פרק 14

חצאים

יכולתי להרגיש את המתיחות עוטפת אותי כמו שמיכה, כשחזרתי למעונות. משהו מצחין עמד באוויר. קלאמה דחקה בי להחליף בגדים בחזרה למדים של הפליטאה. היא עמדה בקוצר סבלנות ליד הדלת וצפתה בי מתלבשת.

"את חייבת למהר!" היא הצטעקה.

עדיין לא הבנתי מה קרה, אבל פעימותיה של קלאמה היו משובשות ושבורות. הבנתי שעדיף לא לשאול שאלות ומיהרתי ללכת אחריה אל הרחבה הריקה מאחורי האנגר האימונים. עשרות חניכים החלו להסתדר בשורות, מתלחששים בחרדה ומשחררים עשרות פעימות של לחץ. נתתי לתחושות שלהם לזרום דרכי, במקום להתנגד. בטני כאבה עד בלי דיי. היה זה סימן מבשר רעות.

באלאר פילס את דרכו אלינו בין שאר החניכים והניח יד בוטחת על כתפי. מיהרתי להתנער ממנו והוא החמיץ את מבטו.

"הם סוף סוף הצליחו לכבות את השריפה בקצה המזרחי." לחש בזעם.

"על איזו שריפה מדובר?" שאלתי בהיסח דעת. הזמן שהעברתי עם רפאל מחק לחלוטין את הפליטאה ממחשבותיי. כעת, בלית ברירה, הייתי חייבת לחזור בחזרה אל הקרקע.

"איפה היית הבוקר?" באלאר גלגל את עיניו. "לא שמת לב שחצי מהפליטאה עלה באש?"

הנדתי בראשי לשלילה.

"קבוצה של חניכים מהכיתה שלי החליטו להבעיר את אחד הקצוות של הפליטאה." קלאמה לחשה באוזני. "האש כלתה את כל הצד של הקצה המזרחי, מאחורי המעונות של הבנים. נפער חור שחור גדול שאיפשר לעשרים חניכים לברוח אל העיר העילית. כל זה קרה בזמן שקימבל נמצא כאן עם הפמליה שלו..."

פערתי את פי באי אמון. לא יכולתי להאמין שדברים רבים כל כך השתבשו בשעות היחידות שהייתי מנותקת מכולם.

"קימבל רותח מזעם. הוא ביטל את קרבות הראווה והוא הולך להשליט פה סדר." באלאר אמר בקול קודר. "אני מקלל את אלה שברחו, הם פחדנים מנובלים! אין להם את האומץ להילחם על מה שמגיע לנו-"

"אני לא מאמינה שכל כך הרבה חניכים ברחו." סיננתי ומיד חשבתי על לילה. היא לא הייתה היחידה שהפליטאה הייתה בלתי נסבלת עבורה. מסתבר שחניכים נוספים חשבו שהיה זה בית כלא במסווה של בית ספר.

הדמות הקטנה של קימבל התקרבה אל קצה הרחבה, מלווה בתריסר שומרים בגלימות אפורות ארוכות. הוא נראה כמו ילד בן שתיים עשרה, צעיר מכדי להיות שליט. חשבתי כמה מגוחך הוא נראה בקומתו הנמוכה ובצללים ששומריו הטילו על דמותו.

כשהוא נעמד מולנו, הרגשתי צמרמורת קלה מטפסת במורד גבי. עיניו היו קרות כקרח כשהוא בהה בפרצופים המפוחדים שלנו בקהל. האוויר היה ספוג באכזריות מצמררת.

"אני קורא למנהלת של הפליטאה להראות את פרצופה." הוא אמר בקול דק וחודר, שנשמע היטב. אין לי מושג איך הוא עשה זאת, אבל שמעתי את דבריו כאילו הוא היה מספיק קרוב כדי ללחוש אותם באוזני. קלאמה נתנה בי מבט חמוץ.

כולנו צפינו בפנלופה מורגן צועדת במעיל פרווה צעקני ובעקבים המגוחכים שלה באטיות במעלה הגבעה, עיניה כבויות וכמעט חסרות הבעה. כשהגיעה אל קימבל ונעמדה מולו, הייתה גבוהה ממנו בשני ראשים, ובכל זאת, נראתה קטנה ומושפלת. משהו בבטני התכווץ.

הבטתי בבאלאר והוא הנהן וחרק את שיניו.

ידעתי מה עומד לקרות.

"תחת הנהגתך בחודשים האחרונים, הפליטאה סבלה מהתדרדרות מוסרית מהירה." הלחישה המזוויעה של קימבל המשיכה להתנגן בראשי. "אונס, מוות, שרפות, חניכים שבורחים מהמוסד הזה... כל האירועים הללו קרו תחת השגחתך. מה יש לך לומר להגנתך?"

קולות חלושים של אנחות, כמו של חיה פצועה, בקעו מפיה. אף פעם לא חשבתי שאראה את המנהלת שלנו בחוסר אונים שכזה. הרגשתי את המצוקה שלה מבעבעת בתוכה. רציתי להסיט את מבטי ממנה אבל לא העזתי לזוז.

"הפליטאה זקוקה למנהיג ללא מורא, שימשיך את המאבק שלנו בצדק, שיחנך את הדור הצעיר שלנו להילחם עבור מה שמגיע לנו מלידה, החופש שלנו. הבטחת לשרת את המנהיג שלך ונכשלת במשימה."

לרגע אף אחד לא דיבר. היה זה כאילו הזמן עצר מלכת.

קימבל הניח את כף ידו הלבנה והחיוורת על ראשה של פנלופה. היא רעדה כמו עלה נידף ברוח. היה זה הבזק של רגע ובו פנלופה צנחה אל הרצפה לרגליו של השליט שלנו. כולנו בהינו בדממת מוות בגופתה חסרת החיים ואף אחד לא זז ממקומו.

לא יכולתי להאמין שהוא הרג אותה. הוא הרג אותה מול עינינו ואף אחד לא פצע את פיו. לא היה אפילו אדם אחד שהעז להתנגד לו. הפנים של כולם היו מסיכות של אדישות, אך מבפנים, הרגשתי את המצוקה ואת חוסר האונים מתגברים ועולים על גדותיהם. ניסיתי לנשום עמוק, נאבקת כדי לתעל את האוויר אל ריאותיי, כדי לא להקיא את נשמתי החוצה למראה הגופה של מי שהייתה פעם המנהלת שלי.

"אתם אמורים להתרגל למראות כאלו." קימבל המשיך ללחוש באוזנינו. "אתם בסך הכל חיילים, חיילים בצבא שלי. אתם תילחמו בשבילי וחלקכם אפילו יאבדו את חייהם בשבילי. הכל בשביל לגבור על אנשי העיר העילית ולהחזיר לנו את האדמה שמגיעה לנו. אנחנו לא נמשיך להיות אסירים שחיים במאורות עכברושים למשך זמן רב. אנחנו לא ניתן לאנשי העיר העילית לקחת לנצח את החופש שלנו. אנחנו לא ניתן להם לחשוב שהם ניצחו אותנו. המלחמה מתקרבת ויש לכם תפקיד מרכזי בהבאת הניצחון שלנו."

מצד אחד, הדברים שאמר, על חופש ועל החיים שלנו בעיר העילית, היו צריכים להישמע נכונים באוזניי. זה מה ששמעתי במשך כל ימי חיי. זה מה שלימדו אותי בבית הספר הקהילתי. המאבק התמידי שלנו במחסור בצדק. הרצון התמידי שלנו לחוות חופש אמיתי, כזה שנלקח מאיתנו. המילים היו אותם מילים כמו ששמעתי פעם, אבל המשמעות שלהן התעוותה לגמרי במחשבותיי. הדברים של קימבל טלטלו את כל גופי. לפתע השתוקקתי למצוא את החור השחור ביער ולברוח דרכו החוצה אל העולם האמיתי. אך מה עם רפאל? לא יכולתי להשאיר אותו מאחור… רק המחשבה שאצטרך להיפרד ממנו הייתה כמו סכין שדקרה בי שוב ושוב בלבי.

קימבל המשיך לנאום.

"בכדי שמעתה והלאה תהיו ממושמעים, אני ממנה מנהל חדש על הפליטאה, כזה שישליט סדר אמיתי ולא יפחד מהפגנת כח ויחדיר בכם משמעת ברזל. הכירו את לוקאס דונאל."

אחד מהשומרים שעמדו לידו, התקרב אליו וקד קידה עמוקה כלפי קימבל. הוא היה גבר גבוה, שרירי וקירח. המבט שבעיניו היה חדור מטרה. הוא התענג מניצול לרעה של כוחותיו. הרגשתי זאת מהפעימות שלו.

"נגמרו המשחקים, חיילים יקרים." לוקאס אמר בקול צורם. "מעתה אין יותר זמן פנוי, אין ערבים רגועים ואין בקרים נינוחים. אתם הולכים להתחנך ביד קשה, בדיוק כפי שקימבל מצפה מהחיילים שלו."

מלמולים נרגשים חלפו בקהל כמו אוושה קלה.

"החל ממחר, נתחיל כל בוקר ממסדר נוכחות ונמשיך לשיעור חינוך גופני. אחרי ארוחת הערב יהיה מסדר לילה, מלווה בשיעור אומנויות לחימה, ואחריו תחזרו למעונות שלכם, ושם תמתינו בסבלנות לכיבוי אורות."

"הלך עלינו." קלאמה סיננה והרגשתי שאני חייבת להסכים איתה. רק באלאר נראה מרוצה מהחלפת הכוחות ומהסידור החדש הזה.

"סוף כל סוף יתייחסו אלינו כמו אל חיילים אמיתיים." הוא לחש וחייך בסיפוק כשהחניכים מסביבנו התחילו להתפזר והפמליה של קימבל עזבה את הרחבה. "התחיל להימאס לי מהקרקס הזה."

רציתי לחבוט בו.

צפיתי בגלאנה ומחנך נוסף אוספים את גופתה המתקררת של פנלופה מורגן וגוררים אותה בשקט אל המרפאה. הבחילה המשיכה לעמוד בגרוני.

ידעתי שהיה זה הערב האחרון בפליטאה שבו החיים היו מתישים אך נסבלים. כל זה עמד להשתנות עם אור ראשון של בוקר.

המסדר הראשון התרחש בחמש בבוקר. עמדנו במרווחים של שני צעדים זה מזה, בתוך האנגר האימונים. אף אחד לא אמר מילה. כולם עמדו דוממים בזמן שלוקאס דונאל הקריא שמות. מי שקראו בשמו הצטרך להרים את ידו ואז להיבחן על צורת לבוש ועמידה נאותה. בהיתי בנעליים השחורות שלי, מחכה לתורי בעייפות, אחרי לילה שלווה בשינה טרופה. קלאמה עמדה במרחק של כמה שורות לימיני. ידיה שיחקו בעצבנות מאחורי גבה. ראיתי שרידים של גיצים בוקעים מקצות אצבעותיה. תהיתי אם המטרה של המסדר הזה הייתה להתיש את כוחנו ולאמלל את כולנו רק כי זה היה אפשרי.

המחשבות על רפאל מילאו את ראשי. רציתי לראות אותו, רציתי לנשק את שפתיו, רציתי לטבוע שוב בחיבוק שלו. ייקח זמן עד שהפצע שלו יגליד, עד שיוכל לתפקד כראוי. דמיינתי אותו שוכב לבדו על המיטה הצפופה, בודד וכאוב. הדבר שהכי השתוקקתי לו היה להיות לצידו ולנחם אותו. כעת, אפילו הקרבה הפיזית אליו הייתה מותרות שלא יכולתי לקבל. עם לוחות הזמנים החדשים והנוקשים של המנהל החדש שלנו, היה זה בלתי אפשרי להשחיל פגישה סודית עם רפאל.

אחרי שכל השמות נקראו, יצאנו לריצה מסביב למדשאות הקפואות. נשמתי פנימה את הצינה של הבוקר, ממלאת את ריאותיי בקור מלאכותי, כשקיידן האיצה בנו להחיש את צעדינו.

כל החניכים סביבי נעו במהירות, פניהם ריקים מהבעה. הפחד ניטרל כל מחשבה מזערית על אי ציות. היינו כמו בובות על חוט. כולנו ידענו שאין טעם להתנגד. אף אחד לא רצה לאבד את החיים שלו בהבזק של רגע. גופתה המעוותת של פנלופה מורגן כיכבה כל הלילה בסיוטים שלי.

עד מהרה התחלתי להתנשף ולהאט בצעדיי.

עשרות חניכים חלפו על פניי ודחקו בי להתקדם הלאה. הם נכנסו בי עם המרפקים שלהם, אדישים ומנותקים. כשסיימתי את ההקפה החמישית שלי, הייתי סחוטה מעבר לכל דמיון. המחשבה שאצטרך לשרוד יום שלם של לימודים, אחריו שיעור בלחימה ואחריו מסדר לילה הייתה בלתי נסבלת. רציתי להניח את ידי על שיקוי מעורר של רפאל, וגם אם אפשר, להניח את ידי גם על רפאל. אך הוא היה רחוק ממני כעת ולהפר את החוקים כעת היה לא מתקבל על הדעת.

בשבועות הבאים, כל חלק בגופי זעק מכאב. איני יודעת אם היה זה שילוב של שיעורי ספורט, אומנויות לחימה, ומחסור בזמן פנוי שהפכו את גופי לשק חבטות, או שמא היו אלו הגעגועים לרפאל שהחלישו את גופי. השיעורים התישו אותי, אך נוסף גם מימד נפשי שוחק לתחושותיי.

הגעגועים לרפאל תפסו אותי ברגעים לא צפויים. הייתי מצפה לראותו במקרה, כשחציתי את המדשאות, או בדרכי אל האנגר האימונים. קיוויתי שהוא יישב על הספסל עם שאר המחנכים ויבחן את הביצועים שלנו בזירת הקרב, אך הוא אף פעם לא היה שם. חיפשתי את הפנים שלו בכל פעם שיצאתי מהמעונות. השתוקקתי לכמה דקות של פרטיות ביחד איתו.

עברו ימים על גבי ימים מבלי שזכיתי לראותו. הפעם האחרונה שהתראינו הייתה בלילה הנורא ההוא שהצלתי את חייו. לא ידעתי אם דעתו לגבינו השתנתה, אם עדיין האמין בנו ואם עדיין רצה להילחם עלינו או שכבר וויתר על הרעיון. כעת היחסים שלנו, יכלו להיות מסוכנים יותר אף מקודם, כשעיניו של לוקאס, המנהל החדש, היו בכל מקום ובכל פינה.

באחד הבקרים הקרים, מחשבותיי היו עגמומיות יותר מאיי פעם. אחרי מסדר הבוקר, התחלתי את ריצת הבוקר במחשבות מפוזרות, מנסה לטשטש את פעימותיהם הדיכאוניות של אחרים מסביבי ולהבריח את המחשבות הקודרות של עצמי. ראשי כאב וערערתי שוב ושוב בחלום מציק שהתחלתי לחלום. היו בחלום הזה כלובים זהובים, בדיוק כמו אלו שרפאל סיפר לי עליהם. היה משהו מטריד בחלום הזה, כי כשהייתי תוכו הייתה לי תחושה מציאותית למדיי. היה זה דומה לחלום שחלמתי עליו, לפני שהוא נפצע. הייתה הרגשה מנכרת בתוכי שלא נתנה לי מנוח.

האם חלומותיי הפכו לנבואיים? לא יכולתי לדעת זאת בוודאות...

"אלירה, חכי לי!" באלאר קרא מאחוריי בדיוק כשהגענו לפינת המעונות, מחייך בזחיחות.

בקושי היה אוויר בריאותיי, אך הוא נראה נינוח ורגוע כאילו האימונים שלנו היו לא יותר מהליכה איטית בפארק.

"מה אתה רוצה?" שאלתי בקוצר נשימה. היה משהו מרוצה בפעימות שלו.

"מי עקץ אותך בזמן האחרון?" הוא חייך והאט את קצב הריצה שלו כדי להתאים לשלי.

"אני פשוט עייפה." אמרתי והמשכתי לרוץ במאמץ רב. הרגשתי שהייתי קרובה לאפיסת כוחות במשך ימים ארוכים. אף פעם לא חשבתי שעייפות יכלה להימשך יותר מיום אחד. אך לא משנה כמה ישנתי, לא יכולתי להתנער מהתשישות שלי.

"תמיד אמרתי שחיי צבא הם לא בשבילך." הוא קרא במשיכת כתפיים. "את עדינה מדיי. אבל זאת המטרה שלהם, לסנן את העדינים ולזרוק אותם החוצה. אז כדאי שתהיי זהירה."

"תודה על האזהרה שלך." סיננתי בהיסח דעת. "יש משהו נוסף שאתה רוצה להגיד לי?"

"בואי נעצור בפינה ואספר לך." הוא אחז בידי.

"-אני לא חושבת שאנחנו צריכים לעצור בזמן הריצה, הם צופים בנו-"

"-זה קשור לאמא שלך."

נעצרתי מיד ובהיתי בו בהפתעה. צמרמורת קלה החלה לטפס במורד לגבי. חיכיתי אך גם חששתי מהיום הזה.

סטינו ממסלול הריצה שלנו והוא הוביל אותי אל סבך של שיחים גבוהים שהיו מאחורי בניין הקפיטריה. עדיין נאבקתי כדי להסדיר את נשימתי. התכופפתי והנחתי את ידיי על ברכיי כדי להתאושש מהמאמץ. באלאר עמד לצידי וצפה בי נאנקת, כשפעימותיו מתמלאות ברחמים כלפיי.

"אתה לא צריך לרחם עליי." סיננתי.

"חבל שלא נשארת לגור עם כורי הפחם שלך." הוא אמר בשקט. "את לא צריכה את החיים האלו. אין שום תהילה במוות שלך בשדה קרב."

"קודם צריך לדאוג שאוכל להגיע לשדה הקרב." השבתי בכהות חושים. "תספר לי עליה."

המבט שבעיניו אמר שהוא לא חושב שאני מסוגלת להתמודד עם האמת. לחצתי על התדרים שלו והוא נאנח בחוסר ברירה.

"הייתי מופתע שאבא שלי זכר את שמה של אמך. הוא אפילו לא היה צריך לפשפש בתיקים הישנים שלו. הוא זכר אותה היטב." הוא אמר בשקט.

"מה הוא סיפר לך עליה?"

"היא השתייכה לתנועת מורדים קטנה בעיר התחתית. היא אף פעם לא תמכה בלחימה באנשי העיר העילית, למעשה היא הייתה בוגדת. השמועות אומרות שהיא התרועעה הרבה עם האנשים הרגילים. והשמועות אומרות ש…" קולו נשבר.

"מה השמועות אומרות?" לחצתי חזק יותר על התדרים שלו עד שהוא קימט את מצחו באי נעימות.

"השמועות אומרות שנולדה לה בת מיחסים עם גבר רגיל מהעיר העילית… את יודעת אם היו לה עוד ילדים חוץ ממך?"

הנדתי בראשי לשלילה כשהאוויר נלכד בריאותיי.

"לא היו לה עוד ילדים, אני הייתי בתה היחידה." לחשתי כשתחושה מרסקת של כבדות החלה להשתלט עליי.

"הכרת את אביך?" הוא סינן.

"לא, לא הכרתי אותו." השבתי בחרדה. "באלאר, מה זה אומר עליי?"

הוא הסיט ממני את עיניו במבוכה. ידעתי שהוא לא רצה להגיד את המילים הבאות, אך לא הייתה לו ברירה.

"אם אביך הוא אדם רגיל, זה אומר שהדם שלך לא טהור. זה אומר שאת לא אמורה להיות כאן. זה אומר שאת שייכת לאנשי החצאים." הוא פלט החוצה בקרירות ואז עיניו ננעצו בעיניי. "חניכים עם דם מלוכלך לא מגיעים לפליטאה. את יודעת שהכישרונות של החצאים נחשבים טמאים ואי אפשר לבטוח בהם."

השפלתי את מבטי ולחיי בערו מבושה. בקושי יכולתי להאמין למה שהוא אמר לי.

כיצד ייתכן שאבי היה אדם רגיל? האם היה זה אפשרי שאהיה טמאה כמו שאר ילדי החצאים?

דוד הורניג אף פעם לא דיבר על אבא שלי, אך חשבתי שהוא שתק רק כי לא היה דברן במיוחד, לא בגלל שהוא הסתיר ממני סודות.

נזכרתי בהתעללות שחוו אנשי החצאים בקהילה שלנו. הם היו מנודים מכל עבודה ולעתים קרובות התדרדרו לגנבה ופשע. הרבה מאנשי החצאים שהסתובבו בינינו היו הומלסים שרעבו למוות. בתור ילדה, תמיד הוזהרתי מפניהם.

'אף פעם אל תתני להם סיבה להתעסק איתך, אלירה.' הדוד היה אומר לי כשהיינו באים לשוק השחור ואנשי החצאים היו מתגודדים בין הצללים, לבושים בסחבות, עיניהם מלאות בנימי דם ושיניהם מצחינות מריקבון. 'אי אפשר לבטוח באנשי החצאים. הדם שלהם מלא ברסיסים של בגידה.'

האם גם הדם שלי היה מלא ברסיסים של בגידה? האם גם בי אי אפשר היה לבטוח?

אף פעם לא הרגשתי שונה מאנשים אחרים סביבי. תמיד הרגשתי את המתת שלי ואף פעם לא פקפקתי בה. אם הייתי שייכת לאנשי החצאים, לא הייתי אמורה להרגיש שונה?

"אני מצטער… אלירה, אבל זה לא הכל." באלאר אמר בחוסר חשק להמשיך.

"מה יכול להיות גרוע יותר ממה שאמרת לי?" אמרתי בכעס שהתערבב עם מבוכה מסמאת חושים.

"המשטרה הסודית תפסה את אימא שלך והם אלו שהרגו אותה." הוא סינן והניח את ידו על כתפי. "אני ממש מצטער שאני זה שמספר לך את הכל. הלוואי ולא היית מבקשת ממני לברר עליה שום דבר."

"אני רוצה לשמוע. תמשיך."

"אימא שלך הבעירה והעלתה באש שכונה שלמה בעיר התחתית. שכונת כורי הפחם, ממנה באת, בערה במשך ימים ארוכים בגללה ובגלל חבריה. עשר אנשים מתו בשרפה שהיא הציתה. רובין ניסתה לשרוף את כל הבקתות, כדי לגרום לאנשים לעזוב את העיר התחתית ולעלות למעלה. היא חשבה שאנשי העיר העילית לא יילחמו בנו שוב. המשטרה הצבאית תפסה אותה באחת הבקתות האחרונות שעדיין עמדו בכפר. אימא שלך לא יכלה להתנגד."

