ההרגשה הכי טובה שיש. אהבה של משפחה.

  ההפסקה נגמרה וחזרתי לכיתה. את השיעור הבאה העבירה מישהי בשם מירי, המורה לספרות. היא הייתה אישה צעירה ודינאמית, גזרתה נאה, שיערה שחור וקצר ועיניה כפנינים. היא שאלה כל אחד בתורו אם קראו ספרים בקיץ שעבר ולא הופתעה לגלות שמרבית הכיתה לא פתחה ספר אפילו פעם אחת.

כשהגיעה אליי ושאלה אותי אם קראתי ספר כלשהו בקיץ עניתי לה שלא, העדפתי לצייר את מה שהדמיון שלי הורה לי על משטח בד לציור ולא לקרוא אותיות שלא נגמרות שבספרים.

"חבל מאוד, אווה." אמרה ועיניה הבהירו לי אכזבה מסוימת, כאילו ציפתה שלפחות התלמידה החדשה תקרא ספרים.

"אתם כיתה עיונית. אם לא קראתם ספרים במהלך הקיץ אני מבהירה לכם שבמהלך השנה תקראו ספרים ועוד איך." ציינה.

רעש של מלמולים לא מרוצים כמו משב רוח קלילה מילא את הכיתה ומירי חייכה לעצמה בסיפוק.

*

 לקראת השעה האחרונה כל כיתות בית הספר הובלו אל אולם הספורט כדי לשמוע את המנהלת נואמת בתחילת הלימודים. התלמידים מסביבי התלוננו על כך שהמנהלת נורא משעממת והם מעדיפים ללכת הבית כבר עכשיו אבל איריס המחנכת שלנו הזהירה אותנו מפני נזיפות כבר מן היום הראשון.

"לא יקרה לכם שום דבר אם תקשיבו לזמירה במשך שעה." היא השקיטה את כולם כשהתקרבנו אל אולם ספורט בצעדה.

 נכנסנו אל אולם רחב ידיים שחצי מתלמידים בית הספר כבר מילאו בישיבה על הברכיים. חלק מן הבנות העדיפו להיצמד אל הקירות בסוף האולם כדי לא ללכלך את הבגדים שלהם. ראיתי את נטלי בוהה בי במבט נעלב למשך מספר שניות ואז היא מסיטה את מבטה.

 המנהלת הייתה אישה נמוכת קומה שנאלצה לעלות על במה מוגבהת כדי להגיע עד למיקרופון. שיערה היה אפור כהה ועיניה צהובות ובוהקות. לא נראה שהטרידה אותה העובדה שכמעט אף אחד לא מקשיב לדבריה. היא יכלה לדבר באותו אופן גם לעצמה ולהיות לגמרי מרוצה מן העניין.

 כשנראה שכל התלמידים של בית הספר התאספו באולם המורות נאבקו להשתיק את המפטפטים והמנהלת התחילה בדבריה באופן רשמי.

 לא ממש הקשבתי לה, אחרי מספר דקות איבדתי את דבריה באחד המשפטים ולא טרחתי להתרכז ולהקשיב לה. היה חם כל כך באולם ואפילו מעיק. המחשבה שנאלצתי לשמוע כל כך הרבה נאומים שונים של מנהלות שונות בבית ספר שונים גרמה לי להתעצב.

למה לא יכלו להיות לי חיים רגילים כמו לשאר הילדים? משפחה רגילה? אימא ואבא?

 הכל היה בגללו,בגלל תומר. אם הוא לא היה ניגש אליי בימים הראשונים של כיתה י' כלל לא היינו מכירים. אם היה חולף על פניי במסדרון בלי להסתכל עוד הייתי ממשיכה ללמוד בבית הספר ההוא. אך החיים היו קצרים כל כך ואני התעסקתי רק ב"אם... ואם ואם..."

 הייתי חייבת להפסיק זאת, אך כיצד יכולתי? היה זה כמעט בלתי אפשרי כמו לנסות להפסיק את הסיוטים שחלמתי על הגשר.

 לפני ששמתי לב ההרצאה נגמרה. כל התלמידים קמו על רגליהם והתרכזו ביציאה מן האולם. היום לימודים הראשון של כיתה יב' הגיע לסיומו.

התקרבת אל היציאה כשמישהו קרה בשמי. הסתובבתי.

"אווה!" חזרתי אל פנים האולם וגילתי נער גבוה קורה בשמי.

"זוכרת אותי?" הוא שאל.

"לא." אמרתי בכנות. "אני חדשה ולא מכירה כאן אף אחד-"

"מהגלידרייה!" הנער נפעם. עיניו חומות ובהירות.

"אה." מלמלתי. "מה אתה רוצה?"

ציפיתי שזה מה שיגרום לו להתרחק ממני. אף בחור לא אהב בנות שהתחצפו או דיברו בבוטות. זה היה לא נאה. אך הוא הביט בי בחיוך ולא זז ממקומו.

"אני אריאל. שמח להכיר." הוא הושיט לי יד כדי שאלחץ אותה אך לא ששתי לעשות זאת.

"אתה רוצה משהו?"

אריאל משך בכתפיו.

