כששום דבר לא מסתדר
והזמן עובר מהר
תמיד מגיע דיכאון של יום שבת.
אני רוצה להישאר במיטה
ללא סיבה
סתם ככה, להתפנק בין המצעים, מתחת לשמיכת פוך
לא לצאת משם עד שעת ערב
כי מבחינתי היציאה מיותרת.
לשבת וללמוד, לסדר את החדר, לנקות את הבית של אבא
שבוע של טיול שנתי שלא יצאתי אליו.
לא הסתדר לי
חזרנו מגרמניה נחתנו בשוק, עוד לא הספקנו לחזור לשגרה וכבר לגדנ"ע
עוד לא חזרנו משם וכבר טיול שנתי, טוב מה נסגר?!
והרי השכבה שלנו כזאת שכבה מגובשת שהיא החליטה לעשות מרד ולא לצאת לפאקינג טיול נודד במדבר 4 ימים.
והרי האגו של הבצפר כ"כ חשוב אז כל מי שמתעקש לא לצאת ולא הקשיב לאיומי פולין הערות משעתמ ועוד מליון ואחד דברים צריך ללכת יום לפני הטיו"ש למשרד החינוך לדבר עם איזה גופה שחייה בסרט משלה.
ואז במהלך השבוע ללכת לבצפר יסודי מגעיל להתעסק עם ילדים בכיתה א' שכל היום מרביצים ומקללים אחד את השני.
אילולי השבוע הזה, הטיול השנתי הזה
הכל היה נשאר אותו הדבר
הם לא היו צריכים לדבר אחד עם השני, ובטח שלא לריב עוד
כי לבצפר לא אכפת כמה דמעות יצאו ממני, ובטח שלא מהדמעות של אמא שלי שיצאו לך מול העיניים.
לא אכפת להם ממך
לא אכפת להם מה אתה חושב, מה אתה רוצה.
מה שנוח להם הם יעשו.
בצפר דגול עלאק.
אילולי הטיול הזה
הכל באמת היה נשאר אותו הדבר
הגוף שלי לא היה מתייבש מרוב בכי
המצב הנפשי שלי לא היה מגיע למצב שאמא אומרת למורה לי שהיא קבעה לי תור לפסיכולוג, שמאוחר יותר התברר סתם חירטטה אותה ושאלה אותי אם אני באמת רוצה ללכת.
המצב בבית היה הרבה יותר טוב.
הוא היה להיות פשוט טוב.
ולא כמו שהוא עכשיו.
והתעודה שלי לא הייתה נראית כמו שהיא נראית.
והאיומים על החווה לא היו ממשיכים.
-
בקצב הזה עוד נהפוך לדרסאז'ניקים, ומשבת זה כנראה מתחיל.
שיהיה לי בהצלחה זה לא הולך להיות קל ><"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Whatever you like