הנדתי בראשי לשלילה.

"האש לא יכלה להרוג אותה, באלאר. המתת שלה הייתה אש." אמרתי בעקשנות.

"האש לא הרגה אותה, אבל רעל מסוים ששוחרר לאוויר, הוא זה שהרג אותה."

"איזה רעל?"

"היו שרידים של רעל מסוג דיאוקסין בבקתה שבה היא מתה. בדוח של המשטרה הסודית כתוב שהרעל הוא זה שהרג אותה." הוא השיב בשקט ואז השתתק.

אבי היה אדם רגיל, שחיי בעיר העילית, אדם ללא כשרונות או מתת, ואני הייתי שייכת לאנשי החצאים. הדם שלי היה מלוכלך. הייתי שייכת לזן אנשים שאי אפשר היה לבטוח בהם. זן של בוגדים. ואמא שלי, זו שתמיד השתוקקתי לדעת עליה, שתמיד נראתה כגיבורה בדמיוני, ניסתה לשרוף קהילה שלמה, הרגה עשר אנשים חפים מפשע והורעלה בניסיון למרוד במוסכמות.

"אני נפצעתי בשרפה ההיא.." לחשתי ובעיניי נקוו דמעות. "בגלל זה הרגליים שלי מצולקות. היא ניסתה לשרוף את כולם."

הוא הושיט לי נייר מקופל שהוא הוציא מאחד הכיסים שלו. היה זה דוח נתיחה שאחרי המוות. ראיתי את המילה 'רעל' מופיעה מספר פעמים בין הכתב הצפוף.

הרגשתי את הבחילה מציפה אותי. היה זה יותר מכפי שיכולתי להתמודד איתו. לא הצלחתי לעכל את כל מה שהוא אמר לי.

"זה לא משנה לי אם הדם שלך לא טהור. זה לא משנה לנו, עכשיו כשאנחנו יכולים להיות ביחד, אני ואת." הוא מיהר להבטיח לי ונאחז בידי.

עיוותי את פניי.

"תודה שסיפרת לי…" אמרתי בפיזור נפש וניסיתי לחזור בחזרה לשביל שבו רצנו, אך הוא עצר בעדי ונעמד מולי במהירות.

"עכשיו כבר לא צריך להעמיד פנים... אני קיימתי את החלק שלי בעסקה. עכשיו מגיע החלק שלך." הוא אמר ביובש. הרגשתי את התאווה שלו כלפיי מתגברת. רציתי להקיא לפתע.

"אני לא חושבת שאני מסוגלת-" מלמלתי.

"ידעתי שזה מה שתגידי!" הוא הצטעק וידיו אחזו בשלי עד כאב. נאנקתי והתפתלתי אך הוא לא שחרר אותי. "ידעתי ששיקרת לי! אף פעם לא התכוונת למלא את החלק שלך בעסקה-"

"תניח לי, באלאר!" צעקתי. "תשחרר אותי מיד!"

"לא! אני אקבל את החלק שלי בעסקה! את הבטחת לי שתשכבי איתי, ואני מתכוון לקבל את מה שהבטחת-"

הוא קירב אותי אליו כך שגופו התחכך בשלי.

"תפסיק!"

נגעתי בתדרים שלו והגעתי אל המקומות המכאיבים שלו בלי מאמץ רב. נגעתי בחלק הפגיע שוב ושוב והוא עצם את עיניו בכאב. גרמתי לו לדמיין שאני דוקרת אותו בידיו. ניסיתי לגרום לדם במחשבותיי להראות אמיתי ככל האפשר. הוא בכל זאת המשיך לאחוז בי, ידו האחת אוחזת במותניי והשנייה קורעת את החולצה של המדים שלי.

הוא התחלק על כל השכל.

ידיו גששו על שדיי במהירות ושפתיו היו על צווארי. הרגשתי את שפתיו החמות מדגדגות אותי לעומת הקור והבושה שהכו בי בבת אחת. ניסיתי לדחוק בו שוב ושוב אך זה לא עזר.

"הם ייכלאו אותך במרתף העונשים." אמרתי כשהדמעות החלו לזלוג מעיניי. ניסיתי לגרום לו להאמין שהוא שם כעת, נענש על מה שהוא עשה. "אתה לא באמת כזה. הם ייכלאו אותך בדיוק כמו שאבא שלך כלא אותך."

"את ניצלת אותי!" הוא נהם. "אני יודע שאת רוצה אותי גם, למה את מסתתרת מפניי? את לא צריכה להעמיד פנים יותר-"

"-אפשר להבין מה הולך כאן?"

לפתע שמעתי את קולו של רפאל מאחורינו. חשבתי שכל הנשמה תצא מגופי בבת אחת. הרגשתי את הזעם מתפוצץ בפעימות שלו. הוא התקרב אלינו במהירות, אך באלאר כבר שחרר ממני את אחיזתו. הידקתי את החולצה הקרועה שלי על חזי והשפלתי את מבטי. הייתי מובכת ומרוסקת.

רפאל בהה בשנינו בעיניים רושפות. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותו מאז הלילה ההוא. הוא נראה רזה יותר מקודם ופניו היו חיוורות יותר מפעם.

"זה שום דבר, המחנך." באלאר אמר בפיזור נפש והתרחק ממני עוד יותר. "הייתה לי עסקה קטנה עם אלירה… עסקה שהיא לא עמדה בה. אבל אני חושב שהיא שילמה עליה מספיק."

לרגע חשבתי שרפאל עומד להכות בו, כי האווירה הייתה מתוחה מאד, אך הוא לא זז ממקומו לצידי. באלאר התרחק מאיתנו, מחזיר אלינו את מבטו עד שחזר בחזרה אל שביל הריצה ונעלם מעינינו.

בשנייה שנותרנו לבדנו בין השיחים, רפאל התקרב אליי במהירות ואני שקעתי בתוך החיבוק שלו. הוא ליטף את שיערי בעדינות כשמחיתי את עיניי הלחות.

התגעגעתי אליו כל כך. עכשיו כשהייתי בזרועותיו, היה זה הדבר היחיד שניחם אותי במציאות הקודרת הזאת.

הוא נישק אותי ברוך ונתתי לנשיקה לסחוף אותי. ידעתי שאין לנו הרבה זמן.

"אלירה, את בסדר?" קולו היה רך ומלא דאגה.

לא השבתי. חשבתי שייפתח סכר של דמעות אם רק אעז להוציא מילה.

"הוא ישלם על מה שהוא ניסה לעשות לך." קולו הפך לנוקשה ומלא זעם. "יש מקום לאנשים כמוהו במרתף העונשים-"

"לא!" הצטעקתי. "אסור לך להלשין על באלאר."

"מה זאת אומרת?" הוא שאל בחוסר הבנה. "תני לי סיבה אחת טובה לא לספר ללוקאס על ההטרדה הזאת-"

"כי הוא יודע את האמת עליי ועל אימא שלי והוא לא יהסס לספר אותה לכולם." פלטתי בעצב. "אם הוא ייספר להם, ייגרשו אותי מהפליטאה."

"על מה את מדברת?"

"אימא שלי הייתה רוצחת שמרדה בקימבל ואבא שלי היה אדם רגיל, ללא שום מתת, שגר בעיר העילית." אמרתי בקול קודר והרמתי אליו את עיני. "רפאל, אני שייכת לאנשי החצאים והדם שלי מלוכלך."

פרק 13

הסיכון

השניות נדמו כדקות, והדקות נדמו כשעות. כל נשימה שלקחתי פנימה הייתה כבדה ומחניקה מהקודמת. פשטתי את השמלה, שהפכה מפריט לבוש יוקרתי לסמרטוט מגואל בכתמי דם וזיעה. במקום זאת, לבשתי חולצה ארוכה שהוצאתי מארונו של רפאל, שהייתה גדולה עליי בכמה מידות והשתרכה עד לברכיי. לא נתתי לצינה להטריד אותי. לא היה זמן להרגיש את הקור.

עמדתי מול הגיגית הקטנה בשירותים, נותנת למים בברז לזרום ללא הפסקה. שטפתי את ידיי המוכתמות בקדחתנות ואז התזתי מים על פניי המיוזעות. כשסיימתי, בהיתי בעצמי מבעד למראה הקטנה שמעל הכיור, המים מטפטפים מלחיי. לרגע לא זיהיתי את עצמי. ההשתקפות הייתה זרה בעיניי. השעות האחרונות היו מנוכרות בעיניי. היה זה כאילו מישהי אחרת נכנסה לתוך הגוף שלי, מישהי אחרת שטיפלה ברפאל בקור רוח מפתיע. הנחתי לכל רגשותיי להידחק לקצה עד שכמעט לא הרגשתי דבר. לא היו תחושות בתוכי, רק פעולות שהייתי צריכה לבצע. כעת הייתי צריכה להציל אותו, וזה מה שעמדתי לעשות.

כשחזרתי אל החדר, הוא עדיין שכב על השטיח, עיניו פקוחות למחצה, מצחו קודח מחום. התקרבתי אליו מאחור וגררתי אותו באטיות אל המיטה. לא רציתי להכאיב לו יותר מדי, אך לא יכולתי להשאיר אותו שרוע על הרצפה.

הוא היה כבד מכפי שדמיינתי. התנשפתי כשהייתי צריכה להרים את פלג גופו העליון. בקושי רב הצלחתי למקם אותו על המיטה שלו, בחדר השינה הקטן והצפוף.

"אלירה… תגידי למיירה שאני מבקש ממנה סליחה…" הוא לחש ועיניו מחוסרות הבעה.

לא היה לי מושג מי זאת מיירה, אך זה לא היה הזמן לחשוב על כך.

"אל תדאג, אתה עוד מעט תרגיש יותר טוב." לחשתי וליטפתי את כף ידו החמה.

הוא עצם את עיניו ונאנק.

"אלירה, את המלאך שלי." הוא סינן מבלי להביט בי ואז המשיך. "תגידי למיירה שאני כל כך מצטער…"

היה זה כאילו הוא נכח לרגע אחד במציאות, וברגע שני הוא נפל לתוך מימד של הזיות. הפעימות שלו היו מפוזרות וכאוטיות, כאילו הוא ניסה למקד את עצמו בזמן הווה ולא הצליח. היה הרבה כאב מתחת לפני השטח, אך גם רגשות אשם וכמיהה חזקה. כל אלו התערבבו לכדי מערבולת של תדרים. היה זה מיותר לנסות לקבל ממנו הכוונה רפואית כשהוא בער מחום והיה שטוף בהזיות. ידעתי שאצטרך להתמודד עם המצב העגום הזה לבדי.

"אני אחזור בעוד כמה דקות." אמרתי ושחררתי את ידו.

חיטטתי בין המדפים והספרים הרבים שהיו מפוזרים על הרצפה עד שמצאתי ספר על דרכי טיפול בפצעים. דפדפתי בחוסר סבלנות בין העמודים עד שמצאתי פרק שלם על טיפול בפצעי דקירות ודימומים. המילים היטשטשו בשדה ראייתי, אך אילצתי את עצמי להתרכז. לא היו תמונות בספר הזה, רק מילים ועוד מילים. עמודים שלמים שהיו גדושים במונחים רפואיים שלא הבנתי ולא שמעתי עליהם בחיי.

השארתי את הספר פתוח על הרצפה וירדתי במדרגות בחזרה למרפאה. רצתי אל החדרון הקטן, היכן שהוא אחסן את כל השיקויים והתמיסות שלו. רפאל אף פעם לא שמר על סדר בחדרון הזה, וכעת קיללתי בלבי את האהבה שלו לאי סדר. למזלי, כל התמיסות היו עם מדבקות ותוויות בכתב ידו. בררתי בין הבקבוקונים הצבעוניים בחיפוש אחרי משהו שיביא לו הקלה. לא ידעתי מה בדיוק אני מחפשת אבל ידעתי שאני צריכה למצוא את זה כמה שיותר מהר.

לבסוף מצאתי בקבוקון קטן עם הכיתוב 'משכך כאבים' ועוד אחד עם השם 'דימומים פנימיים'. לא היו שם פרטים נוספים. הייתי חייבת לקוות שזה יהיה מספיק טוב בשביל להציל אותו.

הנחתי את הבקבוקים הקטנים על הרצפה והמשכתי לנבור במגירות עד שמצאתי כוהל, תחבושות אלסטיות גדולות, כפפות חד פעמיות, חומר מאלחש ושדכן סיכות רפואי. לקחתי את כל הדברים בחזרה לחדר שינה שלו.

"אלירה… מה יקרה לי?" הוא התנשף ברגע של צלילות. הפחד שלו היה חשוף וגולמי כל כך. "אני הולך למות?"

"ברור שלא! אתה לא הולך למות!" הצטעקתי כשפיזרתי את כל החומרים שאספתי על המיטה לצידו.

הייתי צריכה להתרכז שוב בהוראות בספר, אבל המשפטים התערבבו לפניי והמילים ברחו ממני. הריכוז שלי היה רדוד מאד ורמת העצבנות שלי מרבית. פחדתי שאעשה את כל הטעויות האפשריות. אף פעם לא דמיינתי שאני אתפור חתכים. אף פעם לא דמיינתי שאני אעשה העברת דם. אף פעם לא חשבתי שאני אצטרך להיות במצב הזה.

כל מה שקרה היה באשמתי. אם לא הייתי שולחת אותו ומתחננת בפניו שיציל את לילה, לא היינו מגיעים למצב הזה. הוא סיכן את החיים שלו בשבילי.

"אני מצטער שלא הצלתי אותה…" הוא המשיך ללחוש בשקט. "זה היה מאוחר… זה היה מאוחר מדי למיירה… עשיתי את כל מה שיכולתי… אני נשבע."

"מי זאת מיירה?" פלטתי בפיזור נפש ולא ציפיתי לשמוע תשובה הגיונית.

"מיירה היא חלק ממני." הוא השיב בריחוק. "מיירה היא תמיד תהיה איתי... אבל אלירה היא... איפה אלירה?"

"אני כאן איתך." סיננתי בעצב ואז כשהשתתק לפתע ועיניו בהו בי קירבתי את השיקוי הראשון לפיו. "אתה חייב לשתות."

כשהוא סיים לשתות מיהרתי לתת לו את השיקוי השני.

צפיתי בו נאנק עד שהבעת פניו נהפכה בהדרגה לשלווה יותר. הנחתי שמשכך הכאבים התחיל לפעול. קיוויתי שגם החומר השני יתחיל לפעול בקרוב. כשהסרתי את החולצה ספוגת הדם מבטנו, התפללתי שהדימום ייפסק.

מראה קרביו הפעורים גרם לי לרוץ במהירות אל האסלה. הקאתי את נשמתי וכשלא נותר בי דבר, מלבד תחושה צורבת בחלל גרוני, חזרתי לחדר שינה והכרחתי את עצמי להתעשת.

עיניו של רפאל נעצמו ונדמה שהוא שקע בשינה עמוקה. חום גופו החל לרדת באטיות. הדימום פסק גם הוא.

נשמתי עמוק והתקרבתי שוב אל החתך.

לא יכולתי להעלות על דעתי מי לעזאזל ירצה לפגוע ברפאל ככה? המחשבה הזאת הטרידה אותי ולא נתנה לי מנוח כשחיטאתי את הפצע. קיוויתי שהוא לא מרגיש את הכאב שהרגשתי באותו הרגע. לקחתי את החומר המאלחש ועיסיתי אותו אל תוך עורו הרך והפגוע.

בספר היה כתוב להתאמן על טכניקת השידוך שלי על פיסת בד, לפני שיישמתי אותה על הדבר האמיתי. לא ידעתי כמה סיכות יש בתוך השדכן אז החלטתי לשדך פעמיים את המצעים שלו. הידיים שלי לא הפסיקו לרעוד למרות שציוויתי על עצמי להתעשת. שיניי נקשו וכל גופי נמלא צמרמורת אדירה. הייתי חייבת לזמן את כל האומץ שיכולתי.

אני קוראת תדרים. אני יכולה לשלוט ברגשותיהם של אחרים. אני מסוגלת לשלוט גם ברגשותיי.

"רפאל, אני כל כך מצטערת על מה שאני הולכת לעשות לך…" לחשתי ונשמתי פנימה ברדידות. "אני נשבעת שזה לגמרי לטובתך. מקווה שלא תהרוג אותי כשתתעורר."

כיוונתי את השדכן אל החתך בבטנו. כל גופי גדוש בחלחלה, ידיי מזיעות ורועדות, נאחזתי בעורו החבול משני צדיו והידקתי את הסיכה הראשונה פנימה לתוך עורו.

המתכת נגסה בעור בצליל מצמרר.

עמוק בתוכי רציתי לצעוק, אך שום קול לא בקע משפתיי. שמעתי את פעימות לבי ממשיכות להלום באוזניי כמו תופים.

זו הייתה תחושה מוזרה כל כך, לקבע חתיכות של מתכת בגופו.

נשמתי שוב עמוק פנימה והידקתי את הסיכה השנייה. המשכתי להדק עוד שלוש סיכות פנימה עד שהחתך נראה סגור לחלוטין. פיסות העור היו צמודות זו לזו אך המקומות שבהן ננעצו הסיכות היו אדומים ומגורים. קיוויתי שלא פישלתי, למרות שלא הייתה לי דרך לדעת זאת.

הצלחתי לנשום עמוק מבלי לתת לקריאת תסכול להיפלט החוצה מבין שפתיי.

השלב הבא בספר היה לחבוש את הפצע ולקוות לטוב. עטפתי את בטנו בתחבושות לבנות וכיסיתי אותו עם שמיכה.

כשלא נותר עוד מה לעשות, התשישות נפלה עליי בבת אחת כאילו מישהו חבט בי בעוצמה. הראש שלי עדיין היה ריק ממחשבות. כל גופי היה מסוחרר ומרוקן מאנרגיה. הייתי בשלב שמעבר לאפיסת כוחות. טיפסתי על המיטה לצדו, לא טורחת לחשוב על דבר ואז התרסקתי לצדו. השינה לקחה אותי באופן מידי.

כשפקחתי את עיניי הייתי בזרועותיו של רפאל. הרגשתי את בית החזה שלו עולה ויורד ברוגע, וראשי שנח על חזהו נע בקצב אחיד ורגוע יחד איתו. ניסיתי לחפש את התדרים שלו, אך להפתעתי לא הרגשתי דבר. היה זה כאילו נתקלתי בחומה בלתי נראית שמנעה ממני את הגישה לכישרונותיי. הנחתי שעדיין הייתי באפיסת כוחות.

"אלירה, את הצלת את חיי."

קולו של רפאל היה מלא ברוך. הוא ליטף את שערי בעצלתיים והיה נדמה לי שנפלתי לרגע לתוך חלום. חלום שבו היינו מכורבלים במיטה שלו, מתחת לשמיכות, בדיוק כמו שתמיד דמיינתי. מרוב הקלה, כמעט התפתיתי לשכוח את מה שאירע על אותה מיטה רק שעות ספורות קודם לכן. אך כמובן שלא יכולתי לשכוח. הזיכרונות האלה נצרבו לנצח בתודעתי.

לא הצלחתי לומר דבר. ראשי נמלא מחדש בתמונות של גופו המדמם, העברת הדם שעשיתי והתפרים ששידכתי. בטני התערבלה בתוכי.

"איך ידעת שאני פצוע?" הוא לחש.

"חלמתי עליך חלום לפני זמן מה." אמרתי בשקט. "היית פצוע בחלום שלי… וכשבאתי לחפש אותך, ידעתי שמשהו לא בסדר, כי זה הרגיש כאילו כבר הייתי פעם בתוך אותו חלום."

"אני לא יודע איך להודות לך על כל מה שעשית..."

הרמתי אליו את עיניי והרגשתי שהייתה בהן קרבה חדשה שלא ראיתי לפני כן. היה זה כאילו הסרנו את כל המסיכות. ויתרנו על העמדות הפנים. נקלענו לחלקיק של רגע בזמן שבו היינו חשופים ופגיעים מאי פעם. ידעתי שהרגע הזה לא יחזור על עצמו אם אני לא אנצל את ההזדמנות הזאת.

התקרבתי אליו ונשקתי לו.

הוא לא התנגד. היה לשפתיו טעם לוואי של משכך הכאבים שאילצתי אותו לשתות, אך לא היה לי אכפת. תחילה הייתה זו נשיקה עדינה ומהוססת, אך אז התמסרתי לו ולפראות של מגעו. התשוקה בעבעה עמוק בתוך בטני. רציתי אותו והוא רצה אותי בחזרה. אפילו מבלי לראות את התדרים שלו היה חשמל באוויר. ידו אחזה בלחיי והוא משך אותי קרוב יותר אליו. כשהמרפק שלי נשען קרוב יותר לבטנו הוא נאנק מכאב ואז התנתקתי ממנו באי חשק.

"אני מצטערת, לחצתי על הבטן-"

אמרתי בלחיים סמוקות וקול צרוד. בקולי הצלחתי לנשום כמו שצריך. האוויר הרגיש לכוד בריאותיי. בטני כאבה ללא הפסקה.

"לא… לא… אני לא רוצה להפסיק לנשק אותך." הוא אמר וחייך כמו שיכור. "אני לא רוצה לתת לך ללכת. נמאס לי להעמיד פנים."

"רפאל, אתה לא יודע מה אתה אומר…" אמרתי בקול חנוק. "נתתי לך משכך כאבים חזק והוא משפיע על כל מה שאתה אומר-"

"אני צלול מאי פעם." הוא קטע אותי במהירות. "אלוהים, אני לא רוצה לשחק את המשחקים האלה יותר. כמעט מתתי הלילה! אם לא היית מצילה אותי כבר לא הייתי כאן! אני לא רוצה שנבזבז יותר זמן."

הרגשתי את לבי נחמץ. המחשבה שהייתי קרובה לאבד אותו הייתה קשה מנשוא. הדרך היחידה שבה הצלחתי לטפל בו הייתה להדחיק לחלוטין את כל רגשותיי. כעת כל הרגשות המודחקים חזרו אליי כמו בומרנג. הרגשתי את כל החששות שהתערבבו עם כמיהה והקלה מתנגשים בי כמו גלים.

"רפאל, מה אתה מציע?" בקושי הצלחתי להוציא את המילים החוצה. כשהבטתי בו ראיתי שעיניו היו חמימות מאי פעם. ראיתי בהן את כל מה שאי פעם חלמתי לראות בעיניו של מישהו.