"מה אני יכול לרצות? לחיצת יד קטנה, נשיקה בלחי, קצת אהדה. כלום בעצם."

הלכנו לכיוון היציאה מהאולם שבינתיים הספיק להתרוקן מאנשים.

"תשכח מזה, אריאל." אמרתי בקול דקיק. "אתה לא תקבל את כל אלו ממני."

"למה לא? אני עד כדי כך מפחיד?" הוא צחק.

"זה לא קשור לזה. אני פשוט לא מעוניינת להכיר אף אחד."

הוא נעצר ועיניו נקבו בי חורים.

"איזו אנטיפתית את!"

"אתה צודק. אני באמת כזאת. שלום ולא להתראות." הסתובבתי אל כיוון השער והלכתי הכי מהר שיכולתי לפני שהוא ילך אחריי.

גם כן, מפגר.

 כשהסתובבתי אחורנית לראות אם הוא עוקב אחריי הוא כבר לא היה שם.

איזה נער מטריד! בדיוק כפי שתומר היה. אני חייבת להתרחק ממנו, יהיה מה שיהיה. אני פשוט חייבת לשמור ממנו מרחק.

*

 כשהגעתי הביתה חיכה לי בית ריק ממיכל ואבי ורק פתק קטן שכב על שולחן הכתיבה שלי בחדרי.

"הלכתי לחפש עבודה. יש לי הפתעה בשבילך בחדר שינה שלי ושל אבי." נכתב בפתק בכתב ידה הפרוע של מיכל.

הפתעה? בשבילי?

ליבי דילג על פעימה כשנכנסתי לחדרה וגיליתי שקית גדולה וצבעונית מנייר שחיכתה לי ליד המיטה הזוגית הגדולה.

מיהרתי אל השקית וגיליתי בתוכה תיק חדש בצבע סגול בהיר עטוף באריזת ניילון שקופה.

"איזה יופי!" קראתי בקול והוצאתי את התיק מניילון.

אני אנשק את מיכל בשתי הלחיים כשתחזור הביתה, החלטתי. לבשתי את התיק על גבי והסתכלתי על הבבואה שלי במראה.

ניסיתי לחייך ולהיראות שמחה ומאושרת אך החיוך היה רחב ומזויף. גם אני וגם המראה הרגשנו זאת.

הנחתי את התיק על המיטה והתיישבתי עליה. הייתה זו מיטה רכה ואוורירית. בטח היה נורא נוח לישון עליה. לפתע עיניי נחו על תיק קטן ושחור שעמד בפינת החדר ליד הארון.

 ניסיתי להריץ בזיכרוני את התיק הזה אך לא זכרתי שלמיכל או לאבי היה אי פעם תיק כזה. גם לא זכרתי אותו בזמן שארזנו את כל הדברים מהבית הישן לחדש.

 הסקרנות השתלטה עליי והרגשתי רטט מוזר בכפות אצבעותיי.

"אווה, תשתלטי בעצמך." אמרתי לבבואה שלי במראה בקול רם.

לא. אני פשוט חייבת לראות מה יש בתיק הזה.

התקרבתי אל התיק ופתחתי במהירות את הרוכסנים שלו. הלב שלי נפעם מהר יותר ויותר כשידיי רפרפו במסמכים שנראו לי ישנים. חשבונות חשמל לפני שבע או שמונה שנים, תעודות אחריות ישנות ותעודת קרטון כלשהי שהייתה קשיחה משאר הדפים.

"מה זה?" לחשתי אל האוויר ונאבקתי כדי להוציא את התעודה מחוץ לתיק. לא יכולתי להשתלט על עצמי. הרגשתי שהשד אחז בי ולא נתן לי את האפשרות להתרחק.

 למה עשיתי זאת? למה חיטטתי במסמכים שהם לא שלי?

כנראה שמשהו בי היה דפוק באמת אם יכולתי לעשות דבר כזה לאבי ומיכל. אך לא יכולתי לעצור. הרגשתי שלרכבת שבה נסעתי אין בלמים.

 התעודה החליקה לידיי וכל כולי החוורתי כשקראתי מה היה כתוב בתוכה.

"תעודת פטירה? מפני שמונה שנים?" נרעדתי. "זאת בטח טעות!"

הפלתי את התעודה לצידי. לא יכולתי להאמין למראה עיניי.

זאת בטח טעות! אף אחד לא נפטר במשפחה של מיכל לפני שמונה שנים! היא אף פעם לא סיפרה לי על שום מוות במשפחתה!

 שמעתי בעמימות את המפתח בכניסה מסתובב והדלת נפתחה.

"אווה, איפה את? אהבת את המתנה?" קולה של מיכל קטע את הדממה.

נאבקתי להחזיר את כל המסמכים אל התיק אך הצעדים שלה התקרבה יותר ויותר וידעתי שאני לא אספיק, במיוחד כשידיי רועדות כל כך ממה שגיליתי.

אוי לא...

"אווה? מתוקה?" קולה של מיכל היה קרוב מאוד. חשבתי שזהו זה. היא תגלה אותי לבטח. אותי ואת תעודת הפטירה המוזרה והמצמררת שלה בידיי.

*

איך היה?

סבטה.