"תהיי איתי. תהיי איתי עד הסוף, עד שישדכו אותך למישהו, עד שיאלצו להפריד בינינו בכח! נשמור על כך בסוד ונהיה זהירים, אף אחד לא ינחש שאנחנו ביחד." הוא דיבר כאילו היה אחוז טירוף. "אלירה, אם לא תהיי איתי אני אשתגע."

"רפאל-"

לא יכולתי להאמין שדעתו השתנתה בקיצוניות שכזאת. אם לפני כן הוא היה מוכן להתעלם ממני ולהעמיד פנים שלא הייתי קיימת, כעת הוא התחנן בפניי שנהיה ביחד. אולי הקרבה למוות גרמה לו לשנות את דעתו. היה נדמה שהוא התעורר נחוש ורציני מאי פעם. רציתי להאמין לו. רציתי להאמין למילים שלו.

"אני יודע שאת רוצה להיות איתי גם." הוא אמר וידו שבה ללטף את שיערי בעדינות. "אני מרגיש את התדרים שלך. זה מדהים! תמיד יש לך גישה לתחושות של אחרים, זה פשוט מטורף! אני יודע שאת מפחדת שאני אפגע בך… את לא יודעת אם את יכולה לסמוך עליי… ואת חושבת על הלילה שהיה… וואו נראיתי מזעזע כששכבתי מדמם על השטיח-"

הוא נעצר לרגע ואף אחד מאיתנו לא דיבר. נדמה שהוא הקרין במחשבותיו את הזיכרונות שלי.

"-אני לא מאמין שהיה לך את האומץ לטפל בי… היית אמיצה כל כך. ועכשיו את חושבת על מה היה קורה אם לא היית מצליחה להציל אותי ויש הרבה מאד חרדה בתוכך-"

פתאום הרגשתי את ההתפשטות שלו, את הנגיעה שלו במחשבותיי. הייתה זו כמו אוושה קלה, כמעט בלתי מורגשת, כמו התחלה של כאב ראש קל. אז ככה זה הרגיש להיות לגמרי מחוסרי כוחות לעומת אנשים כמוני.

"-תעצור. תעצור את זה תכף ומיד." התלהמתי והרגשתי את לחיי מאדימות מחדש. "איך הגעת לתדרים שלי? איך אתה עושה את זה? תפסיק עם זה!"

הוא חייך.

"כשהעברת אליי חלק מהדם שלך, העברת לי יכולת זמנית לגעת בכוחות שלך, לכן אני יכול לקרוא את התדרים שלך." הוא השיב ועיניו היו מרוחקות כאילו ניסה להתרכז חזק. "התחושות שלהן הן כמו מפה שאני משרטט בדמיוני-"

"רפאל, אל תחטט לי במחשבות!" אמרתי באי נעימות, כשלמעשה הייתי עסוקה בחיטוטים בלתי נגמרים בחייהם של אחרים כל הזמן. "מתי זה ייגמר? מתי לא תוכל לגעת בתדרים שלי יותר?"

"אל תדאגי, זה יעבור תוך כמה שעות, כשמחזור הדם שלי יתחדש." הוא אמר באנחה. "אבל זה מדהים, לקבל הצצה אל תוך העולם שלך. תמיד רציתי לדעת מה את חושבת עליי באמת."

"זה לא היה ברור לך?" לחשתי. "אף פעם לא הצלחתי להחביא את מה שהרגשתי כלפיך."

רפאל עצם את עיניו.

"התדרים שלך הם כמו מיתרים חשופים… אני מצליח להרגיש את העומק של הרגשות שלך כלפיי. זה מדהים." הוא אמר בהשתאות ואז המשיך. "אלירה, לא חשבתי שזה יקרה כי את צעירה כל כך… אבל זה קרה. ניסיתי להתרחק ממך, ניסיתי לשכוח ממך, אבל שום דבר לא עבד. גם כשרמזת לי שאת רוצה להיות איתי, לא יכולתי לשכוח מהעובדה שלסיפור שלנו לא יכול להיות סוף שמח, רק סוף עצוב."

כשהוא דיבר התחלתי להרגיש את העצב נופל עליי כמו משקולת. כל מה שאמר היה אמת, אמת שלא רציתי להתמודד איתה. היה לי נח יותר להתחבא מאחורי כעסים על כמה העולם היה מקום לא הוגן לחיות בו...

"נותר לנו זמן מועט כל כך להיות ביחד." אמרתי והרגשתי את הצריבה של התסכול מבצבצת בתוכי. "יש לנו חודשים בודדים עד שישדכו אותי למישהו אחר. כשאני אסיים את הלימודים בפליטאה לא נתראה יותר."

"אני יודע, לכן אני רוצה שננצל את הרגעים האחרונים שלנו כדי להיות ביחד." הוא אמר וקצות אצבעותיו ליטפו את לחיי. "אני לא רוצה לחיות בתוך שקרים יותר. חשבתי שאני מגן עלייך ועל עצמי. חשבתי שאם אעמיד פנים שאני לא מרגיש שום דבר, את תצליחי לשכוח ממני ולעבור הלאה."

"אבל לא שכחתי."

הוא נאבק כדי להישכב על צדו, פניו מתעוותות ממאמץ. כעת שכבנו פנים מול פנים, על צדנו, ידו משרטטת קווים עדינים על זרועי החשופה. אף אחד לא דיבר. רציתי להקפיא את הרגע הזה לנצח.

"אני מאוהב בך." הוא אמר ברכות.

הייתי מתוחה ומרוגשת. חרדה ונלהבת. מלאה בתקווה וספוגה בחששות. היה זה כאילו זיקוקים התנפצו עמוק בבטני אך בו זמנית חור גדול נפער בתוכי.

פתאום הבנתי לגמרי את ההשלכות של המעשים שלנו, את ההתעלמות שלו ואת הרצון שלו להתרחק ממני בעבר. הוא ניסה לשמור על עצמו מפניי וכשל בכך. כעת שנינו עמדנו בקצה. היינו בדרך ליפול לתוך חור שחור שלא הייתה ממנו יציאה.

הוא אימץ את עיניו ואז נאחז בידי.

"אני יודע שאת מפחדת. הייתי אומר שזה טיפשי אם לא היית מפחדת מההשלכות." הוא אמר ברצינות. "אם יתפסו אותנו, הקוויטה לא תעבור על כך בשקט. מחנך שיוצא עם חניכה בתוך הפליטאה… אנחנו ניענש וכנראה נשב במרתף העונשים או שימצאו לנו עונשים גרועים יותר מזה… ואם לא יתפסו אותנו, אני אצטרך לחיות עם הידיעה שתהיי משודכת למישהו אחר…"

כף ידו לחצה בחוזקה את ידי. הרגשתי שהוא מעביר לתוכי מנה הגונה של אומץ בקצות אצבעותיו.

"אני לא יודעת מה לומר, רפאל-"

"החיים שלי לא שווים הרבה בלעדייך." הוא אמר בקול קודר. "תחשבי על זה, הפליטאה מאמנת את כולנו להיות חיילים… אבל בעצם כולנו רוצחים ושכירי חרב חסרי רחמים… כולנו הולכים לקראת מלחמה עתידית… מי יודע מתי היא תתחיל, מי ישרוד ומי ימות? אני לא רוצה למות במחשבה שלא היית איתי."

המילים שלו הטביעו בי חותם. התקרבתי אליו והשענתי את ראשי על כתפו בעדינות. גמעתי את הריח שלו. התעטפתי בחמימות שלו. הדמעות המלוחות שנקוו בזוויות עיני הרטיבו את החולצה שלו.

"אני אשמור עלייך." הוא לחש באוזני. המילים שלו היו מרגיעות ומכשפות כל כך.

פתאום הייתה בתוכי עצבות גדולה מכפי שיכולתי להכיל. היא גלשה לכל הצדדים והתפרצה החוצה במפל של דמעות. הוא נתן לי לבכות בתוך החיבוק שלו. גופי נרעד מהתייפחות שלי. כל הרגשות מהשעות האחרונות התנקזו למצב של התמוטטות רגשית.

חשבתי לרגע על החיים של דוד הורניג. הוא חיי חיים ריקים. האהבה היחידה שהרגיש הייתה האהבה האבהית כלפיי, וגם אותה לא ידע כיצד להביע. החיים שלו היו אפורים וחסרי רגש. לא רציתי את החיים האלה לעצמי. לא רציתי לחיות בידיעה שאף פעם לא ארגיש שום דבר עוצמתי באמת.

ידעתי שאם אוותר עליו עכשיו, לא יהיו רגעים נוספים, לא יהיו הזדמנויות נוספות לאהבה שלנו. הזמן שלנו ביחד הלך ואזל. סוף השנה קרב עם כל יום שחלף. הימים הנוראיים שלקראת השידוך התקרבו גם הם. הם תמיד העיקו עליי בדפנות מחשבותיי.

"אני לא אתן לאף אחד לפגוע בך." רפאל המשיך ללחוש באוזני. "תבטחי בי, בבקשה."

מחיתי את עיניי והנהנתי. הרגשות שהרגשנו אחד כלפי השני, היו מוחשיים כל כך. כמהנו זה לזה, השתוקקנו זה לזה, הנוכחות שלו בחיי הייתה כמו אוויר לנשימה. כשהוא נגע בי, אפילו המגע הקל ביותר של קצות אצבעותיו גרם לאופוריה שלא הייתה דומה לה.

מדעו כל התחושות הטהורות האלו הובילו לסוף עצוב? מדוע לא יכולנו פשוט להיות מאושרים יחדיו?

משהו היה שבור בעולם שלנו. שבור עד יסוד.

"אני רוצה להיות איתך גם, רפאל." אמרתי ברצינות. "אני מוכנה לקחת את הסיכון."

המשכנו לשכב מתחת לשמיכות, נותנים לשעות לעבור, לא יכולים לשבוע אחד מהשני. היה זה כאילו קיבלתי לפתע את ההזדמנות הנדירה להרגיש אושר כביר בתחושותיי. הקרבה אליו גרמה לראשי להסתחרר. אף פעם לא הייתי כה קשורה למישהו בחיי. היה משהו מרגיע ומנחם ברפאל, כאילו מצאתי בתוכו פינה קטנה שהייתה לי כמו בית, אך עם זאת רציתי לחקור עוד ועוד חלקים בגופו. רציתי להיות איתו עד הסוף. הרגשתי את הציפייה ואת הרטט בכל חלקי גופי. הכמיהה אליו הייתה כמעט בלתי נסבלת בבטני. ידעתי שאצטרך לרסן את עצמי עד שהפצע בבטנו יתאחה ויתרפא. בינתיים הייתי חייבת להסתפק במילים שלו. וגם המילים שלו גרמו לי לתחושת סיפוק רק מלשמוע את קולו.

כשהייתה זו שעת צהריים, התנדבתי ללכת להכין לנו תה. כשחזרתי מהמטבחון ובידיי מגש עם כלי תה ועוגיות, הוא אמר שהוא רוצה לספר לי משהו חשוב. הנחתי את המגש על המיטה והתיישבתי לצידו, נותנת לספלי התה המהבילים להתקרר.

אז הוא סיפר לי על הכלובים הזהובים. הוא תיאר אותם לפרטי פרטים. הוא אמר שהם נתלו מתקרת זכוכית גבוהה עם שמיים תכולים, הם היו כבולים בשלשלאות מתכת מוזהבות ופזורים באולם רחב ידיים. מתחתיהם הייתה רצפת שיש משובצת בריבועים בצבעי שחור-לבן, מבריקה ובוהקת. הוא אמר שעשרות אנשי העיר העילית נהגו להתהלך מתחת לכלובים, אדישים וקרים.

"זה בית הכלא הגרוע ביותר שיש למעלה." רפאל אמר. "ושם לילה נמצאת. הספקתי לזהות אותה שם לפני שזה קרה לי… לצערי, אף אחד כבר לא יוכל להציל אותה. היא לא יכולה להשתמש בכוחות שלה כדי לברוח משם כי הם שומרים עליה במצב של אפיסת כוחות. כשהיא במצב הזה, היא לא יכולה לעבור ממקום למקום."

"בשביל מה הם כלאו אותה?" עדיין לא הבנתי וחששתי מהתשובה שלו.

"בשביל הדם שלה. אולי כבר ניחשת, אבל לדם של אנשים כמונו, יש ערך רב." הוא השיב בקול חלול. "העברת דם לא מחזיקה מעמד למשך זמן רב. אני מתכוון שהמטופל ימות בכל זאת, אך אם יקבל מנות תכופות של דם נגוע במתת שלנו, המטופל יוכל להאריך את החיים שלו באופן מלאכותי בכמה חודשים. אולי אפילו בשנה שלמה, אם המתת חזקה במיוחד. הם יוכלו לחיות מדמה של לילה במשך כמה שנים."

נשכתי את שפתיי.

התמונה שהוא צייר בראשי הייתה קודרת כל כך. לא יכולתי להאמין שהעיר העילית, שנראתה זוהרת ומלכותית, בפעם היחידה שראיתי אותה ממרחק, הייתה מקום שבו קרו דברים אפלים ומזעזעים כל כך.

"זו הסיבה שנפצעת?" שאלתי בזהירות. "מישהו רצה את הדם שלך?"

ראיתי שהוא מתלבט במחשבותיו עם התשובה שלו. לבסוף נכנע.

"כשאנשי העיר העילית כולאים אנשים כמונו, זה נעשה בצורה חוקית, כי אנחנו פולשים לשטח שלהם… אבל יש גם אנשים אחרים… קוראים להם בשפת הרחוב, 'החוטפים'." הוא השיב באי חשק. "זו חבורה של פושעים שגונבים דם נגוע מאנשים כמונו, גם כאלו שיש להם רישיון עבודה, כדי למכור אותו בשוק השחור. יש הרבה כסף מלוכלך בתחום הזה. הם מסתובבים בקבוצות, בעיקר בלילות. לא הייתי מוכן כשהם הופיעו באחת הסמטאות הקטנות מאחורי הספרייה, היו הרבה מהם ולא יכולתי להתמודד איתם-"

"אני מצטערת ששלחתי אותך לחפש את לילה." אמרתי בייסורי מצפון כבדים. "אם לא הייתי מבקשת ממך להחזיר אותה, לא היית נפצע והם לא היו מגיעים אליך."

"זה יכול לקרות לי בכל יום." הוא אמר בשקט. "אני נמצא הרבה בעיר העילית, יש צמחים ומרכיבים של שיקוים שאין בעיר התחתית, והקוויטה מאפשרת לי לבקר למעלה בשביל להשיג חומרי מרפא. זה נס שעד היום לא תקפו אותי. שמעתי על החוטפים בעבר. אף אחד לא מנסה לרסן אותם והם מתרבים לאחרונה… אני פשוט אצטרך להיות זהיר יותר מעכשיו."

"בכל זאת אני מצטערת."

"אל תצטערי, את תפרת לי את החתך-"

"אתה בטח שונא את הסיכות הנוראיות האלו! תפרתי אותן בצורה כל כך מסורבלת-"

"בצורה שהצילה לי את החיים! את לא יודעת עד כמה אני גאה בך!" הוא לא ריסן את ההתלהבות בקולו. "כשאני ארגיש יותר טוב אני רוצה להרים אותך בשתי ידיי ולנשק את כולך. עכשיו קצת כואב לי, אבל אני מחכה לרגע הזה כבר…"

חייכתי לעברו ואז הושטתי לו את התה שלו, שכבר הספיק להתקרר. כשלגמתי מהספל שלי, שמעתי נקישה מרוחקת בדלתות המרפאה.

עיניו נפגשו לרגע. הלב שלי החסיר פעימה.

אם התכוונו להעמיד פנים שאנחנו לא ביחד, אסור היה לאף אחד לדעת שהייתי כאן. התכוונתי להתעלם ממי שנקש על הדלת ולחכות שהנקישות על הדלת המרוחקת ייפסקו אך אז שמעתי את שמי.

זאת הייתה קלאמה. היא קראה בשמי בקולי קולות.

"אלירה, אל תלכי-" רפאל ניסה לעצור אותי.

"אני חייבת לבדוק מה קלאמה רוצה." הפטרתי בחוסר סבלנות. "היא לא הייתה באה אם זה לא היה חשוב."

עדיין הייתי שקועה בבועת האופוריה שלי עם רפאל, כמעט אדירה לעולם החיצון, מתענגת מכל רגע שבו לא הייתי צריכה להעמיד פנים איתו, אך ידעתי שסופה של הבועה הזאת היה להתנפץ. כבר התחלתי להרגיש שהמציאות חוזרת להידפק על הדלת. התדרים החלו לחזור אליי באטיות כשהתקרבתי אל דלת הכניסה למרפאה. הייתה נימה של בהילות בתחושותיה, יכולתי להרגיש זאת אפילו מבלי לראותה. משהו קרה. משהו גדול.

"את לבד?" לחשתי מבעד לדלת.

"כן!" היא לחשה בחזרה. "תפתחי לי את הדלת!"

פתחתי את הדלת לכדי סדק, הקור העז שנכנס פנימה גרם לרגליי החשופות להצטמרר. עדיין הייתי לבושה רק בחולצה שלו. ראיתי את עיניה המופתעות של קלאמה כשהיא סקרה אותי.

"הלכתי קודם לחדר של באלאר אבל לא היית שם, אז הנחתי שתהיי פה וצדקתי… הייתי צריכה לנחש שהיית כאן כל הלילה, את שובבה!" היא קראה בהתפעלות ואז התעשתה וקולה הפך לרציני יותר. "אלירה, את חייבת לחזור למעונות! זה דחוף!"

"אבל לא הבנתי מה קרה-"

"אין לי זמן להסביר, אבל את חייבת לבוא איתי אם את לא רוצה להגיע למרתף העונשים!" היא התעקשה ואז מבטה נפל על הרגליים החשופות שלי. "ובחייך, תשימי על עצמך משהו, אחרת בטוח תקפאי למוות!"

פרק 12

הנשף 

הם הגיעו קצת לפני שקיעה, כשהשמיים המזויפים נצבעו בעשרות גוונים של אדום וכתום, מלווים בצלילי ההמנון שלנו, שבקע מהרמקולים והדהד בין הבניינים. שיירה של גברים, לבושים בחליפות זהובות שנצנצו בשמש השוקעת ונעלו נעלי צבא כבדות שהלמו בשבילים בצלילים מתכתיים. הצטופפתי ביחד עם שאר החניכים הסקרנים על המדשאות, מנסה להציץ בקימבל לרימאר, השליט הדגול שלנו.  זו הייתה הפעם הראשונה שעמדתי לראותו במציאות. לפני כן, ראיתי תמונות שלו בעיתונים ובכרזות שנתלו בשכונה, אך הייתי בסך הכל ילדה תמימה וענייה והוא היה המובחר מבין האליטה בחברה של העיר התחתית. אף פעם לא דמיינתי שהעולמות שלנו יצטלבו, אפילו לא לרגע בודד. וכעת, הרגע הזה הגיע.

הצלחתי לראות את פניו הצעירות והעדינות ואת הבעת פניו המרוצה, כשצעד ביחד עם שאר אנשי הקוויטה אל עבר המשרד הראשי. הוא באמת היה צעיר וחינני כפי שקלאמה תיארה. לא ציפיתי לראות בחור כה רזה ונמוך קומה בתור השליט שלנו. תמיד דמיינתי שקימבל היה גבר מרשים וגבוהה, רחב כתפיים ושרירי, כזה שפיזר סביבו פעימות מרובות של כוחניות ושתלטנות. מי שצעד בביטחון אל עבר המנהלת שלנו היה לא יותר מילד שהתבגר מהר מדי ואולץ לשאת על כתפיו אחריות כבדה מנשוא. לרגע אפילו ריחמתי עליו, כשקולו העדין אך בקושי נשמע, כשבירך לשלום את פנלופה מורגן.

"בואי, אנחנו צריכות להחליף בגדים לקראת הערב" קלאמה משכה בידי.

השמש כבר שקעה לחלוטין והצללים של הלילה החלו לעטוף אותנו. רציתי לראות את באלאר כדי לוודא שהוא קיבל את הפתק שלי, אך הוא לא נראה בשום מקום.

חזרנו למעונות והחלפנו את המדים הרגילים שלנו בשמלות ונעלי עקב. עדיין נאבקתי עם הנעליים של קלאמה אך ידעתי שאין ברירה אחרת. היא השאילה מעט איפור מחברותיה לכיתת האש וגררה אותי לשירותים, שהיו מלאים עד אפס מקום בבנות צווחניות. נדחקנו בפינה המרוחקת מול המראה כשקלאמה התפנתה למשוך אודם על שפתיי ולפזר סומק על לחיי.

באותו הערב, האווירה בפליטאה הייתה מלאה ברסיסים של התרגשות ושמחה. הפעימות מסביבי היו מדושנות מעונג ועמוסות בהתלהבות של נעורים. לראשונה, האנרגיה החיובית שהתפשטה מכל עבר, גרמה לי להרגיש טוב עם עצמי. אם בדרך כלל הייתי ככלי שהעביר בתוכו תחושות של ייאוש, עצב וחרדה, שרוקנו אותי מכוחותיי, כעת התחושות החיוביות העצימו אותי. אפילו בלי האיפור של קלאמה, הרגשתי שכל גופי נמלא במרץ ופניי קרנו מאושר.

כשסיימנו להתארגן, נהרנו עם שאר החניכות אל עבר הקפיטריה, שקושטה באינספור לפידים בוערים מבחוץ. בפנים, השולחנות העגולים הרגילים כוסו במפות זהובות. על כל שולחן היו כלים מהודרים, צלחות מלאות בכל טוב ופמוטים כסופים עם נרות לבנים יצרו הילה של קסם ומסתורין.

בסוף הקפטריה ניצב שולחן ארוך על בימה גדולה, עם כיסאות מהודרים לקימבל, שאר חברי הקוויטה והמחנכים שלנו. השולחן שלהם היה עמוס לעייפה במאכלים שעמדו בצלחות תלת קומתיות. אף פעם לא ראיתי את הפליטאה מהודרת ומקושטת כל כך. ואף פעם לא ראיתי כל כך הרבה אוכל בחיי.

כשהתיישבנו מסביב לאחד מהשולחנות הצדדים, מיהרתי להוריד את הנעליים המכאיבות מרגליי והחבאתי את רגליי היחפות מתחת לשולחן. בזמן שקלאמה מילאה את הצלחת שלה באוכל, צפיתי בקימבל מתיישב בראש השולחן על הבימה הגדולה. הוא נראה קטן ושברירי מקרוב. אנשי הקוויטה, שהיו גברים חסונים וחמורי סבר, פיזזו מסביבו והציעו לו משקאות וצלחות עמוסות במטעמים.  שמתי לב שהוא שתה יין אך לא הרבה לאכול.

אחר כך המנהלת שלנו והמחנכים החלו להצטרף אליהם. צפיתי ברפאל מדבר עם ריי, המחנכת של הטלפורטציה שלימדה את לילה, ולרגע ידו נגעה בזרועה. למרות שלא רציתי להמשיך להסתכל עליהם, לא יכולתי להסיט את מבטי. הקנאה החלה לאכול אותי מבפנים.

"למה היא נוגעת בו?" לחשתי לקלאמה, אך שמתי לב שהיא הייתה עסוקה במיטשל, שהתיישב מצידה השני וסיפר לה בהתלהבות על מזג האוויר. הוא היה בחור ג'ינג'י גבוה עם עיניים אפורות. הרגשתי את הכמיהה שלה אליו מפעפעת בפעימות שלה. רציתי להגיד לה שילכו לחפש חדר ביחד, אבל שתקתי. במקום זאת בחרתי להמשיך להכאיב לעצמי ובהיתי ברפאל משוחח בנעימות עם ריי. אחרי שהם התיישבו אחד ליד השני על הבימה, ממשיכים בשיחה המחויכת שלהם, נאנחתי בשקט והפסקתי לעקוב אחריהם במבטי. התחלתי להעמיס אוכל לצלחת שלי.

באלאר, שהיה לבוש בחליפה שחורה יוקרתית, התקרב אל השולחן שלנו עם מבט של ניצחון בעיניו. להפתעתי הייתה חניכה נרגשת תלויה על זרועו. כשעינינו נפגשו הוא חייך בשביעות רצון.

"אלירה, אני חייב לציין שאת נראית נפלא." הוא התקרב אליי וחייך. החניכה הזדנבה אחריו באיחור ובהתה בו בעיניים מצועפות.

"תודה." מלמלתי בעודי נוגסת בסטייק שלי. למרות שהאוכל שממולי נראה טרי ואיכותי יותר מאי פעם, לא היה אפילו בדל של טעם בפי. הרגשתי כאילו אני לועסת צמיגים חסר טעם.

"זאת הבת זוג שלי לערב הזה, תכירי את אינסה, מכיתת האקלים." הוא הציג אותה בפניי. היא הושיטה לי את ידה ולחצתי אותה בחוסר חשק. היא הייתה נערה קטנטנה במידותיה, שיערה שחור ועיניה כחולות ועמוקות. היא נראתה מאד נרגשת מנוכחותו של באלאר לצידה. לא הייתי צריכה לקרוא את התדרים שלו כדי להבין היכן הערב שלהם ייגמר.

"נעים להכיר." אמרתי בשקט. הנחתי שהוא לא קיבל את הפתק שלי, או שהתעלם ממנו לחלוטין. כך או כך, כנראה שטעיתי בכוונותיו כלפיי. התמימות שלי שוב שיבשה לגמרי את דעתי. שוב הנחתי באופן מוטעה שאנשים פשוט עשו את מה שהם הרגישו, מה שהתברר כלא נכון במרבית הפעמים. לא היה שום דבר 'פשוט וקל' עם רגשות, כבר הייתי צריכה לדעת זאת.  

"אני חייב להודות שלא חשבתי שיש לך בגדים כאלו בארון." הוא אמר בקול נמוך שהפך ללחישה. "חשבתי שתבואי בסרבל של כורי פחם, כמו שמתלבשים בישוב שממנו באת."

"מצחיק מאד." אמרתי בהתרסה. לא היה שום מצב שהוא זה ששלח לי את השמלה הזאת. לא רק שהוא לא נראה מעוניין בי הערב, אלא שהוא גם חזר להתנהגות הזחוחה והעוקצנית שלו.

"מי הדייט שלך הערב?" הוא חייך בערמומיות.

"אף אחד."

"טוב, היית צריכה לנצל את ההזדמנות כשהיא נפלה בחלקך… כך או כך, אני צריך לדבר איתך על העסקה שלנו." הוא סינן בשקט. "אז, את מבטיחה לי ריקוד אחד בנשף?"

הנהנתי בשקט והמשכתי להתרכז בצלחת שלי כשהם התרחקו מאיתנו והתיישבו במרחק של כמה שולחנות מאיתנו.

"אז אני מניחה שבאמת אין לך דייט לערב הזה." קאלמה פנתה אליי לפתע. "אני מצטערת."

"אין מה להצטער, אני אהיה בסדר גמור." הפטרתי ומבטי שוב נפל על רפאל. לפתע מבטינו הצטלבו מבעד לשולחנות והוא חייך אליי. חייכתי אליו בחזרה והרגשתי קצת יותר טוב מבפנים. אך אז ריי משכה את תשומת ליבו, ידה נגעה בידו באופן כה טבעי, כאילו עשתה זאת אינספור פעמים בעבר, שהרגע הקטן שהיה לנו התפוגג כאילו לא היה.

כשהקפטריה התמלאה עד אפס מקום, פנלופה נעמדה על רגליה ונשאה דברים שהיו מיועדים לקימבל ושאר אנשי הקוויטה. היא היללה את הפליטאה ואת החניכים שהצטיינו בהפגנת כוחותיהם. כולנו בהינו בהבעות פניהם של השליט וחבריו בשתיקה. אותם אנשים שישבו על הבימה, היו אחראים על האימונים של כוחותינו, אותם אנשים התכוונו לשדך אותנו עם בני זוג לפי ראות עיניהם והתכוונו לשלוח אותנו למלחמה שתקבע את שארית גורלנו.

למרות שניסיתי להבין, עדיין לא הצלחתי להפנים למה העולם שלנו פעל כפי שהוא פעל. היכן היה הצדק והשלום? מדוע אנחנו, האנשים עם הכישרונות, נאלצנו להילחם על מקומנו מעל פני האדמה? למה לא מצאנו שפה משותפת עם האנשים הרגילים שחיו בעיר העילית?

ראשי היה טעון במחשבות כופרות ומפוקפקות כשארוחת הערב נגמרה והנשף עמד להתחיל.

נעלתי את נעלי העקב באי חשק וצעדתי ביחד עם קלאמה ומיטשל אל האנגר האימונים, שהוסב לאולם ריקודים מקושט ורחב ידיים. כשמוזיקה קצבית החלה לבקוע מהרמקולים, קלאמה לחשה לי:

"את תהיי בסדר אם אני אלך לרקוד עם מיטשל?"

"ברור." אמרתי בקול רם ודחפתי אותה אל רחבת הריקודים.

נשענתי על הקיר וצפיתי בשאר החניכים מתגודדים באמצע הרחבה המוחשכת. עשרות אורות צבעוניים נפלו על פניהם של הרוקדים. קימבל הצטרף אל הרחבה, ואנשי הקוויטה מיהרה לפרוס סביבו מעגל של הגנה. הם לא רקדו יחד איתו, אלא רק נתנו לו לרקוד בעודם צופים בחשדנות בשאר החניכים. קימבל רקד בתוך כלוב של סוהרים, כך זה נראה בעיניי. ובכל זאת הוא נראה שמח ומחויך.

פתאום הצטערתי שהגעתי לנשף לבדי. הייתי צריכה להתאמץ יותר כדי להשיג בין זוג. הבעות פניהם של הרוקדים נראו מאושרות וחסרי דאגות.

ראיתי את רפאל וריי נכנסים ביחד לאולם. שנאתי אותה כל כך באותו הרגע. רציתי שהיא תיפול מהעקבים שלה ותעקם את שתי רגליה. כמעט התפתיתי להכאיב לה למרות שידעתי שזה לא יכהה את הכאב שלי. להפתעתי היא החלה ללכת לכיווני ורפאל נגרר מאחוריה.

"אלירה, רציתי לשאול אותך שאלה." היא נשפה בקול שקט.

"כן?"

"אני מחפשת את החניכה שלי, לילה. אני יודעת שאתן לא חברות, אבל ראיתי אותה מסתובבת איתך כמה פעמים בעבר. אולי ראית אותה?" היא אמרה בקול רציני. ראיתי את רפאל עומד מאחוריה כמו צל, שומר על מרחק סביר ממני.

"לא ראיתי אותה." השבתי וניסיתי להחביא את הבעתה שבקולי.

"היא לא הגיעה לשיעורים שלי במשך כל השבוע האחרון. חשבתי שזה בגלל שהיא חוותה את האונס… אז התנהגתי בהבנה ונתתי לה מרחב אישי כדי לעכל את מה שקרה לה, אבל הנחתי שהיא תגיע לנשף." היא המשיכה לומר. "אם תראי אותה, בבקשה תגידי לה שאני מחפשת אותה בדחיפות. אני רוצה לדבר איתה על ההופעה שלה מול הקוויטה מחר. קימבל מאד התעניין בכוחותיה ומצפה לראות אותה. כמו שאת יודעת, טלפורטציה היא כשרון נדיר במיוחד, ואני לא רוצה לאכזב את השליט שלנו."

הנהנתי בשקט והשפלתי את מבטי.

"אני לא רוצה להעיר את תשומת ליבה של פנלופה, אבל אם אני לא אמצא את לילה בקרוב, לא תהיה לי ברירה." היא הוסיפה בקול קודר.

המשכתי להנהן וניסיתי להדחיק את המתח שהחל להצטבר בתוכי. ריי נתנה בי מבט חשדני, כאילו היא לא האמינה לחלוטין לדבריי ואז היא אחזה בזרועו של רפאל ושניהם התרחקו ממני.

לעזאזל, לילה.

ידעתי שהיא התכוונה לברוח מהפליטאה, אך לא ייחסתי לדבריה חשיבות. לא חשבתי שיהיה לה את האומץ לברוח ברצינות. עבר זמן רב מאז שראיתי אותה. היא תהיה בצרות צרורות כשייגלו שהיא ברחה מבית הספר. פנלופה מורגן לא תהיה מרוצה שחניכה נוספת הפרה את החוקים של הפליטאה, ממש מתחת לאף של קימבל ושאר מכובדי הקוויטה. יהיה זה כתם נוסף על המוניטין של בית הספר. גרוע מכך, אם מישהו ייקשר את בריחתה של לילה אליי, גם אני אסבול מההשלכות של המעשים חסרי האחריות שלה.

ידעתי שיש רק אדם אחד שאני סומכת עליו מספיק, שיוכל לעזור לי עם המצב הזה. הייתי צריכה לדבר עם רפאל. החלטתי לתפוס אותו ולדבר איתו ביחידות. התחלתי להתקרב לכיוון הרוקדים, אך אז ידו של באלאר תפסה את ידי.

"הבטחת לי ריקוד." הוא אמר כשהשיר הקצבי התחלף במנגינה איטית יותר. ידיו עטפו את מותניי בטבעיות ואני נאנחתי ונתתי לו להוביל אותי. למרות שלא רציתי להודות בפניו, היה זה נחמד להיות בזרועותיו של מישהו. חבל שהמישהו הזה חייך לעברי בזחיחות ושביעות רצון כמעט מבחילה.

"רצית לדבר איתי על העסקה שלנו?" אמרתי בשקט כשנתתי לו לסובב אותי. הוא באמת היה רקדן טוב. התנועות שלו היו חלקות ולא מתאמצות, כאילו התאמן על הצעדים שלו במשך שנים.

"אלירה, את בחורה ישירה כל כך. מה עם קצת רומנטיקה?" הוא גיחך לתוך אוזני. "אנחנו רוקדים כל כך יפה ביחד… אז ישר לדבר על עסקים?"

"על מה עוד נדבר?" הפטרתי.

"עלינו." הוא חייך.

"אין שום 'עלינו'-"

"אני צוחק איתך. ברור שאין שום 'עלינו' ואין שום 'אנחנו'." הוא המשיך, נהנה להטריד אותי. "רציתי להגיד לך אבא שלי נמצא כאן הערב. הוא הגיע עם המשלחת של קימבל, כי הוא חלק מהמשטרה הסודית."

נעצרתי במקומי אך הוא המשיך להסתובב וסחף אותי אחריו.

"זאת ההזדמנות שלי לשאול אותו על אימא שלך, כמו שהבטחתי לך." הוא אמר בחוסר חשק. "אני לא מצפה לשיחה הזאת, אבל אני אעשה כמיטב יכולתי כדי לברר כמה שיותר פרטים עליה."

"תודה לך." אמרתי ובאמת הרגשתי אסירת תודה.

"תודי לי אחר כך, כשתשלימי את החלק שלך בעסקה." הוא חייך ואני נשכתי את שפתיי. כמובן, המוטיבציה שלו לעזור לי נבעה מהרצון שלו להיות איתי בלילה ולא בגלל שום דבר אחר.

"כמו שסיכמנו." אמרתי והתנתקתי ממגעו. "עכשיו אם תסלח לי, אני צריכה ללכת."

"אבל השיר עדיין לא נגמר-"

"אני באמת צריכה ללכת."

התנתקתי ממנו ועיני חיפשו אחר רפאל. להפתעתי ראיתי את פניו מבצבצות מבעד לשאר הרוקדים כמעט מיד. הבנתי שהוא בהה בי רוקדת עם באלאר והבעה לא נעימה הייתה מקובעת על פניו. ריי לא הייתה לצידו. הוא עמד לבדו, נשען על הקיר ועיניו רשפו מכעס. כשהתקרבתי אליו בהחלטיות, הוא ניסה להסתיר את רגשותיו ולעטות על פניו מסיכה של אדישות וזה לא ממש הצליח לו. הפעימות שלו געשו כמו לבה בהר געש, ככל שהתקרבתי יותר.

"רפאל-"

"אני רואה שאת נהנית בנשף בחברתו של באלאר." הוא אמר לפני שהספיק לעצור את עצמו. היינו מוקפים בעשרות חניכים, אך נדמה שהיינו רק שנינו באולם. הקשרים בבטני התהדקו.

"גם אתה נהנית עם ריי הערב הזה." החזרתי לו בכעס. "איך יכולת לא ליהנות? הרי היא הרבה יותר מבוגרת והרבה פחות תמימה ממני."

"אלירה… היא זאת שהזמינה אותי לנשף, לא ידעתי מה להגיד, אז הסכמתי ללכת איתה." הוא הפטיר בחוסר אונים. "גם אם ממש רציתי, לא יכולתי להזמין אותך לנשף. את חייבת להבין אותי. איך זה היה נראה מהצד שמחנך מזמין חניכה לבוא איתו לנשף? העיניים של כולם צופות בנו, במיוחד הערב."

נאנחתי וניסיתי להחליק את האכזבה שעמדה בגרוני כמו גלולה מרה.

"זה לא מה שרציתי לדבר עליו. אני צריכה לספר לך משהו." הפטרתי ברצינות. "שנצא החוצה?"

הוא הנהן ונתתי לו להוביל אותנו החוצה אל מאחורי ההאנגר. הלכנו בשקט, מתרחקים מהרעש וההמולה, ונעצרנו מול גינה קטנה שלא ראיתי לפני כן. היה שם ספסל אחד, שנטמע בין שיחים מוגבהים, ומאחורי הספסל עמד פסל של מלאכים מתנשקים. אם לא הסיטואציה המלחיצה שהייתי בה, הייתי אומרת שהיה זה מקום רומנטי להפליא.

התיישבנו על הספסל, ברכינו נוגעות זו בזו, כשהצללים של הצמחייה מסביבנו מחשיכים את פנינו למחצה.

"הכתפיים שלך חשופות. קחי את המעיל שלי אחרת את תקפאי מקור בשמלה הזאת." הוא אמר ברצינות ואז פרס את המעיל שלו על כתפיי.

ליבי נחמץ באותו רגע.

הדבר שהכי רציתי היה להניח את ראשי על כתפו ולתת לו לחבק אותי. היינו לבד והיינו קרובים כל כך, אך רפאל התאמץ כדי לשמור על קור רוח ועל מרחק רגשי רב.

"תספרי לי מה קרה." הוא אמר בשקט ועיניו לא הביטו בי.

"זה קשור ללילה. לא ידעתי למי עוד לפנות." אמרתי בדאגה. "היא אמרה לי שהיא מתכוונת לברוח מהפליטאה הערב. אני יודעת שריי מחפשת אותה, כי היא אמורה להופיע מול קימבל מחר."

"איך את יודעת שהיא ברחה? אולי היא פשוט עוברת ממקום למקום, כמו תמיד?" הוא שאל.

"היא הייתה רצינית מאד כשהיא סיפרה לי על התוכניות שלה לברוח." אמרתי בשקט. "הצצתי בפעימות שלה. אף פעם לא ראיתי דיכאון וחושך כזה אצל אף אחד. זה כאילו ששד מתגורר בתוכה."

"אני לא מבין איך היא יכלה לברוח, הרי הפליטאה מאובטחת מכל צד. כל היציאות מפוקחות על ידינו בזמן אמת." הוא אמר בחומרה.

"יש חור שחור ביער." אמרתי לאחר זמן מה שבו אף אחד לא דיבר. "היא הראתה לי את החור הזה לפני כמה ימים. היא אמרה שזה פגם במערכת. היא אמרה שהחור הזה מוביל לים והיא סיפרה לי על צוקים ירוקים ותחנת רכבת. היא כבר הייתה בעיר העילית והיא התכוונה לברוח הערב."

כשמבטינו הצטלבו ראיתי את פניו מחווירות.

"רק תגידי לי דבר אחד. את הלכת אחריה לתוך החור הזה?" הוא שאל בקול תקיף. "כן או לא?"

"ברור שלא." השבתי וראיתי אותו נושם לרווחה.

"תבטיחי לי לא שלעולם לא תצאי מהפליטאה בעצמך, אלא אם כן זה יאושר על ידי הקוויטה." הוא אמר בקול רם.

"אני מבטיחה, רפאל. ראיתי מה שפנלופה עושה למי שמפר את החוקים. אני לא מטומטמת." הפטרתי בשקט. לא הבנתי למה הוא מתעקש כל כך. הרי הייתה זאת לילה שברחה, לא אני. כמובן שהרעיון לבקר בעיר העילית היה מפתה, אך לבלות את זמן במרתף העונשים לא היה בתכניות שלי.

"יש למעלה דברים גרועים יותר מהסיוטים הכי גדולים שלך." הוא אמר בדאגה. "אני רק מוודא שאת לא מתפתה לבקר שם."

"תוכל לעזור לי למצוא אותה?" שאלתי. "אמרת לי פעם שיש לך עסקים בעיר העילית… אולי תוכל להחזיר אותה לפליטאה לפני שריי ופנלופה ישימו לב שהיא ברחה?"

הוא קימט את מצחו.

"זה לא רעיון טוב, אלירה. אני לא חושב שאני אוכל לעזור לך." הוא אמר אחרי מחשבה. "אם לילה ברחה, היא תצטרך להתמודד עם ההשלכות של המעשים שלה בעצמה."

הרגשתי את המועקה בבטני מתחזקת.

"חשבתי שאם יש מישהו שיכול לעזור לי, זה אתה." אמרתי בעצב. "אני ממש לא רוצה שהיא תיענש, היא עברה אירועים קשים בזמן האחרון, ואני מרחמת עליה."

"את לא יכולה להציל את כולם." הוא אמר בקול חלול.

"אני יודעת, אבל אם אני יכולה להציל מישהי אחת, אז אני בוחרת להציל אותה." אמרתי בחיוך.

הוא התרומם ממקומו, מבטו מרוחק ופניו שקועות במחשבות.

"זה לא רעיון כל כך טוב כל כך… למעשה, זה לא רעיון טוב בכלל." הוא הפטיר. "אם אני אלך לחפש אותה עכשיו, אני לא יכול להבטיח שאמצא אותה לפני שאחרים ימצאו אותה… ואני לא עושה את העסקים שלי בעיר העילית בחושך, אני תמיד חוזר לכאן לפני רדת החשיכה…"

"רפאל, בבקשה…" התחננתי בפניו. "אתה יודע כמה היא סבלה בזמן האחרון. אני יודעת שיש בתוכה נערה שצמאה למישהו שיבין אותה ויעזור לה. היא אמרה לי שהיא בודדה וזקוקה לחברה, אבל לא הייתי חברה טובה מספיק עבורה ואני מצטערת על כך. עדיין אפשר לתקן את הטעות שלה, לפני שיהיה מאוחר מדיי. אני לא רוצה לראות אותה מובלת אל מרתף העונשים. אני בטוחה שהיא לא תשרוד את העונש."

התרכזתי בפעימות שלו ואיתרתי את החמלה בתוכו. חלק כלשהו בתוכו רצה לעזור לי ונצמדתי לחלק הזה. לחצתי עוד ועוד עד שהוא נכנע. גם אם הוא הרגיש בהתערבות שלי בראשו, הוא לא העיר לי על כך שנגעתי בתדרים שלו. ידעתי שהוא ישתכנע.

"אבל לילה יכולה להיות חמקמקה... עם הכישרון שלה לעבור ממקום למקום... והעיר העילית היא מקום גדול כל כך-"

"אתה חייב לנסות, בבקשה, בשבילי…"

משהו בתוכו ננעל. הוא הגיע להחלטה.

"אם כך, אני חייב ללכת מיד. תפגשי אותי עוד שעתיים במרפאה." הוא אמר במהירות ואז התרחק ממני מבלי להוסיף דבר. ראיתי את דמותו מתרחקת עד שנעלם מזווית ראייתי.

נשארתי לשבת על הספסל מתחת למלאכים המאוהבים, עדיין עטופה במעיל המחמם שלו. שלבתי את זרועותיי על בית חזי ונשמתי את הריח שלו פנימה. זה היה ריח מתוק ומשכר כל כך. הייתי לגמרי מאוהבת וחסרת תקנה. שום דבר לא יכול היה לתקן אותי ואת הרגשות שלי. התרוממתי על רגליי והחלטתי לחזור למסיבה.

השעתיים הבאות עברו במהירות ועם זאת באטיות בלתי נסבלת. הייתי כצל באולם הריקודים, צופה בהבעות פנים השמחות של החניכים מסביבי. קינאתי בהם על השמחה שהדיפו בפעימות שלהם. לרגע גם אני רציתי לזרוק הצידה את כל החששות שלי ולהצטרף אליהם, אך תמיד היה מכשול זה או אחר שמנע ממני לחיות את הרגע.

באלאר שוב התקרב אליי, פניו ורודות מהמאמץ ועיניו בורקות.

"אתה שוב משאיר את הדייט שלך לבד?" הפטרתי בחיוך דק.

הוא משך בכתפיו.

"אני לא יכול להתעלם ממך כשאת לבושה בשמלה הזאת." הוא סינן. "אינסה תצטרך לחכות, או למצוא לעצמה דייט אחר. בואי לרקוד איתי."

הנדתי את ראשי לשלילה. הייתי קבורה בדאגות. חיכיתי בחוסר סבלנות לרפאל שיחזור מהעיר העילית ולא הייתי פנויה להשתטות חסרת דאגות.

"תפסיקי להיות כבדה ובואי אחריי." הוא קרא בקול רם ומשך את ידי אחריו. "את לא חייבת להיות רצינית כל כך כל הזמן. גם לך מותר ליהנות."

טוב, הנחתי שכמה ריקודים בודדים לא יוכלו להזיק. הייתה עוד שעה וחצי לחזרתו של רפאל. הזמן יעבור מהר יותר אם אנסה להשתחרר קצת. נתתי לו להוביל אותי והוא נראה יותר מרוצה מאיי פעם. כשהתחלנו לרקוד, הייתי מעט מקובעת בתנועותיי, אך ככל שהשירים התחלפו, נתתי לעצמי להירגע. עד מהרה הייתי שמחה ומיוזעת. נעלי העקב המשיכו להכאיב לי והייתי בטוחה שרגליי היו משופשפות עד זוב דם.

"תורידי את הנעליים שלך." באלאר לחש באוזני. "אני רואה שהן מכאיבות לך."

הנהנתי.

הורדתי את הנעליים ונשארתי יחפה על הרצפה הקרה. הוא לקח את הנעליים שלי ותחב כל אחת מהן אל הכיסים בחליפה שלו. זה הצחיק אותי. כשהתחלתי לצחוק לא יכולתי לעצור את עצמי. פתאום הכל נראה מצחיק כל כך. עבר זמן רב מאז שהוצאתי מתוכי צחוק משוחרר שכזה.

השיר התחלף שוב ושוב רקדנו סלואו ביחד.

"אני אוהב את הצחוק שלך." הוא לחש באוזני בנימה אינטימית יותר מבעבר. הוא לא נשמע עוקצני הפעם. הטון שלו גרם לי להרגיש מובכת פתאום. השפתיים שלו נשארו קרובות ללחיי.

"אני לא אוהבת את המשחקים שאתה משחק." לחשתי בחזרה.

"ומי אמר שאני משחק?"

הזזתי את פניי ממנו ומבטינו נפגשו. ראיתי את הכמיהה שלו אליי בעיניים שלו, גלויה וחשופה בפניי.

"אני חושבת שאתה… מתבלבל." גמגמתי והתרחקתי ממנו. הוצאתי את הנעליים מהכיסים שלו ונעלתי אותם, מנסה לא לצעוק מכאבים כשהסוליות נצמדו לרגליי המדממות.

הרמתי את מבטי אל השעון הגדול בכניסה. עברו כמעט שעתיים מאז שרפאל הלך. ידעתי שאני צריכה להזדרז.

"את בטוחה שאני זה שמתבלבל ולא את?" באלאר אמר בגסות פתאומית.

"אני לא יודעת על מה אתה מדבר." הפטרתי כשניסיתי להתרחק ממנו.

"את היחידה שמשחקת כאן משחקים. אני תמיד הייתי כנה איתך." הרצינות שלו כמעט שברה אותי מבפנים. "את תמיד מנצלת אחרים בשביל להשיג מהם משהו. אם זה לא היה ככה, לא היית עושה את העסקה שלך איתי."

ידעתי שהיה צדק בדבריו. הוא היה סוג של משחק בעיניי, משחק ששיחקתי כדי לקבל את מה שרציתי. איזו זכות הייתה לי להתלונן על רפאל, שסירב לשחק משחקים, כשאני בעצמי שיחקתי ברגשותיהם של אחרים?

"אני באמת מצטערת." אמרתי בשקט והסתובבתי ממנו.

לבשתי את המעיל של רפאל ויצאתי החוצה.

כשהגעתי לדלת המרפאה, מתנשפת ממאמץ ורגליי מדממות בתוך נעליי, מיד יכולתי להרגיש שמשהו אינו כשורה. היה משהו מטריד בתדרים שאפפו את המרפאה. ניסיתי להיפטר מההרגשה הכבדה שקיננה בתוכי כמו משקולת, אך לא הצלחתי. הנחתי שהשיחה האחרונה עם באלאר נתנה בי את אותותיה, אך לא, היה משהו נוסף, שלא הסתדר באוויר.

פסעתי פנימה אל תוך החדר המוכר והמיטות הלבנות הבודדות קיבלו את פניי. לא היו חולים במרפאה הערב, כמו ברוב הערבים האחרים.

"רפאל? אתה כאן?" קראתי בקול רם והדאגה החלה להתגנב לתוכי. הייתה לי תחושה לא נעימה, כאילו כבר הייתי כאן, באותה סיטואציה. כאילו כבר עשיתי את הצעדים האלו בעבר. כבר הרגשתי את כל הרגשות הללו לפניי. נאבקתי בתדרים המטרידים שהתערבבו בתוכי.

כשהגעתי עד לדלת שהובילה למגוריו של רפאל ליבי נפל בתוכי. ידעתי מה היה לא כשורה. זה היה בדיוק כמו החלום שהיה לי פעם. לכן לא יכולתי להתנער מהתחושה שכבר חוויתי את הערב הזה. באמת חוויתי אותו לפני כן, במימד אחר.

נפתרתי מנעליי ופתחתי את דלת העץ לרווחה, מתפרצת פנימה אל תוך החדר המואר. הכל נראה כמו בחלום. התמונות הממוסגרות. הספרים שהיו שרועים בכאוס על הרצפה מסביבי. בקצה החדר הוא שכב, ליד כתם של דם שזלג על השטיח. ריח של עובש וריקבון הכה בנחיריי.

"רפאל!" הצטעקתי בזעזוע והתקרבתי אליו. הוא היה מחוסר הכרה, שרוע על בטנו על השטיח ודם ניגר מתחתיו. ניסיתי לנער אותו, אך הוא לא הגיב.

הרגשתי את הלב שלי הולם במהירות כפולה בתוך אוזניי. בקושי יכולתי להתרכז. לא ידעתי מה עליי לעשות. ניסיתי שוב לנער אותו, אך זה לא עזר.

"רפאל, זאת אלירה. בבקשה תגיד לי מה לעשות." נאנקתי בחוסר אונים. ניסיתי לגלגל אותו על גבו, כדי שאראה את פניו. הייתי באובדן חושים.

הצלחתי להשכיב אותו על גבו, ראשו התנדנד מצד לצד בצורה כל כך לא טבעית. ניסיתי להבין מהיכן הדם הגיע. הרמתי את החולצה שלו וגיליתי חתך נרחב בבטן, היה כאילו מישהו שיסף את בטנו עם סכין. כמעט הקאתי את נשימתי למראה הדם והקצף שניגר ממנו. כל גופי נמלא צמרמורת וחלחלה. ידעתי שהוא איבד דם במהירות. ידעתי שאין לי זמן לקרוא לאף אחד נוסף.

פתאום הרגשתי הצטברות של כוחות מחודשים בתוכי. היה זה כאילו התנתקתי לחלוטין מהרגשות שלי, שהיו עמוסים בחרדה וזעזוע וחוסר אונים והתחברתי אל הנשימה השנייה שלי, זו שידעה שעליי לעשות משהו ומהר, כדי לא לאבד אותו.

התרוממתי על רגליי כאילו התחשמלתי ומיהרתי אל ארון הבגדים שלו. הוצאתי מתוכו חולצה לבנה ארוכה ואז חזרתי אליו ונאבקתי כדי לקשור אותה מסביב לחתך. הייתי צריכה לעצור את זרימת הדם ויהי מה.

"תחזיק מעמד, רפאל." דיברתי אליו למרות שידעתי שהוא מחוסר הכרה. "אתה חייב להגיד לי איך לעזור לך, בבקשה תגיד לי."

כשהידקתי את החולצה ספוגת הדם על בטנו, פתאום הרגשתי רטט מוזר במחשבותיי. זה היה רטט עמום כל כך, שיכולתי לפספס אותו אם לא הייתי חדה במיוחד באותו הרגע.

"כן, כן. תחשוב על מה שאני צריכה לעשות! תעזור לי!" הצטעקתי.

לחצתי על ידו בחוזקה וניסיתי להתרכז בפעימות העמומות שלו. היה משהו שהוא ניסה להראות לי. זה היה משהו חלוש, אך הוא היה שם. ידעתי שלא היה לו מספיק כח לדבר, אך היה נדמה לי שהוא מנסה לתקשר איתי.

פתאום ראיתי את מה שהוא ניסה לכוון אליו בדמיונו. זה היה ספר עם עטיפה כחולה. לא הצלחתי לראות את השם של הספר.

"רפאל, מה השם של הספר?" קראתי בקול רם. "בבקשה תראה לי!"

התרכזתי עוד יותר, מרגישה את השחיקה מתגברת בתוכי. הייתי קרובה כל כך. הרגשתי שאני נוגעת בתדר הנכון. הוא חשב על הספר של "מתן עירוי דם: מדריך מעשי". הספר שכב על המדף השני בספרייה שלו, מצד שמאל.

מיהרתי למצוא את הספר ופתחתי אותו. היה זה מדריך לעירויי והקזת דם. היו שם תמונות והסברים על מתן עירוי והעברה בין תאי דם. קראתי את המבוא, כשהספר רועד על ברכיי.

"עֵרוּי דם הוא תהליך שבו מבוצעת העברת דם או מרכיביו מאדם בריא אל מחזור הדם של אדם אחר. עירוי דם הוא לעתים טיפול מציל חיים לבני האדם הזקוקים לתוספת לנפח הדם בשל דימום כתוצאה מטראומה או במהלך ניתוח..."

אלוהים אדירים.

"רפאל, אתה רוצה שאני אעשה לך עירוי דם?" נחרדתי. "אבל אני לא יודעת איך… בחיים לא עשיתי משהו כזה. יש לי ידיים שמאליות! בבקשה, רפאל, אתה לא יכול לצפות ממני לדקור אותך-"

ניסיתי להשיג את הפעימות שלו שוב אך לא הרגשתי דבר בתדרים שלו. היה זה כאילו הם נחלשו ונעלמו כליל. לחצתי על ידו, שהייתה קרה יותר מקודם. ידעתי שאני מאבדת זמן יקר.

זה לא ייתכן. זה לא ייתכן שאתה מצפה ממני לעשות לך העברה של דם. אף פעם לא הייתי טובה עם מחטים. ומה אם לא אצליח? הייתי הבן אדם הלא נכון למשימה הזאת. הייתי הבן אדם האחרון שאפשר היה להפקיד בידו להציל חיים. הוא תמיד היה זה שהציל אותי, לא ההפך.

המועקה בתוכי הלכה וגדלה ככל שדפדפתי בין העמודים. התמונות המפורטות במדריך עשו לי בחילה.

"טוב, אני חייבת להירגע ולהתעשת." הפטרתי לעצמי בקול רועד. "אני יכולה לעשות את זה. אני חייבת לנסות."

רצתי בחזרה המרפאה כדי לחפש את המשאבה, שקיות לנוזלים ומחטים. אחרי שנברתי במחצית הארונות ברעש, מצאתי את מה שחיפשתי.

כשחזרתי אל החדר, הוא נראה אף חיוור יותר וקר יותר מקודם. ידעתי שאני חייבת להזדרז.

קראתי בידיים רועדות את ההוראות. חיברתי את כל החלקים של המשאבה כשהאוויר בריאותיי חנוק ודל.

עיניי דמעו לרגע ונאבקתי כדי למחות את הדמעות.

זה היה הזמן להשליט על עצמי ריכוז מלא. אני לא אצליח לעזור לו אם אני אכנע לרגשות שלי. חסמתי אותם לחלוטין והתחלתי לפעול.

הפשלתי את השרוול שלו, נוגעת בצלקות הכסופות שעקצצו מתחת לאצבעותיי ואז קשרתי בשיא הכוח כפפה אלסטית מעל זרועו. ניסיתי לקמץ את אצבעותיו כדי שהוורידים שלו יתבלטו לפניי.

בידיים רועדות איתרתי וריד בולט וכסוף. היו אלה לא קעקועים כסופים, אלא וורידים כסופים. אף פעם לא ראיתי משהו כזה מקרוב.

החדרתי את המחט פנימה. זו הייתה תחושה מוזרה כל כך, לחורר את ידו. המחט זזה לצדדים וגרמה לי להרגיש בחילה. בלעתי את התחושה הדוחה בחזרה פנימה ומיהרתי להתעסק עם המשאבה. חיברתי את המחטים אל החוטים של המשאבה. כעת נותר לי רק לחבר את החוטים אליי ולדקור את עצמי.

כמעט הקאתי כשהייתי צריכה לחטט בתוך הוריד שלי בזרועי. בפעם הראשונה פספסתי והייתי צריכה לעשות זאת עוד פעמיים. כשהצלחתי להגיע למקום הנכון, צפיתי בדם מתחיל לעלות בתוך המזרק. בידי השנייה לחצתי שוב ושוב על המשאבה הידנית הישנה.

בשיניים קפוצות וסחרחורת קלה, צפיתי בדם שלי נשאב החוצה, עובר דרך החוטים במכונה ומוחדר לזרועו של רפאל. המשכתי לפמפם את המשאבה, כפי שנכתב בספר. הייתי צריכה לעשות זאת במשך שעה שלמה לפחות, כדי שתהליך העברת הדם יהיה אפקטיבי.

ככל שהמשכתי ללחוץ על המשאבה, הרגשתי את הכוחות שלי מתדלדלים. טעם של מתכת כבדה התפשט בפי. ידעתי שלא אוכל להמשיך למשך הרבה זמן. הייתי צריכה להישען על משהו, כדי שאוכל להמשיך. בקושי הצלחתי להחזיק את עצמי. הערנות החלה לנטוש אותי. באותם רגעים, לא יכולתי לחשוב על שום דבר ממשי. הייתה זו רק הפעולה הזאת, של השאיבה שהייתי צריכה לבצע, ובה התרכזתי. נדמה ששאר המשאבים בתוכי התפנו רק כדי לבצע את הפעולה הזאת בלבד.

ראיתי שמעט מהצבע חוזר ללחייו בהדרגה, מבעד לעיניים ממוזגות. הרגשתי שאני נגמרת בעצמי.

הייתי חייבת לשכב על הרצפה. לא יכולתי להחזיק את עצמי יותר. נשכבתי על הרצפה הקרה לצידו, שנינו מתבוססים בדמו הנקרש, ידי הרועדת עדיין מחזיקה במשאבה. ניסיתי לתת עוד דחיפה. ועוד דחיפה.

"אלירה…" שמעתי את הלחישה שלו כאילו מתוך חלום מרוחק. הייתי במצב שנע בין הכרה לחלום.

"בבקשה תגיד לי מה לעשות." לחשתי בשארית כוחותיי.

"אני… אוהב אותך." הוא לחש בקול צרוד.

המילים שלו גרמו לי להתעשת. לפתע קיבלתי זריקת אנרגיה והייתי ערה לגמרי. התרוממתי על ברכיי, מחזקת את המחט בזרועי. צפיתי בו, עיניו היו עצומות, אך שפתיו מלמלו את המילים שוב ושוב כמו מנטרה.

נדמה שהוא היה בשלב של הזיות. לא היה שוב סיכוי בעולם שהוא יגיד לי את המילים הללו כשהוא היה צלול בדעתו. לא הייתי צריכה לקבל ברצינות את מה שהוא אמר… אבל…

"גם אני." לחשתי בשקט וחזרתי להפעיל את המשאבה בכל הכח שנותר לי. "אל תדאג, רפאל. אני כאן, אני איתך."

פרק 11

ההפתעה

הייתה זו שעת בוקר מוקדמת, כשהם הוציאו את הגופות על האלונקות ממרתף העונשים. באלאר צדק, רק שלושה מהחניכים שרדו. החניכים ששרדו הועמדו בבושת פנים מול כולנו. הם נראו חיוורים, כחושים ומלוכלכים בכתמים של דם ואדמה. השניים האחרים כוסו בסדינים לבנים וגופותיהם הוצאו החוצה על ידי גאלנה ומחנך נוסף שלא ידעתי את שמו. חשבתי שאני עומדת להתעלף כשהם חלפו עם הגופות העטופות בשביל הצר שהוביל עד למרפאה. למרות הכיסויים, יכולתי לזהות את הצורה שלהם מבעד לבד. לפני ימים ספורים הם היו בחיים, וכעת, הם כבר היו אינם.

התדרים המזועזעים והמפוחדים של כולם הציפו אותי עד בחילה. הבטן שלי אף פעם לא כאבה כל כך. הרגשתי כאילו חור נפער בתוכה. היה יותר מדי רעל בפעימות של כולם. ניסיתי לחסום אותם, אך התחושות מסביבי היו כבדות ורבות מדיי. ראיתי בזווית את עיני את אסא וג'ראל חיוורים מאי פעם. גם הם הרגישו זאת, הפעימות של כולם מחצו גם אותם. הקרקע נרעדה תחת רגליי. נאבקתי כדי לשמור על ההכרה שלי.

פנלופה מורגן הכריחה את כל החניכים והמחנכים לעמוד ולצפות במתרחש. היא עמדה על בימה קטנה, לבושה בחליפה ארוכה וכסופה וכובע פרוותי מגוחך כיכב על ראשה. על פניה הייתה הבעה מדושנת מעונג. היא לא הייתה צריכה לחייך כדי לתת לכולנו להבין שהיא לימדה אותנו לקח. היא השליטה בנו טרור כאילו היה זה גן ילדים.

"בבוקר מצער שכזה, אנחנו נפרדים משני חניכים שלא הבינו את מקומם הנכון בפליטאה. הם לא היו חזקים מספיק כדי לשרוד במרתף העונשים. הרעב, הפחד וייסורי המצפון של חבריהם גרמו למוות הזה להתרחש." היא אמרה בקול מקפיא דם. "החניכים הנותרים אינם חפים מפשע. הם יעברו סדרה של תחקורים עם הטובים מקוראי התדרים שברשותנו. עלינו לוודא שהמגפה של החניכים הסוררים בפליטאה הופסקה לחלוטין. איננו מעוניינים במוות נוסף בשטח בית הספר."

אף אחד נוסף לא דיבר.

ראיתי את רפאל משפיל את מבטו כשהגופות חלפו לפניו. תהיתי מה הוא יעשה איתן, כשיגיע למרפאה. רציתי להיות שם איתו, כדי לעודד אותו ולתמוך בו. למרות שהוא רצה שאיעלם מחייו לחלוטין, עדיין רציתי להיות בקרבתו.

קלאמה לחצה את ידי החשופה והחדירה מעט חמימות לקצות אצבעותיי. החלפנו מבטים עגומים בינינו כשהמנהלת המשיכה.

"למרות שהפליטאה חרטה על דגלה חינוך למצוינות וצייתנות חסרת גבולות, הידיעות על מות החניכים הגיעו עד לאוזני הקוויטה. ואין צורך להסביר שקימבל לרימר, השליט הדגול שלנו, אינו מרוצה מהתפקוד של המוסד שלנו. לכן, הוא החליט ליצור משלחת של מכובדים מהקוויטה, שתגיע לשטחנו לקראת סוף השבוע." היא קראה בקול צורם.

מלמולים נרגשים וחרדים התפשטו מסביבי. פנלופה מצמצה פעמיים וכולנו הרגשנו לפתע לחץ אדיר בתוך הגולגולות שלנו, כאילו מישהו הכה בראשנו בפטיש. לא הייתה לה סבלנות למשחקים. היא השתמשה בכוחותיה כדי להשתיק את כולנו, וזה עבד.

"תפקידנו להראות לקימבל לרימר ולשאר המכובדים, שהפליטאה היא מוסד שמתפקד כהלכה. אנחנו נקבל את פניהם בארוחת ערב מפוארת, ומיד לאחר מכן ייערך נשף לכבודו של קימבל. כולנו יודעים עד כמה הוא נהנה מארוחה טובה וריקודים. לכן, חשוב לי מאד להדגיש עד כמה אני דורשת התנהגות למופת ובגדים הולמים למאורע חשוב כל כך מכל החניכים והמחנכים. איני רוצה לראות שום תלבושת אחידה במאורע כה חשוב ויוקרתי. ביום למחרת, הביקור שלהם יוקדש לצפייה בכישרונות שלכם בשדה הקרב. זה יהיה הזמן שלכם להראות ולהוכיח שאתם ראויים להימצא בפליטאה, ובבוא היום, ראויים להילחם על מקומנו למעלה."  

כשהיא ירדה מהבימה הקטנה היא ניגשה בעקבים חורקים אל שלושת החניכים שהמשיכו לעמוד מול כולם בבושת פנים. לא יכולתי לשמוע מה היא אמרה להם, אך הם מיד הרימו את ראשם ופנו ללכת בעקבותיה אל המשרד הראשי. רק כשעקבותיהם נעלמו לחלוטין משדה הראייה שלנו, כולם החלו להתפזר לעיסוקיהם. אני וקלאמה החלטנו לחכות עד ששאר האנשים יתפנו, ונותרנו לעמוד במקומנו. הפעימות העמוסות של כולם עדיין הכבידו עליי.

"אני לא מאמינה שקימבל יגיע לפליטאה!" קלאמה לחשה בהתרגשות. "תמיד רציתי לראות אותו מקרוב! אומרים שהוא צעיר וחתיך! את מאמינה שהוא רק בן עשרים ושבע!"

"זה הדבר היחיד שאת חושבת עליו?" גלגלתי את עיניי בחוסר סבלנות.

"בנים וריקודים, אלו הדברים הכי חשובים. אני כל כך רוצה לרקוד! ומה את תלבשי? מה אני אלבש?" היא פיזזה מסביבי בהתרגשות.

משכתי בכתפיי.

"יש לי את החצאית הישנה שלי ואת החולצות מהבית." אמרתי בחוסר עניין ואיבדתי את המשך דבריה. לא היו לי בגדים מפוארים ולא הרגשתי מודאגת. לא רציתי להודות בפניה שלא ריגש אותי לפגוש את השליט שלנו. היו דברים אחרים שגרמו לי להרגיש חרדה, כמו המחשבה להופיע בפני הקוויטה בשדה הקרב. לא רציתי להיכשל ולהביך את עצמי בפניהם. מה אם הם יבינו שאני לא מתאימה לפליטאה ויחליטו לגרש אותי באותו יום? לאן אני אלך?

"את לא יכולה לשים סתם חצאית ישנה לביקור של קימבל!" קלאמה הייתה לא מרוצה. "אני צריכה לראות אם יש לי שמלות במידה שלך… אבל את לא יכולה להביך את עצמך!"

"זה לא כזה מפריע לי." הפטרתי וקיוויתי שהיא תסיים את השיחה. צפינו באחרוני החניכים מתרחקים מהמדשאות.

"את צריכה לחשוב עם מי תלכי. אני חושבת על מיטשל. את חושבת שהוא יזמין אותי ללכת איתו לנשף?" היא פרפרה סביבי.

"מי זה מיטשל?" שאלתי בבלבול.

"איך רואים שאת לא מקשיבה לי בכלל. זה הבחור החתיך בכיתת האקלים. כבר סיפרתי לך עליו, אבל כנראה ששוב שקעת במחשבות." היא אמרה בקול לא מרוצה.

"סליחה, את יודעת כמה קשה לי להתרכז לפעמים… יש כל כך הרבה תדרים מסביב-"

"איך אפשר לא להתלהב מבחור שיכול לייצר סופת טורנדו בכפות ידיו? תארי לך מה הוא יכול לעשות במיטה עם הידיים האלו-"

"קלאמה!" ניסיתי לא קטוע את ההתלהבות שלה, אחרי הכל, מעט שמחה לא הזיקה ביום עגמומי שכזה. החלטתי לא לגעת בתדרים שלה.

"ועם מי את תלכי לנשף? עם באלאר או רפאל?" היא לחשה במתיקות. "כנראה שלא תצטרכי לחכות הרבה זמן, כי רפאל מתקרב אלינו."

כשהיא אמרה את שמו פתאום שבתי להתרכז. חשבתי שאולי היא טועה, והוא הולך למקום אחר ורק יחלוף על פנינו בהתעלמות, אך היא לא טעתה. הוא נעצר מולנו וחייך חיוך דק.

"היי קלאמה, ואלירה…" הוא אמר בשקט. התגעגעתי לעיניים שלו שנחו עליי בשלווה כזאת.

"אני אעזוב את שניכם, ניפגש בכיתה." היא אמרה ומיהרה להתרחק מאיתנו, פניה מחויכות. ידעתי שהיא תרצה פירוט מדויק של השיחה לאחר מכן. היא הייתה חסרת תקנה לחלוטין, אבל אהבתי את חברתי למרות כל חסרונותיה.

כשהוא לקח עוד צעד קדימה, מצמצם את המרחק בינינו לצעד אחד בלבד, כל בטני שבה להתהפך בתוכי. שום דבר לא עזר, גם כשלא התראינו במשך זמן רב, ההתרגשות שלי ממנו לא פחתה.

בחנתי אותו. הוא נראה עייף יותר מאי פעם. פניו קיבלו גוון חיוור ועיגולים שחורים הצטיירו מתחת לעיניו. היה משהו ניטרלי בפעימות שלו. לא היה שם כעס ואכזבה כמו בפעם הקודמת שנפגשנו.

"רציתי לשאול איך את, אחרי ההצגה של הבוקר." הוא הנמיך את קולו.

"אני בסדר." אמרתי ונשכתי את שפתיי. לא ידעתי היכן לתקוע את העיניים שלי אז השפלתי את מבטי אל הנעליים שלו. "איך אתה?"

"אני צריך להתמודד עם אלו שלא היה להם כל כך הרבה מזל… אבל אני אהיה בסדר. זה לא המוות הראשון שאני רואה." הוא אמר בקול קודר.

רציתי להתקרב אליו עוד יותר ולהחזיק בידו, אך לא העזתי לזוז.

"זה לא המוות הראשון שלי גם." אמרתי בשקט. הזיכרון הבודד של השרפה חלף על פניי כמו עננה שחורה.

רפאל נראה נבוך כעת.

"אני לא ידעתי שכבר ראית מוות… אני מצטער, לא חשבתי... הנחתי שכל התדרים של כולם יכבידו עלייך היום… אסא וג'מאל כבר ביקשו ממני תמיסה להקלה… אז אם את רוצה לבוא איתי למרפאה, יש לי שיקוי שיקל עלייך." הוא נאבק כדי למצוא את המילים המתאימות.

"בשביל מה לי לבוא איתך?" אמרתי בקרירות שהפתיעה אפילו את עצמי.

"מה זאת אומרת? כדי שתרגישי יותר טוב…" הוא אמר בשקט.

"רפאל, אני לא חושבת שאני יכולה להרגיש יותר טוב, לא אחרי מה שדיברנו באותו ערב." הרמתי אליו את מבטי והכעס רשף בעיניי. "היית מאד ברור בדבריך כשאמרת שאתה רוצה שאיעלם מהחיים שלך, אז זה מה שאני עושה-"

הסתובבתי ופניתי ללכת, אך ידו נאחזה בידי. הרגשתי את העקצוצים המחשמלים כבר באותה נגיעה.

"אלירה, אנחנו לא חייבים להתנהג כמו שני זרים-" הוא ניסה לומר בחוסר אונים.

"אז מה אנחנו, רפאל, אם לא שני זרים?" החזרתי לו ושחררתי את ידי מידו.

הוא לא ידע מה לומר. הוא נראה אבוד ומתוסכל.

"אולי בכל זאת נוכל להיות ידידים?" הוא הפטיר לבסוף. "אמרתי לך שאני תמיד אדאג לך. אני רק רוצה לעזור לך."

פלטתי צחקוק מר שלא ביטא אפילו במעט את כל הרגשות שגעשו בתוכי. הלב שלי רצה להגיד לו כן, אבל הראש שלי כבר אמר לא. הדחייה האחרונה שלו הייתה ברורה מאד במחשבותיי.

"אני לא אפול בפח הזה שוב." אמרתי בצינה. "מה שאתה מציע לי, זה פשוט לא מספיק טוב עבורי."

לפתע הרגשתי נוכחות נוספת בקרבתנו. זה היה האדם האחרון שרציתי לראותו באותו רגע.

באלאר התקרב אלינו כשחיוך רחב פרוס על שפתיו. כשהוא זיהה את ההבעות המתוחות שלי ושל רפאל, הוא מיהר לעמוד לצידי ואף הניח את ידו על כתפי בתנוחה מגוננת.

לעזאזל.

"הכל בסדר כאן עם אלירה?" הוא נעמד יותר מדי קרוב אליי, בצורה שכמעט קראה תיגר על רפאל. משהו בתדרים של שניהם זז לנקודה לא נעימה. שניהם בהו אחד בשני בתוקפנות ואני רציתי שהאדמה תבלע אותי.

"הכל בסדר, באלאר, אנחנו סיימנו את השיחה שלנו-" ניסיתי לומר בשקט.

"אלירה, את יודעת שאם מישהו מעז להציק לך, את רק צריכה להגיד לי." הוא אמר בקול תקיף.

"אני בחיים לא אציק לה." רפאל אמר בהפגנתיות. זיהיתי נימה של עלבון בפעימותיו. עלבון וכעס. "רק דיברנו בינינו על משהו פרטי."

"אני לא צריכה שתגן עליי." אמרתי לבאלאר בחוסר סבלנות והורדתי את ידו מכתפי.

"טוב, אם את מתעקשת שאת לא צריכה עזרה, אז אני מאמין לך הפעם, אבל את יודעת שאני תמיד כאן בשבילך. בכל מקרה, באתי להזמין אותך לנשף." הוא התעשת וחזר לקולו הרגיל והבטוח, מתעלם לחלוטין מקיומו של רפאל, שעדיין עמד שם. "אז מה את אומרת? את רוצה לבוא איתי לנשף?"

עיניו של רפאל נקבו בי חורים. כעת שניהם בהו בי בציפייה ואף אחד לא דיבר. הסומק טיפס מקצות לחיי ועד צווארי. לא יכולתי לסבול את הלחץ הזה. לא ידעתי מה עליי לעשות.

התרחקתי משניהם, מבולבלת וכעוסה.

"אני לא מקבלת את ההזמנה, אני מצטערת." הצטעקתי כשהתרחקתי משניהם, עוזבת אותם לעמוד אחד עם השני על הדשא. "אני אלך עם עצמי לנשף, אז תודה רבה לכם."

רק כשנכנסתי לשירותים בבניין האודיטוריום הצלחתי להירגע ולנשום עמוק. נעלתי את עצמי בתא הכי פנימי וישבתי על האסלה, נאבקת כדי להסדיר את נשימותיי. רציתי להוריד את רף ההתרגשות שלי שאחז בי כמו קללה. מה הם חשבו לעצמם, שניהם?

לא הייתי הבובה שלהם, לא הייתי המשחק שלהם. הדבר שהכי עצבן אותי היה שקלאמה צדקה בתיאוריה המגוחכת שלה. ככל שהייתי קשה יותר להשגה, כך הם התאמצו יותר לנסות לכבוש אותי. גברים היו יצורים מגוחכים כל כך, החלטתי.

כשיצאתי מהתא, גיליתי שלילה עמדה שם, מצמידה נייר טואלט לאפה המדמם. רציתי לשאול אותה מה קרה לה, אך החלטתי שעדיף שלא. כל מה שהיה קשור לנערה הזאת היה צרות ועוד צרות.

"את נראית סמוקה." היא הבחינה, ממשיכה להחזיק את הנייר צמוד לאפה.

פתחתי את ברז המים ושטפתי את פניי בידיי. אולי זה יעזור לחום שמתחת לעורי להפשיר. המחשבה ששני בחורים גרמו לי להתרגש כל כך הייתה מציקה ובלתי נסבלת. איך הם יכלו להשתלט בקלות כזאת על רגשותיי כשהם כלל לא היו קוראי תדרים?

הרגשתי מגוחכת ומובכת כל כך.

"אני צריכה להירגע, זה הכל." אמרתי יותר לעצמי מאשר לה. "אף אחד לא יכול לשלוט בי."

"אף אחד חוץ מהקוויטה והפליטאה." היא הזכירה לי בקול חלול. "כשנגיע לסוף השנה, החופש המועט שיש לנו ייגמר. בגלל זה רציתי לדבר איתך."

"לא, לילה, אני לא רוצה לשמוע שוב על החור השחור." אמרתי בחוסר סבלנות. לא יכולתי להכיל בתוכי שום דבר מידע חדש נוסף. הייתי צריכה לשחרר את מה שאירע הבוקר וללכת לשיעור. היה אמור להיות מבחן בספרות ולא הרגשתי שהייתי מוכנה לקראתו.

"הייתי בחוץ, הייתי בעיר העילית." היא אמרה אחרי שבדקה שאין אף אחד נוסף בתאים לידנו. היא זרקה את הנייר טואלט לפח והתקרבה אליי.

כשהייתה קרובה, יכולתי לראות עד כמה ההבעה שעל פניה הייתה מרוצה, החיוך היה רחב, גוון עורה היה יותר כהה ממקודם, כנראה כתוצאה מחשיפה לשמש, אך עדיין היא נראתה חולנית בעיניי. אפה הפסיק לדמם אבל ראיתי רמזים לשטפי דם על צווארה. משהו בתדרים שלה אף פעם לא הסתדר אצלי בראש, הם היו מוזרים ומתוסבכים מדי בשבילי. אולי לא למדתי לפענח את המקרים המסובכים יותר עדיין, אך היא הייתה ונותרה קשה לקריאה.

"החור השחור מוביל לים הצפוני כמו שחשבתי. אחרי שיצאתי מהשביל התת קרקעי, הגעתי למעל פני הקרקע. גיליתי שאני נמצאתי על צוק גבוה וירוק. השמש סנוורה את עיניי במשך דקות ארוכות ולא יכולתי להסתכל על שום דבר, אבל אז שמתי משקפי שמש והתרגלתי לאט לאט אל האור. המשכתי ללכת בלי מטרה, מריחה את ריח הים המלוח ונוגעת בדשא האמיתי מתחת לרגליי. זה לא כמו הדשא שיש לנו כאן, שהוא קשיח וסינתטי, והים נראה אחר, גדול יותר מבתמונות. זו הייתה הרגשה טובה כל כך, להיות חופשיה." היא לחשה בהתרגשות.

"אני מאמינה לך." לחשתי בקנאה. היא תיארה את התגשמות כל חלומותיי בפרטי פרטים. כמהתי להרגיש דשא אמיתי ולהריח את מי הים. רציתי לדעת איך זה להיות מעל פני האדמה ולא מתחתיה. רציתי שהשמש תדגדג את לחיי ותסמא את עיניי. ליבי נחמץ בתוכי.

"הצעתי לך לבוא איתי, אבל לא רצית." היא משכה בכתפיה באדישות. "המשכתי לטייל בין הצוקים, עד שגיליתי שיש שם שביל צר. השביל הזה הוביל לתחנת רכבת. לא עליתי עליה, אבל אני יודעת שהרכבת הזאת מובילה לעיר העילית. לא רציתי להיעדר במשך זמן רב מדי, כדי שלא יחפשו אותי, אז חזרתי לכאן. עכשיו כשאני מכירה את הדרך, אני יכולה להקפיץ את עצמי מכאן ישר לתחנת הרכבת."

"אני שמחה בשבילך שזכית לצאת החוצה." לחשתי. "אבל את חייבת להיזהר. אם תמשיכי לצאת החוצה, את יכולה להיענש! את ראית את מה שקרה לחניכים ההם-"

"הם השחיתו את הגוף שלי." היא אמרה ברצינות. "הגיע להם למות. חבל שלא כולם מתו אלא רק שניים. כשאני מדמיינת איך הם רצחו אחד את השני, אני מתמלאת בעונג."

"לא, לילה! אסור לך לחשוב ככה!" אמרתי בבעתה. הפעימות שלה היו שחורות יותר מבדרך כלל. רציתי להתרחק ממנה כדי לא להידבק בשליליות הפולשנית שלה.

"את לא תגידי לי מה לחשוב." היא אמרה בעצבנות. "אני שמחה שזה מה שקרה להם. אין יום שעובר שאני לא חושבת על מה שהם עשו לי. איך אני אמורה לשכוח מהאונס ולהמשיך בחיי? הגוף שלי עדיין לא שכח איך זה הרגיש שאנשים זרים השתלטו עליי… הם לקחו את מה שהם רצו ממני. איך אני אמורה לחשוב שיהיה מישהו שיתאהב בי וירצה להיות איתי? גם אם ישדכו אותי למישהו, הוא לא יהיה מוכן להיות איתי אחרי מה שקרה לי! אז איזה מן חיים מצפים לי?"

שתקתי ולא ידעתי מה לומר.

דבריה היו מטרידים כל כך, אך לא ידעתי איך להתמודד איתם. הרגשתי שהיא מצאה בי מפלט, או ליתר דיוק, פח אשפה שלתוכו רוקנה את כל הדברים הנוראיים שהיא הרגישה, ואני ספגתי פנימה את כל התחושות הרעות שלה, מבלי להרגיש שום הקלה. הייתי צריכה ללמוד איך להשתחרר מהאחיזה שלה.

"אני מצטערת שאת מרגישה רע, לילה." אמרתי לבסוף. "הלוואי ויכולתי לעזור לך."

"את עדיין יכולה לעזור לי. פשוט תבואי איתי לעיר העילית." היא לחשה בחיוך. "אני יודעת שאת תאהבי את זה, בבקשה."

"אני לא יכולה." אמרתי בהחלטיות. "אני חושבת שאת צריכה להפסיק עם הביקורים שם, זה מסוכן."

הלכתי לכיוון דלת היציאה מהשירותים כשהיא קראה בשמי. הסתובבתי אליה והיא חייכה.

"יש לי סוד לספר לך."

אוי לא. רק לא זה.

"אני הולכת לברוח מהפליטאה בלילה של הנשף. כולם גם ככה ישכחו מקיומי ויהיו עסוקים מכדי לחפש אותי כשקימבל יגיע." היא אמרה ואז נעלמה בהבזק של רגע.

נשארתי לבדי בשירותים, מבולבלת עוד יותר ממקודם. לא ידעתי מה עליי לעשות עם המידע הזה. מצד אחד, רציתי לעזור לה, כי נמלאתי רחמים כלפיה, אך מצד שני, ידעתי שכל מה שהיה קשור בה היה כרוך באינספור בעיות נוספות, ולא רציתי להסתבך עם החוקים של הפליטאה.

עזבתי את השירותים בלב כבד והלכתי לכיתה. לא ראיתי את לילה באודיטוריום והנחתי שהיא כנראה לא נכנסה לשיעור. המשכתי לחשוב עליה אך הגעתי למסקנה שאני לא באמת יכולה לעזור לה.

המחנכים החלו לחלק את טפסי המבחן בדממה. נתקלתי בשאלות המעיקות של המבחן בספרות. ניסיתי לרענן את זכרוני אך החומר ברח מזיכרוני. השתעשעתי עם המחשבה של להעתיק ממישהו את המבחן. זה היה יכול להיות קל כל כך, אחרי חודשים של לימודים של קריאת תדרים… הייתי רק צריכה לעלות על תדר של מישהו שלמד הרבה ולהתרכז עמוק עד שהתשובות יתחילו לטפטף לתוכי. אך המחנכים שהסתובבו סביבנו במעגלים היו ערניים לכל תזוזה שלא במקום. בלית ברירה, השפלתי את ראשי ומילאתי את טופס הבחינה בשטויות שבדיתי מראשי.

ככל שהנשף התקרב יותר, הבנות מסביב נדבקו בחיידק של רגשנות יתר והתרגשות. פתאום כל מה שכולן יכלו לחשוב ולדבר עליו, היה מי הולכת לנשף עם מי ומה כולם ילבשו. רציתי לסטור לכל אחת מאותן חניכות מרוגשות על הפנים, כדי שיתעשתו, אך בלמתי את עצמי כי התאמנתי בשמירת עצביי הרופפים תחת שליטה. לכן לא אמרתי דבר כשקלאמה אמרה שנקדיש את הערב שלפני הנשף למדידות של בגדים. היו דברים רבים כל כך שהעסיקו אותי במחשבותיי, כמו רפאל, באלאר ולילה, שבגדים היו הדבר האחרון שרציתי לחשוב עליו. עם זאת, ידעתי כמה זה היה חשוב לחברתי, והייתה זו ההזדמנות המושלמת להסחת דעת מרעננת.

קלאמה הוציאה את כל הבגדים שהיו לנו בארון וזרקה אותם על המיטה שלה באי סדר.

היא החלה להתפשט ולהחליף בגדים בחיפזון.

"מה את אומרת על השמלה האדומה? עדיף אותה או את הכחולה?" היא שאלה כשהיא מסתובבת מולי עם השמלה האדומה.

"שתיהן יפות ולשתיהן יש מחשוף נדיב." אמרתי בחיוך למרות שידעתי שזה לא מה שהיא רוצה לשמוע.

"לא, אלירה! את צריכה להגיד לי איזו יפה יותר!" היא התעצבנה. "אני לא יכולה להחליט לבד! אחרי שלבשנו את המדים המכוערים האלה במשך חודשים… אני חייבת להיראות מושלם! ואני צריכה שמיטשל יתעלף כשהוא יראה אותי-"

"אז הוא הזמין אותך בסוף לנשף?" שאלתי בחיוך.

"אני הזמנתי אותו! הבנות של היום צריכות לחשוב על הכל לבד!" היא פלטה נשיפה חסרת סבלנות. "חלפתי על פני הכיתה שלו פעמיים השבוע והוא לא קרא לי. אז הבנתי שאני צריכה לקחת את העניינים לידיים. ניגשתי אליו והצעתי לו ללכת איתי לנשף והוא הסכים מיד. ומה איתך? כבר החלטת עם מי את הולכת?"

"אני הולכת לבד." אמרתי בפשטות. לא הרגשתי שהיה צריך לעשות מזה עניין גדול. לא התלהבתי מהמחשבה שאצטרך לפזז בריקודים מול השליט ומול חבריו בקוויטה. למעשה, הנוכחות הקרבה שלהם בפליטאה מילאה אותי בחרדה.

"את לא יכולה ללכת לבד לנשף! יהיו שם ריקודים סלוניים!"

"אני גם ככה לא יודעת לרקוד." משכתי בכתפיי. "אל תדאגי לי. יהיה שם אוכל טעים ואני איהנה מלהסתכל עלייך נהנית."

קלאמה הראתה לי את הבעת פניה הסקפטית.

"את צריכה להגיד כן לבאלאר, כי הוא כבר הציע לך לבוא איתו." היא קבעה. "אני לא מבינה מה הבעיה, הרי רפאל לא הציע לך לבוא איתו, אז תלכי עם מי שמעוניין בך."

"אני לא רוצה שבאלאר יקבל את הרושם הלא נכון." נחפזתי לומר. "אני חושבת שהוא מתחיל להתבלבל."

"באלאר סתם מחזר אחרייך. אחרי שתהיי איתו באמת, הוא יעבור הלאה. אז אל תתרגשי ממנו." היא אמרה בהינף יד. כל העניינים שלי עם בנים היו כבדיחה בעיניה, כמעט לא שווים התייחסות. ידעתי שהיא הרגישה שהיא חכמה ממני בתחום הזה ולא טרחתי להתווכח איתה. רוב הזמן, הרגשתי שלא הבנתי דבר ממה שגברים רוצים ולא היה לי מושג איך להתנהג בסביבתם. לקרוא את התדרים שלהם לא עזר אלא רק בלבל אותי יותר. איך הייתי אמורה להתנהג בסביבה של אנשים שאמרו דבר מסוים אבל ידעתי שהתכוונו לדבר אחר לחלוטין?

"אני אהיה עם באלאר רק אם הוא יעזור לי עם אימא שלי." אמרתי בשקט. לא הוספתי שחשבתי שהיה זה רעיון גרוע, למרות שכבר הסכמתי לתנאים שאני בעצמי הכתבתי. אחרי הכל, הרעיון הגרוע היה שלה, אך אני זאת שזרמתי איתו.

"אולי הוא מקווה שתהיי חברה שלו." היא אמרה ושוב החליפה לשמלה הכחולה, ואז זרקה בהיסח דעת. "חבל שהחזה שלך הרבה יותר קטן משלי, אחרת יכולת ללכת בשמלה השנייה שלי, זאת שאני לא אבחר בה."

בחנתי את החזה הקטן שלי בחיוך. דווקא הייתי מרוצה ממנו. הוא לא היה שופע כמו של קלאמה ולא משך תשומת לב מיותרת, אבל הרגשתי איתו לגמרי בנח.

"אמרתי לך, אני אלך בחצאית החומה שלי."

היא הרימה את ידיה לצדדים בוויתור.

"אז קדימה, תלבשי אותה. אני רוצה לראות מה הנזק. אולי היא לא גרועה כמו שאני מדמיינת..." היא אמרה בספקנות יתרה.

קמתי והוצאתי את החצאית והחולצה הלבנה שלי מהארון. התחלתי להחליף בגדים כששמעתי נקישה קטנה על הדלת.

קלאמה, שהספיקה להחליף לשמלה האדומה שוב, רצה לפתוח אותה. לא היה שם אף אחד, אך היא חזרה עם קופסה קטנה בידיה והושיטה לי אותה.

"השם שלך כתוב על הקופסה." היא אמרה בנשיכת שפתיים.

פתחתי את הקופסה הקטנה וגיליתי ששכבה בתוכה שמלה בצבע ורוד בהיר, שהייתה מקופלת בזהירות ועטופה בסרט לבן. לא יכולתי להאמין למראה עיניי.

חיפשתי בתוך הקופסה ומכל צדדיה, אך לא היה שם שום פתק שיעיד על מי השולח. מי ייתן לי מתנה שכזאת?

כמה שמות עליו בדמיוני, אך המחשבה הזאת הייתה מגוחכת. למה שמישהו מהם ייתן לי שמלה במתנה? רפאל אפילו לא הציע לי ללכת איתו לנשף ואת ההזמנה של באלאר דחיתי במקום.

למרות שלא רציתי להודות בכך, ההתרגשות אחזה בי כאילו הייתי ילדה קטנה.

פרמתי את הסרט הלבן באטיות והוצאתי את השמלה מהקופסה. בחנתי את בד המשי שהיה עדין ורך למגע ואת גזרתה הדקה. אף פעם לא היו לי בגדים מפוארים כל כך כשגרתי עם הדוד הורניג.

"תמדדי אותה!" קלאמה פעמה מהתרגשות.

לבשתי את השמלה החדשה, שהתאימה לגופי כמו כפפה. היא הייתה אלגנטית ונשית, עם כתפיות דקות מתחרה ומחשוף עדין שהשאיר מקום לדמיון. היא תחמה היטב את מותניי וחצאיות המלמלה גלשו לצדדים ועטפו את רגליי כמו עננים.

"את נראית מדהים, אבל חכי!" קלאמה הפטירה ורצה בחזרה אל הארון. "אני יודעת שהמידה שלך קטנה משלי, אבל את חייבת לשים נעליים יפות עם השמלה הזאת. אלו נעליים יחסית פשוטות, אבל למזלי יש לי עוד זוג אחד!"

היא דחפה לידיי זוג נעלי עקב שחורות והאיצה בי לנעול אותן.

זו הייתה תחושה מוזרה, להתהלך בחדר הקטן שלנו בשמלה חדשה וזוהרת ונעלי עקב, שהיו גדולות מדי ולחצו בקצות אצבעותיי. השמלה הייתה מדהימה ורכה, אך לא הרגשתי בנח בנעליים האלו, מתנדנדת מצד שצד וכמעט נופלת על צידי כשהגעתי לקצה החדר, אל קלאמה נראתה מרוצה מאי פעם.

"את הולכת להגיד לבאלאר תודה על המתנה. ואת הולכת להסכים ללכת איתו לנשף." היא אמרה בהחלטיות. "אל תתווכחי איתי."

הנהנתי והורדתי את הנעליים, חוזרת בחזרה לקומתי הנמוכה.

אחרי שהחלפתי בגדים בחזרה למדים שלי, לבשתי מעיל ויצאתי החוצה לכיוון המעונות של הבנים. שוב עמדתי להפר את החוקים, אך להפתעתי, היו כמה חניכות שהסתובבו במעונות שלהם בנוסף אליי. הם החליפו איתי חיוכים מבוישים, כשומרות סוד, והמשיכו בדרכן בהמשך המסדרון.

הגעתי לחדרו של באלאר ודפקתי על הדלת.

לא היה שום מענה.

המשכתי לנסות עוד כמה פעמים עד שהתייאשתי. הוצאתי מכיסי פיסת נייר קטנה ועט והחלטתי לכתוב לו פתק. בפתק כתבתי שאני מוכנה לבוא איתו לנשף והשחלתי אותו מבעד לסדק מתחת לדלת. קיוויתי שהוא לא הציע כבר למישהי אחרת ללכת איתו, אך לא יכולתי לדעת בוודאות.

את הדרך בחזרה למעונות של הבנות עשיתי בדילוגים קטנים. למרות שהיה קר בחוץ ולמרות שהיו דברים רבים שהטרידו אותי, נהניתי מהמחשבה שמחר יגיע הערב שבו כל המחשבות המטרידות לא יהיו חשובות כל כך. למשך ערב אחד ובודד, אהיה מסוגלת לשמוח ולהיות מאושרת באמת. ואם ערב אחד, זה כל מה שיש לי בכדי להרגיש חופשיה, היה זה מספיק טוב בשבילי.

פרק 10

העסקה

"תזכירי לי שוב, לאן אנחנו הולכות?"

"חכי ותראי."

השעה הייתה מאוחרת ולילה משכה אותי לכיוון היער, שנראה חשוך ומאיים. עדיין לא התאוששתי מהביקור האחרון שלי עם אסא באותו יער ארור והנה שוב מצאתי את עצמי משתרכת אל המקום המקולל הזה. היא הובילה אותי בין סבכים של עצים גבוהים ומרתיעים, כששברי ענפים התקפלו תחת רגלינו בחריקה.

ככל שהתרחקנו יותר מהמעונות, החששות שלי לגבי צלילות דעתה של לילה התגברו. היה משהו מוזר בתדרים של הנערה הזאת. הרגשתי שהיא לא הייתה לגמרי בסדר, אחרי האונס.

"רציתי להחזיר לך טובה, על כך שהצלת אותי." היא לחשה והביטה בי בחיוך.

"זה היה בעיקר באלאר, אני רק קראתי לעזרה." השבתי ותהיתי מדוע היא לא הזמינה גם אותו, לבוא איתנו. הייתי מרגישה רגועה יותר אם הוא והעקיצות המציקות שלו היו איתנו כעת.

"אל תמעיטי בערכך, אלירה." היא חייכה ונעצרה לפתע. "אני חושבת שהיית אמיצה כל כך באותו ערב. ואני רוצה שנהיה חברות. את רוצה להיות חברה שלי?"

בהיתי בה במבט מבולבל. לא ידעתי מה לומר. המבט שעל פניה היה רציני מאד.

"אבל לילה, אנחנו כבר חברות." אמרתי אחרי שעיניה נקבו בי חורים. תחושה לא נעימה התגנבה לבטני.

"אני רוצה שנהיה חברות אמיתיות, כאלו שאכפת להן אחת מהשנייה, כאלו שרוצות להקשיב זו לזו כשקשה, כאלו שאין סודות ביניהן. אני רוצה חברת נפש." היא לחשה. "את תהיי חברת הנפש שלי."

חשבתי האם כדאי להסביר לה שזו לא הדרך שבה חברות נרכשת, אך היה זה אמצע הלילה והיינו בחלק בלתי מזוהה בפליטאה, עמוק בתוך היער. לא רציתי להסתכן בכך שאעליב אותה והיא תיעלם לי בהבזק של רגע. המחשבה שאתקע במקום המפחיד הזה לבדי, עוררה בי חלחלה.

"בוודאי, בואי נהיה חברות קרובות." הפטרתי ומיד הרגשתי שהתחייבתי למשהו שלא רציתי לעשות. הסתבכתי בפעימות שלה כמו בתוך מלכודת של קורי עכביש.

"מעולה!" היא הריעה וקולה הדהד למרחקים. היא המשיכה לגרור אותי אחריה עד שהגענו לנקודה שבה העצים נטו על צידם. הקרקע הפכה לחולית והררית. ניחשתי שהיינו קרובים להרים. הצללים שהעצים הטילו על הרצפה נראו כמו מפלצות מרובות ידיים לאור ירח. נדמה ששמעתי רחשים בלתי מזוהים בוקעים מתוך האפלה.

לילה מיהרה לגשת אל אחד מהעצים העקומים. היא התכופפה על ברכיה מול הגזע החשוף והחלה לחפור באדמה בידיה.

"מה את עושה?" שאלתי בדאגה.

"את תכף תראי." היא המשיכה לחפור ולהזיז את החול ששכב מעל לגזע. "חכי בסבלנות."

עמדתי מאחוריה והרגשתי שהדבר האחרון שיש ברשותי זו סבלנות. ייחלתי לכך שאוכל לחזור למיטה שלי, להתכסות בשכבות של שמיכת פוך ולקוות שהקור בחוץ יפסיק להיות כל כך מקפיא דמים. התחלתי לשנוא את התחושה המתמדת של הצינה של הבוקר, ששום דבר לא העלים או החליש.

"זהו, סיימתי. בואי לפה." היא הסתובבה אליי ומחתה שכבה של זיעה ממצחה. כשהתקרבתי אליה, ראיתי שהיא ישבה מול ערמה של חול, אותה היא חפרה בקדחתנות, ולצד החול היה חור שחור וצר, במקום שבו היה אמור להיות הגזע של העץ.

"אני לא מבינה את מה אנחנו רואות כאן." אמרתי ובהיתי בחור השחור.

"אנחנו נמצאים בקצה של הפליטאה. ההרים שמעלינו הם לא אמיתיים. זו רק תפאורה." היא חייכה והיה ניצוץ של טירוף בעיניה. "אני מצאתי גליץ' בפליטאה. מישהו כנראה שכח לאטום את החור השחור הזה."

פי נפער לרווחה.

"לאן החור הזה מוביל?" שאלתי בקול המום.

היא משכה בכתפיה.

"אני לא יודעת עדיין, לא העזתי לחקור אותו בעצמי. בגלל זה הייתי זקוקה לחברה שתבוא איתי." היא הושיטה לי את ידה, אך לא זזתי ממקומי.

"את רוצה שאני אבוא איתך לתוך חור שחור?" התפרצתי. "מי יודע מה יש בפנים!"

"אני חושבת שהדרך מובילה לים הצפוני." היא אמרה בהרהור. "כי אפשר לשמוע רחש קל של גלים ברקע. אולי אני טועה, ומדובר בים אחר. בכל מקרה, אני כמעט משוכנעת שהדרך הזו מובילה מחוץ לפליטאה, ומחוץ לעיר התחתית."

בהיתי בה ובחור שהיא מצאה בבעתה. מה שהיא הציעה לי היה מסוכן מדי. היא לא יכלה להתכוון לכך ברצינות.

"את רוצה לברוח מהפליטאה?"

"את לא חושבת שזה בית כלא? הם כלאו אותנו כאן כמו שכולאים פושעים ועבדים." היא השיבה. "ובכל מקרה, אני לא מנסה לברוח. אני רק רוצה לחקור מקומות חדשים. לא היית רוצה לצאת לטייל בעיר העילית?"

ברור שהייתי רוצה לטייל בעיר העילית. זה היה החלום הכי גדול שלי. התשוקה הכי גדולה, לקבל מעט חופש אמיתי.

"ומה אם יענישו אותנו? את רוצה לשבת במרתף העונשים?" הצטעקתי.

היא משכה בכתפיה.

"חשבתי שיש לך יותר ביצים מזה, אלירה." היא הפטירה. "חשבתי שגם את אומללה וסובלת כאן, כמוני."

השפלתי את מבטי.

"עד כמה שהפליטאה קשוחה לפעמים, אני לא רוצה להפר את החוקים." אמרתי באטיות.

"חשבתי שאני עושה לך טובה, כשלקחתי אותך לפה." היא אמרה בעצבנות. "חשבתי שאת חברה שלי. לא הייתי מראה את המקום הזה לסתם מישהי."

משכתי בכתפיי, מרגישה את הזעם שלה מתגבר מתחת לפני השטח. היא עדיין ניסתה לשמור על ארשת פנים נעימה, אך התקשתה בכך מאד.

"אני רק רוצה לבדוק מה מסתתר מאחורי הפליטאה… מה אם ניכנס פנימה בזריזות, ומיד נחזור בחזרה? אף אחד לא יצטרך לדעת שיצאנו החוצה. אני כמעט בטוחה שהם לא יודעים שיש להם פגם במערכת." נימה של תחינה בקעה מפיה.

אך תחנונים לא עבדו עליי. ידעתי בדיוק מתי מישהו ניסה ללחוץ עליי לעשות משהו שלא רציתי, כי היה זה משהו שהתאמנתי עליו בדרך קבע, על אחרים. לחץ נפשי היה כלי חזק במלחמה פסיכולוגית, וכשהוא נעשה נכון, היה זה כח הרסני בהחלט, אך לילה הייתה רחוקה מלשכנע אותי לעבור על הכללים.

"אני נשבעת שחשבתי שתשמחי שהראיתי לך את המקום הזה." היא לחשה באי הבנה. "חשבתי שאני מחזירה לך טובה."

"אני לא צריכה שתחזירי לי טובות, באמת."

"אבל אני מתעקשת." היא המשיכה. "את בטוחה שאת לא רוצה ללכת איתי פנימה?"

"אני מצטערת, לילה, אבל את תצטרכי ללכת בלעדיי." לחשתי. "בבקשה תחזירי אותי למעונות."

היא גלגלה את עיניה בחוסר סבלנות ואז התרוממה על רגליה.

"אסור לך לספר על המקום הזה לאף אחד." היא לחשה בכעס כשהיא אחזה בידי. "אני לא סומכת על אף אחד במקום הזה."

"אני מבטיחה לשמור על הסוד שלך." לחשתי.

היא החזירה לי מבט שהיה גדוש באי אמון. זה היה הדבר האחרון שראיתי לפני שהקרקע הסתחררה תחת רגליי. כשפקחתי את עיניי הייתי שוב במסדרון של המעונות. לילה לא הייתה לצידי. עמדתי לבדי, מול הדלת לחדר שינה שלי. הייתה זו תחושה הזויה, לעבור ממקום למקום. הקיבה שלי לא אהבה את התחושה הזאת, ללא ספק. נאבקתי עם הרצון שלי להקיא כשפתחתי את הדלת. נזכרתי ברפאל, שהרבה לעבור ממקום למקום ביחד לילה ותהיתי אם הוא לא הרגיש בחילה כל הזמן. כשהבנתי שאני שוב חושבת עליו, בפעם המאה באותו יום, מיהרתי לגרש אותו ממחשבותיי.

להפתעתי קלאמה חיכתה לי ערה על המיטה שלה בחדר. העששית עמדה על הרצפה שבין שתי המיטות והצללים ריקדו על הקירות מסביבנו. עיניה שנחו עליי שיקפו תערובת של אש ואפלה.

"איפה היית?" היא לחשה.

"חזרת לדבר איתי פתאום?" זרקתי לעברה בכעס. "נגמר משחק השקט שלך?"

"אלירה, אל תהיי כבדה כל כך! יש לי כל כך הרבה דברים לספר לך." קלאמה התפרצה. "איך אוכל לספר לך דברים אם אני לא מדברת איתך?"

"איך באמת." סיננתי בעוקצנות והתחלתי להחליף בגדים לבגדי הלילה שלי.

"אל תהיי קשה איתי!" היא התרוממה ממקומה ונגעה קלות בכתפי. ידיה היו חמימות.

"אני לא רוצה לשחק איתך משחקים, קלאמה." אמרתי בכעס. "אבל את לא יכולה להתעלם ממני בכל פעם שבאלאר מחליף איתי מילה או שתיים. את יודעת שאני לא מעוניינת בו. אין לך במה לקנא ואת צריכה לסמוך עליי יותר."

"אני יודעת!" היא קראה בקול רם. "נתתי לקנאה טיפשית להפריד בינינו! אבל כל זה כבר מאחורינו, כי זה כבר לא רלוונטי."

"מה זאת אומרת?" לא הבנתי למה היא התכוונה.

קלאמה צנחה בחזרה על המיטה שלה ובהתה בתקרה בחיוך.

"שכבתי עם באלאר." אף פעם לא ראיתי אותה מרוצה כל כך. הפעימות שלה היו מלאות בהתלהבות שהציפה אותי כמו גלים.

"מה? מתי?" הפסקתי להעמיד פנים שאני ממשיכה לכעוס עליה.

"זה קרה אתמול בלילה." היא אמרה בקול חולמני. "ציפור קטנה לחשה לו שאני מעוניינת בו."

"מה את אומרת..." אמרתי בקול חרישי.

"אני יודעת שאת היית הציפור, אלירה." היא הביטה בי בחיוך. "תודה שאמרת לו עליי! אין ספק שאת חברת אמת!"

משכתי בכתפי. הייתי עייפה, מבולבלת ומוטרדת מכל אירועי הערב הזה. רציתי לחשוב על החור השחור שלילה מצאה בפליטאה, אך המחשבות על כך יצטרכו לחכות…

התיישבתי על המיטה שלי והמשכתי לבהות בדמותה הקורנת של חברתי. היא הקרינה אנרגיה ערנית שלא נתנה לי אפשרות לנוח ולעצום את עיניי. נשכבתי על הכרית ובהיתי בתקרה.

"אז איך היה?" שאלתי אחרי שאף אחת לא דיברה במשך זמן מה.

"היה כואב בהתחלה, אבל הוא היה מאהב מדהים." היא המשיכה לחייך. "רואים שיש לו המון ניסיון עם בנות. הוא נתן לי להרגיש כל כך טוב עם עצמי. הייתי כמו נסיכה לערב אחד. יש לו חדר משלו, אז יש לו פרטיות! את מבינה מה זה פרטיות בפליטאה? זה מצרך נדיר… והוא היה כזה חמוד שהוא לא רצה לתת לי ללכת אחרי שסיימנו, אז נשארתי לישון איתו עד לפנות בוקר. נכון שזה מקסים?"

"זה מקסים." השבתי. ידעתי מה הסיבה האמיתית לכך שהוא לא רצה לישון לבד, אך לא אמרתי דבר. "איך זה שיש לו חדר לבד? חשבתי שלכולם יש שותפים במעונות."

"יש לו את החדר הכי יפה! הוא נמצא בקומה העליונה ומשקיף על היער וההרים… הוא אמר שיש למשפחה שלו קשרים עם הקוויטה." היא השיבה בחוסר עניין והמשיכה בשלה. "זו הייתה הקלה גדולה כל כך, לישון עם גבר בפרטיות."

ניסיתי לא לתת לקנאה שהחלה לבצבץ בתוכי לצוץ על פני השטח. רציתי את התחושות הללו לעצמי, עם רפאל. מה לא הייתי נותנת כדי לישון איתו באותה מיטה. מה לא הייתי נותנת כדי שתהיה לנו פרטיות לאורך כל הלילה. גם אם רק היינו ישנים ביחד, היה זה פרס גדול כל כך בעיניי.

לפתע הרגשתי בודדה מאי פעם.

החרדה החלה להתגנב למחשבותיי. מה אם לעולם לא ארגיש נחשקת על ידי אף אחד? מה אם חיי יהיו רצף של אכזבות ודחיות?

"עכשיו כשאני כבר לא בתולה, אני יכולה לחשוב על לעבור להבא בתור." היא חייכה בהתרגשות.

"מה?" השתנקתי. לא יכולתי להאמין למשמע אוזניי. "מה הכוונה לעבור להבא בתור?"

היא גלגלה את עיניה.

"לא חשבת שאחרי שאני אשכב עם באלאר, אני ארצה להמשיך איתו, נכון?" היא אמרה בגיחוך. "יש עוד כל כך הרבה חניכים בפליטאה. למה שאני אתקע עם אחד מהם?"

"חשבתי שאת מאוהבת בו." אמרתי בבלבול. לא היה ברור לי איך היא מצליחה להדליק ולכבות את רגשותיה בהבזק של רגע.

"רציתי אותו, זה נכון." היא אמרה ברצינות. "רציתי שהוא יהיה הראשון שלי. אבל עכשיו כשזה מאחוריי ואני יודעת למה לצפות מבנים… אני חופשיה להיות עם אנשים אחרים."

התקשיתי להבין את ההיגיון שלה. כיצד היא יכלה לעבור הלאה מהר כל כך? היא נראתה נחושה כל כך לשכב עם אנשים נוספים פתאום. בתמימותי, חשבתי שמה שהיא הרגישה כלפי באלאר היה רציני ועמוק, אך נראה שתחושותיה היו שטחיות בלבד.

לא משנה כמה ניסיתי לא לחשוב על רפאל, לא הצלחתי לסלק אותו ממחשבותיי. הוא התמקם בראשי בדרך קבע. הוא היה שם כשפקחתי את עיניי בבוקר, הגיח לסירוגין בדמיוני באמצע היום בזמן השיעורים, וליווה אותי במחשבות האחרונות לפני שנרדמתי.

"אני יודעת על מה את חושבת." היא סיננה. "אבל את לא יכולה להמשיך להיות תמימה כל כך. את צריכה להבין, שגברים לא חושבים כמונו. אנחנו מעניקות משמעות יתרה לכל דבר, והם פחות רגישים מאיתנו."

"אני לא יודעת…" לחשתי בסקפטיות.

"כל בחור ירצה להיות איתך כל עוד הוא לא יכול להשיג אותך." היא אמרה בקול חלול. "בשנייה שתשכבו, הריגוש ירד ואז הוא יאבד עניין. תרצי או לא תרצי, גברים מאבדים עניין בדברים שקל להם מדי להשיג."

הראייה שלה הייתה פשטנית כל כך. היא ראתה את העולם בשחור ולבן. לא היו גוונים של אפור באמצע. גרוע מכך, היא סיווגה את כל הגברים לקטגוריה אחת בלבד. ידעתי שאין מצב שכל הגברים בעולם פועלים באותה צורה. עליתי על אינספור תדרים במשך חיי, ואף תדר לא היה דומה לקודמו.

למרות שהמשכתי להיות ספקנית, משהו במילותיה בכל זאת חלחל לתוכי.

אם רפאל התנהג לפי התאוריה של קלאמה, היה זה ברור מדוע הוא דחה אותי. הרי נתתי לו להבין שיהיה קל מדי להשיג אותי. פרסתי את רגשותיי כמו ספר פתוח בפניו. אולי זאת הייתה הטעות שלי, אך כעת היה מאוחר מדי לתקן אותה.

"את יודעת שאני צודקת." היא חייכה בשביעות רצון. "אם תעשי את מה שאני אומרת, אני אוכל לעזור לך עם רפאל."

"איך?" שאלתי ונימה של תקווה התגנבה לקולי. הבטחתי לעצמי לשכוח ממנו, אך נכשלתי במשימה הזאת בכל יום מחדש.

"זה פשוט מאד, את צריכה לשכב עם באלאר." היא הפטירה ברצינות.

"את התחלקת על כל השכל?" התפרצתי עליה במהירות ואז ניסיתי להנמיך את קולי. "איך הגעת לרעיון הזה?"

"תקשיבי לי-"

"לא היית במיטה שלו לא מזמן?" אמרתי בהלם. "זה לא הגיוני שאת מציעה לי לעשות דבר כזה."

"אם תשכבי איתו, את תהרגי שתי ציפורים במכה אחת." קלאמה לא נתנה להתלהמות שלי לערער את בטחונה. "כולם יודעים שבאלאר מת להיות איתך, אבל אחרי שתשכבו, זה יעבור לו."

בהיתי בה בהלם, לא מסוגלת לדבר. עליתי על התדרים שלה כדי לראות אם יש איזשהו מכשול שמסתתר מאחורי דבריה, אך לא הרגשתי שום דבר מוזר בפעימותיה. היא המשיכה לדבר ללא הפרעה.

"דבר שני, אחרי שתהיי עם באלאר, רפאל יתחנן להיות איתך, כי אין משהו יותר מעורר מקנאה. אחרי שהוא יראה שהמשכת הלאה, הוא יבוא אלייך ויתחנן שתהיי איתו." היא אמרה במתיקות.

"אני לא מאמינה שאת מציעה לי לשחק בשני בחורים." אמרתי בזעזוע. "להזכירך, עד לא מזמן, ואני ואת לא דיברנו בגלל שקינאת בי. ועכשיו, אחרי שהיית עם באלאר, את דוחפת אותי לזרועותיו? אני לא מבינה אותך."

קלאמה נאנחה בחוסר סבלנות, כאילו היא דיברה אל ילדה קשת הבנה.

"אמרתי לך שעבר לי ממנו. את יכולה לקבל אותו."

"אבל אני לא מעוניינת לקבל אותו!" הפטרתי.

"את לא יכולה להגיד לי שאת לא נמשכת אליו. תודי שהוא בחור חתיך." היא קרצה לעברי.

"לא אמרתי שהוא לא נראה טוב, אבל אני מאוהבת במישהו אחר." אמרתי בשקט. "ואני לא מסוגלת לראות את עצמי עם מישהו אחר."

קלאמה קמה ממיטתה והלכה אל שולחן הכתיבה שלנו. היא לקחה ספר ישן שהיה מונח עליו והושיטה לי אותו.

"אחרי שתראי את מה שמצאתי לך בספריה, אני חושבת שתהיי חייבת להסכים עם הרעיון שלי, אלירה." היא התיישבה לצידי.

פתחתי את הספר המתפורר. זה היה ספר ישן עם כריכה מעור וחותמת של הפליטאה שהוטבעה בדפים הפנימיים. דפדפתי בין הדפים הצהבהבים, עוברת בין עשרות תמונות בשחור לבן של תלמידים.

"זה ספר מחזור ישן של הפליטאה." לחשתי.

"תעברי לעמוד 29." היא אמרה.

המשכתי לדפדף בספר עד שהגעתי לעמוד שהיא אמרה לי. לקח לי שניה להבין על מה אני מסתכלת.

רובין ג'ונס הנסן.

מתת: אש.

ציטוט אהוב: "האדם נולד חופשי, ובכל מקום הוא נתון בכבלים." ז'אן ז'אק רוסו.

"אני לא מאמינה שמצאת תמונה שלה." לחשתי ברעד. התרגשות עצומה שלוותה בתחושת פספוס גדולה הציפה אותי.

זאת הייתה התמונה הראשונה שלה שראיתי. לדוד הורניג לא היו תמונות בבית. תמיד תהיתי איך היא נראתה בדמיוני. כעת לא הייתי צריכה לנחש יותר.

הרגשתי את הלב שלי נמחץ בתוכי. אימא שלי הייתה יפה כל כך בצעירותה. היה לה שיער כהה, ארוך וגלי ועצמות לחיים גבוהות. למרות שזו הייתה תמונה בגוונים של אפור, יכולתי לזהות פראות ועקשנות בעיניה. אצבעותיי רפרפו על התמונה שלה וליטפתי את שיערה בחיבה. הייתה זו הרגשה מוזרה כל כך, להתגעגע למישהי שכלל לא הכרתי. בשבילי, היא תמיד הייתה החלק החסר בתוכי.

"רואים כמה את דומה לה כאן." קלאמה נתנה לי להשעין את ראשי על כתפה. "אני לא יודעת איך לא חשבתי לבדוק בספרי המחזור הישנים של הפליטאה לפני כן. הרי זה ברור שאימא שלך למדה כאן."

"קלאמה, תודה לך!" הרגשתי גוש של דמעות עומד בגרוני.

"אל תודי לי עדיין, כי זה לא הדבר היחיד שמצאתי." היא העבירה עוד מספר דפים קדימה בספר הישן והצביעה על תמונה של נער צעיר עם שיער מגולח ועיניים בהירות ונוקבות. "זה פוראן דנאלי, אבא של באלאר. הוא ואימא שלך למדו ביחד באותה שכבה."

פוראן דנאלי.

מתת: לוחמה פיזית.

ציטוט אהוב: "הכוח הוא עבריין מטבעו."  המרקיז דה סאד

הרמתי אליה את עיניי ההמומות. היה זה מפתיע ומרגש כל כך, לגלות סוף כל סוף פיסת מידע חדשה על אימי. המחשבה שבאלאר יכול היה לעזור לי בדרך כלשהי, עוררה בי התרגשות בלתי ניתנת למעצורים.

"את צריכה לשאול את באלאר מה הוא יודע על אימא שלך." קלאמה אמרה בשקט. "אולי אבא שלו הכיר אותה אישית, או שהוא עדיין זוכר אותה, הרי הם למדו ביחד. זה יכול לתת לך קצה חוט כדי לפתור את התעלומה."

ככל שהמשכתי לבהות בתמונה של אביו ונזכרתי בסיפור שלו על מרתף העינויים.  לא הייתי בטוחה מה טיב היחסים ביניהם. בנוסף, הוא אמר שאביו עבד במשטרה הסודית, עובדה שהטרידה אותי והעלתה עוד ועוד חששות מעל פני השטח.

"ומה אם באלאר לא ירצה לעזור לי?" לחשתי בחשש.

"כדי שזה לא יקרה, את צריכה להציע לו הצעה שהוא לא יוכל לסרב לה." קלאמה סגרה את הספר והניחה אותו בחזרה על השולחן. "אמרתי לך שיש הרבה יתרונות בתוכנית שלי. תחשבי על הרעיון שלי."

כיביתי את העששית ונשכבתי על המיטה, מוחי גדוש במחשבות.

למרות שלא רציתי להודות בפניה, התחלתי לשקול את הרעיון ההזוי והמטורף שלה ברצינות.

אם באלאר יעזור לי, אולי אוכל לחשוף פרטים נוספים על חייה ומותה של אימי. ואם בדרך, רפאל יראה אותי מסתובבת עם מישהו אחר ויתחיל לקנא, זה לא יזיק. מה אם רפאל באמת יקנא עד כדי כך שזה יגרום לו לרצות להיות איתי?

עדיין לא הייתי בטוחה שאני מוכנה להעניק את בתוליי לבאלאר, תמורת רסיס מידע כלשהו על אימי, אך המחשבה הזאת התחילה להתגלגל ולהתעצב בראשי.

אחרי הכל, באלאר לא היה בחור מכוער, למעשה, הוא היה רחוק ממכוער… אין ספק שהוא היה בן אדם מרגיז, מציק ועוקצני, אך לאחרונה, התחלתי לראות צדדים נוספים באישיות שלו.

הייתה לי תחושה שהוא נפתח בפני, מאז אותו ערב שבו הצלנו את לילה. אולי בעצם כן יכולתי לדמיין את עצמי מבלה איתו את הלילה? טכנית, אם היה מדובר בלילה אחד בלבד, כנראה שהייתי יכולה לשרוד את זה…

אחרי הכל, הוא תמיד הזכיר את הרצון שלו להיות איתי, גם אם המילים נאמרו בצורה עוקצנית, תמיד הרגשתי שהיה שם ניחוח של אמת מאחורי העקיצות.

התהפכתי במיטתי ולא הצלחתי להירדם במשך שעות ארוכות. ככל שהלילה העמיק הרעיון של קלאמה נראה יותר ויותר הגיוני בעיניי. התחלתי אפילו לראות יתרונות בתוכנית המטורפת שהיא הציעה. אולי היה זה המחסור בשינה והציפייה לדעת יותר על האימא שאף פעם לא הכרתי, או שאולי היה זה הרצון הסודי לגרום לרפאל להצטער על מה שהוא עשה לי, או שהיו אלו כל הדברים הללו ביחד, מה שגרם להחלטה שלי להתגבש עם אור ראשון של בוקר.

התעוררתי אחרי שלוש שעות שינה בלבד, עייפה אך מרוגשת. ליבי קפץ בבית חזי כמו כדור של אדרנלין. כשפקחתי את עיניי, ידעתי מיד מה עליי לעשות. לפני שהספקתי לבלום את עצמי עם מחשבות הגיוניות יותר וצלולות יותר, התרוממתי על רגליי ומיהרתי ללבוש את המדים שלי. הסתכלתי על קלאמה, שעדיין ישנה במיטתה, וחייכתי לעברה. בזכותה מצאתי את התמונה של אימא שלי. בזכותה עמדתי לגלות עליה דברים נוספים, בתקווה.

לקחתי את הספר מחזור הישן ותחבתי אותו בתוך כיס פנימי במעיל שלי. כשיצאתי החוצה, קיוויתי ששאר החניכים והמחנכים עדיין ישנים, ושלא אתקל באף אחד בדרכי.

הגעתי עם לחיים סמוקות אל המעונות של הבנים. למרות שג'נקינס הזהירה אותי שאסור לבנות להיכנס לשם, ידעתי שעליי להסתכן בכל זאת. רציתי לתפוס אותו כל עוד הוא היה לבדו. הנחתי שיהיה לו קשה לסרב אם אבוא עד לחדר שלו.

הצצתי במסדרון הריק ואז מיהרתי פנימה אל תוך הבניין. לפי מה שקלאמה אמרה, היה לו את החדר הכי טוב במעונות, עם נוף להרים וליער המקולל. ניחשתי שהיה זה החדר המרוחק ביותר בקומה השלישית. היה רק חדר אחד שהתאים לתיאור הזה, כי שאר הבניין השקיף על המדשאות ועל האנגר האימונים.

עליתי במדרגות הרחבות, משתדלת לא להרעיש בצעדיי. לא הייתה אף נפש חיה בשום מסדרון, כולם היו עדיין שקועים בשינה עמוקה. כשהגעתי לדלת המרוחקת ביותר, דפקתי עליה בעמימות, מתפללת שאכן זה החדר הנכון. נאבקתי כדי לקחת נשימה עמוקה.

בתחילה לא קרה דבר. המשכתי לעמוד שם בכניסה, מביטה בעצבנות לצדדים. כשהדלת נפתחה, באלאר הופיע בפתח, לבוש במכנס שחור קצר ורחב וגופיה לבנה. הוא שפשף את עיניו כדי לוודא שאני באמת שם.

"אלירה, מה את עושה כאן?" הוא היה כל כך מופתע מנוכחותי, ששום עקיצה לא עלתה בדמיונו. ידעתי שהוא שמח לראותי, ראיתי זאת בפעימות שלו.

לשנייה אחת, רציתי להתחרט ולחזור בי מהתוכנית שלי, אך כבר היה מאוחר מדי.

"רציתי לדבר איתך." לחשתי.

"את לא יכולה לעמוד בכניסה! אם יתפסו אותך כאן, הם יהרגו את שנינו!" הוא זז הצידה ונתן לי להיכנס פנימה לתוך החדר שלו ואז נעל מאחורינו את הדלת.

פסעתי פנימה, מצפה לראות את הנערה המזדמנת על המיטה שלו, אך המיטה הייתה ריקה.

"היא כבר הלכה." הוא מלמל, כששם לב שעיניי נחו על המיטה שלו. "הן תמיד הולכות עם אור ראשון של בוקר."

החדר שלו היה גדול יותר ומואר יותר משאר החדרים במעונות. היה לו חלון גדול עם וילונות פרחוניים, מאחוריהם ראיתי את צמרות העצים המרוחקות ואת ההרים המהונדסים, בדיוק כפי שקלאמה תיארה. על השולחן כתיבה שלו היו עשרות ספרים, שנחו באי סדר מוחלט לצד כמה מחברות פתוחות. היה לו ארון בגדים גדול יותר מאצלנו, שהיה פתוח לרווחה. שמתי לב שהיו לו הרבה יותר בגדים ממני, בשלל צבעים.

הוא המשיך לבהות בי בהלם, בעודי מתהלכת בחדרו. זיהיתי בדל של מבוכה בפעימות שלו.

"אני מצטערת אם אני מפריעה לך." אמרתי בשקט. "פשוט יש משהו שרציתי לדבר איתך עליו."

"את אף פעם לא מפריעה לי… על מה רצית לדבר?" הוא אמר בהיסח דעת, מגרד את ראשו. שמתי לב שהוא לא יודע מה לעשות עם עצמו. לבסוף הוא התיישב על המיטה שלו והמשיך להסתכל עליי.

"אני צריכה אותך, באלאר." לחשתי והוא פער את פיו בהלם.

"אני חייב להודות שלא חשבתי שיום יבוא ואני אשמע אותך אומרת את זה." הוא אמר. "אבל אני די מבולבל."

כמעט ריחמתי על התמימות שלו. מאחורי כל החזות הגברית שהוא טרח להציג מדי יום, היה נער תמים, כמעט כמוני.

התקרבתי אליו והתיישבתי לידו על המיטה.

"אני צריכה שתעזור לי. זה משהו שקשור לאבא שלך." אמרתי וראיתי כיצד פניו משתנות מחיוך לכעס מידי.

"אני והוא לא מסתדרים." הוא אמר בנימה עצבנית. "אני לא חושב שאני אוכל לעזור לך."

נשכתי את שפתיי. זו לא התשובה שרציתי לקבל.

"מצאתי ספר מחזור של הפליטאה עם התמונה של אימא שלי בספריה. זה המידע היחיד שיש לי עליה. לא הכרתי אותה כי היא נפטרה כמה ימים אחרי שנולדתי." אמרתי בשקט. "גיליתי שאבא שלך למד ביחד עם אימא שלי. חשבתי שאולי הוא זוכר אותה ושהוא יוכל לספר לך קצת עליה. הדבר היחיד שאני יודעת עליה, זה שהיא מתה בשרפה כשרק נולדתי."

הרמתי את המכנסיים שלי עד לברכיי, כדי לחשוף בפניו את הצלקות שעל רגליי.

הוא בהה בהן מבלי לומר מילה.

"משהו בסיפור שלה לא מסתדר לי, כי המתת שלה הייתה אש, ונאמר לי שהיא מתה בשרפה בעיר התחתית. אבל קלאמה אמרה לי שהיא לא יכלה למות בדרך הזאת. ואם היא לא מתה משרפה, למה יש לי את הכוויות האלו?"

לא סיפרתי לו שחשדתי בכך שאימא שלי הייתה מעורבת במרד נגד הקוויטה. אם אביו של באלאר היה מעורב במשטרה הסודית, לא הייתי בטוחה שזה היה פרט נכון לחשוף בפניו.

"קלאמה צודקת… הסיפור שלך לא נשמע הגיוני." הוא אמר בקול מרוחק ולקח את הספר מחזור מידי. הוא התחיל לעלעל בו עד שהגיע לעמוד שבו הופיע אבא שלו. הרגשתי את התרעומת שלו מתגברת כשהביט בתמונה.

"בבקשה תעזור לי." לחשתי. "אני חייבת לדעת מה קרה לה ואיך היא מתה."

הוא סגר את הספר והניח אותו לצידו.

"אני חושב שאת מתבלבלת, כי אני ואת לא חברים." הוא אמר בקרירות והסיט ממני את מבטו. "אני לא יודע למה את חושבת שאני אעזור לך. כבר אמרתי לך שאני לא מסתדר עם אבא שלי."

לא רציתי להתעסק בתדרים שלו, אך לא הייתה לי ברירה. ניסיתי להתרכז ולהחליק את ההתנגדות שלו. מאחורי המסיכות שלו, ידעתי שהוא כן מעוניין לעזור לי. הייתה זו רק העמדת פנים, שכבת מגן שהוא עטף את עצמו בה.

"אל תנסי להרגיע אותי עם הקשקושים שלך." הוא לחשש.

"אין לי עוד למי לפנות." אמרתי בתבוסה ושחררתי את הפעימות שלו. "חשבתי שתרצה לעזור לי."

שנינו השתתקנו לדקה ארוכה.

"ואם אני אעזור לך…" הוא הרהר בקול רם. "מה אני אקבל בתמורה?"

הנה. ידעתי שהוא יתקפל בסופו של דבר.

הוא לא היה מוכן לעזור לי בחינם. אחרי הכל, לא היינו חברים, כפי שהוא אמר. הזזתי את האכזבה הצידה. חלק כלשהו בתוכי, ציפה שהוא יעזור לי מבלי תנאים. החלק הזה התפוגג. כעת ידעתי שאצטרך ללכת לפי התוכנית של קלאמה.

"אתה תקבל בתמורה אותי, ללילה אחד." אמרתי בקול חלול. המילים נשמעו מצחיק כשאמרתי אותן בקול רם.

הוא שוב לא הצליח להחביא את ההפתעה שבהבעת פניו.

"את בטח צוחקת עליי."

"אני רצינית." אמרתי במהירות. נשמתי עמוק ואז הנחתי את ידי על ברכו. אף אחד מאיתנו לא זז. "אם תעזור לי לגלות איך אימא שלי נפטרה, אני אתן לך את עצמי."

הוא התנשם עמוק, כאילו אין ביכולתו לעכל את מה שנאמר לו. הוא היה מוצף רגשית ואני שוב הרגשתי שאני משחקת בו וברגשותיו. זו לא הייתה הרגשה כיפית בכלל.

"את בטוחה במה שאת מציעה לי?" הוא הניח את ידו על ידי. "כי אם זו בדיחה, אני לא מוכן להיענש בגללך אחרי מה שראיתי שהמנהלת עושה לאנסים-"

"זו לא בדיחה." חזרתי והתקרבתי אליו. "אני יודעת שאתה מעוניין בי, ואני מעוניינת בעזרה שלך. זו עסקה."

"אני לא יודע מה לחשוב." הוא אמר בקול אבוד.

"אז אתה לא מעוניין בי?" שאלתי. הרגשתי כל כך צבועה כשהמילים יצאו החוצה. הרי ידעתי שהוא מעוניין. הרגשתי זאת בתדרים שלו. ראיתי זאת בעיניים שלו. זה היה משחק בשבילי, משחק שהוא נפל לתוכו בקלות רבה.

"אני כן… זאת אומרת, אני חושב שאת יפיפייה… וחוץ מזה, כבר אמרתי לך לא פעם אחת, שתהיי ברת מזל אם תבלי איתי את הלילה." הוא התחיל להתעשת. "אז אם את מחפשת תירוץ כדי להיות איתי, את יכולה להפסיק לבזבז את הזמן, כי אני מוכן."

"זה לא תירוץ." התחלתי להתעצבן. "זו עסקה ולא יותר מזה, כמו שכבר אמרתי לך."

"אולי את פשוט מתה להיות איתי אבל לא מסוגלת להגיד לי את זה." הוא חייך בערמומיות. זו הייתה הדרך שלו להציל את האגו שלו. "אל תדאגי, אני מבין אם את מתביישת להודות בכך."

כשבאתי לקום בעצבנות מהמיטה, הוא עצר אותי.

"אין ספק שהדרך שלך להתחיל איתי היא עקומה, אבל אני מוכן לזרום איתך." הוא אמר ולחץ על ידי. "למרות שאני עדיין לא משוכנע לגמרי שאת לא עובדת עליי."

"אני אוכיח לך שאני רצינית." אמרתי והתקרבתי אליו. כשהייתי מספיק קרובה, אחזתי בפניו בשתי ידיו והדבקתי לו נשיקה. התכוונתי להצמיד את שפתיי לשלו, לרסיס של שנייה. אך נראה שהנשיקה שלי מצאה חן בעיניו והוא ניסה לכרוך את זרועותיו סביב מותניי ולמשוך אותי אליו. הרגשתי את התאווה שלו על שפתיו. היה משהו פראי בצורה שבה הוא נישק אותי. זה הפתיע אותי.

"טוב, זה מספיק." אמרתי בחולשה ונאבקתי כדי להשתחרר מהאחיזה שלו. "כבר הוכחתי לך שאני רצינית."

הוא נראה מאד משועשע פתאום, כששחרר אותי מזרועותיו.

"את מוזמנת להישאר גם היום…" הוא אמר בחיוך רחב. "אני מבטיח לעזור לך במה שאוכל. אגב, אם תרצי להיות איתי יותר מפעם אחת, אני לא אגיד לך לא."

"זה לא מה שסיכמנו. סיכמנו רק על פעם אחת." אמרתי בקרירות והתרחקתי ממנו.

"ומי אמר שלא תרצי שיהיו פעמים נוספות אחרי הפעם הזאת?" הוא זרק לעברי כשהתקרבתי אל הדלת. "אלירה, חכי רגע. את באמת רוצה שאני אהיה הראשון שלך?"

משהו במילים האחרונות שאמר הכה עמוק בבטני. המחשבה הזאת העציבה אותי. לא כך דמיינתי את הפעם הראשונה שלי. אך הרצון לדעת על אימי והרצון להתנקם ברפאל ולגרום לו להצטער על מה שעשה לי, בערו בי כמו להבה יוקדת.

הנהנתי בעצב וראיתי אותו מפריח לעברי נשיקה באוויר, לפני שסגרתי את הדלת אחריי.

רק כשהגעתי בחזרה למעונות של הבנות, הפנמתי מה עשיתי ועל מה התחייבתי. התכופפתי אל האסלה בשירותים, ברכיי מתנגשות ברצפה הקרה והקאתי את נשמתי.