"האנשים הכי קרובים אלייך תמיד יהיו רחוקים ממך"

יום שלישי בשעות הבוקר נולדה לי אחיינית שניה ומקסימה.

שמה בישראל יהלי.

בבית אפשר להגיד שהמצב טוב, תלוי איך מסתכלים עליו.

אני לא מפסיקה לריב עם אבא כמובן, פשוט לא מסוגלת יותר ובאמת שבא לי לעבור לאמא, אבל אני אגואיסטית מידי והנוחיות שלי פה ב"בית" גדולה מידי, או שפשוט אני דוחה את זה יותר מידי.

יום שלישי הגרמנים באים אז בכלל אין על מה להתחיל לדבר על לעבור.

תיכננו להם יום שישי שבת טיול ג'יפים, חלק מהם קבוצה קטנה מאיתנו אירגנה, אני חשבתי על זה שאני והוא נצטרף לג'יפ של אחד החבר'ה כי אז יש מקום, אבל לא, אבא חייב לבוא נכון? זה אומר להיתקע איתו ועם הפרטנר שלי באותו הג'יפ, ואז להיקתע עם השטויות של אבא בסופש, אין דבר יותר מושלם מזה נכון?

לפעמים פשוט נמאס לי מהכל.

הבצפר רק הולך ודופק לי את החיים, מבחינת ההורים זה סוף העולם כן, ללכת להתחיל לחפש בצפר חדש כי הממוצע שלי 68 והם כמובן לא יתנו בי את האמון ויעזבו אותי לנפשי כדי שאני בכוחות עצמי ישפר את זה, הם ידחפו, ילחצו ויעשו הכל כדי שאני אשב על התחת ללמוד.

וגם אז הדבר היחידי שאיכשהו מוציא אותי מהשדרה המסריחה הזאת זה החווה, אבל המצפון שאמא דואגת לעשות לי כל פעם גורם לי להגיד לה טוב אמא עזבי אני לא הולכת היום לחווה אני אשאר בבית לשבת ללמוד, מה שכמובן בסוף בטח לא קורה וגם לא יקרה...

אפילו הנקודת מפלט היחידה שלי כבר לא נגישה אלי, ועכשיו עוד יותר בגלל הלוח זמנים המזדיין שהם שמו לגרמנים..

יום ראשון בחווה הייתי יכולה להגיד שהיה מושלם.

באתי בבוקר, הייתי כביכול לבד, עשיתי מה שהייתי צריכה ומה שלא עשיתי הרבה זמן, רכבתי על הסוסים שלי, רכיבות משחררות, להתעסק במשהו אחר, שאני נהנת ממנו, זה כל מה שאני צריכה, לא מעבר לזה.

אבל גם שם כבר מפסיק להיות לי טוב.

אני יודעת היטב למה אני לא רוצה לרכב עליה יותר, או אפילו להגיד לה שלום כל פעם שאני שם.

כי זה כואב מידי פשוט, להיזכר, לראות שהיא לא שוכחת, כמה הקלה יש בעיניים האלה כשהידיים שלי באות במגע עם הפנים שלה.

ולדעת שאחרי הכל, זהו זה נגמר, יש מי שיגיד שאפשר להמשיך ולשמור את זה, אבל בנינו, אני יודעת שזה נגמר

רכיבה אחת של ניראלי 20 דק' ביום ראשון הספיקה לי בשביל להבין שמה שהשקעתי בו במשך 3 שנים הלך לזבל בתוך חודש שמישו אחר עולה עליה באופן קבוע, זה התחיל עוד לפני זה כשלא נגעתי בה הרבה זמן אבל החודש הזה היה השיא.

ולנסות לתקן את כל מה שהרסו לי, רק יהרוס אותי יותר.

לא ראיתי תקופה יותר יפה של הסוסה הזאת מאשר כשהיא הייתה תחת טיפולי.

כמה שזה ישמע מתנשא ושחצני זה נכון, לדעתי לפחות, מאז שאני התחלתי לרכב עליה ולהבין מה אני עושה היא כבר לא הייתה מה שהיא הייתה בעבר, היא השתנתה, לטובה, הכי שיש.

אבל הגודל כן קובע, ודי נאלצתי לסיים את זה..

מטעמי אגואיסטיות שלי ו"קדימה הגיע הזמן להתקדם" עזבתי אותה, בניסיון לשמור עליה מהצד, שכמובן התגלה כלא יוצלח ברגע שהיא נכנסה לבצפר.

חשבתי והייתי בטוחה שברגע שאני אתאהב במשהו אחר אני "אשכח" ממנה.

אבל לא

זה רק הכאיב יותר.

אהבה כלפי מישהו אחר שגורמת לי לחשוב שהיא חזקה יותר ממה שהיה לי אליה, אבל לא.

כי מה שהיה לי אליה זה הדבר הכי חזק שיכולתי אי פעם לחוות.

ואני כבר לא אחווה דבר כזה, כי דבר כזה ניתן לחוות רק פעם אחת, עם מישהו אחד.

או שניאלץ לחכות למשהו אחר, חזק יותר, נכון יותר...

מה שלדעתי יקח לו יותר מידי זמן להגיע.

אפעם לא אמרתי את זה לאף אחד, כל מה שכתוב פה למעלה.

אני מנחיה כי לא היה צורך ממשי, או שזה היה נשמע לי טיפשי מידי או מביך מידי לדבר על זה עם מישהו.

להסביר לו שזה המצב, אני לא רוצה לגעת ולהתעסק עם מה שכואב לי, לחזור כך לעבר, לדעת שהנטישה שלי הרסה אותה.

אבל היא תשתקם במוקדם או במאוחר, בתקווה שאולי מישהו בעתיד יצליח להחזיר אותה למה שאני הבאתי אותה, או להגיע איתה יותר רחוק.

כמובן שכל זה נובע ממה שאנחנו כ"כ אוהבים לדגול בו כ"הלחץ/המצב בבית".

שזה ההסבר היחידי לציונים שלי ולמצב שלי.

שבתכלס זה רק הולך וניהיה נכון.

מההתחלה אמרתי לאמא שאני לא רוצה לגור עם אבא, וידעתי על מה אני מדברת, ידעתי היטב.

אבל לא הייתה ברירה, אז אולי לקראת סוף החודש כן תיהיה, ואני אוכל לצאת מפה באופן מסויים.

לעזוב את הכל מאחור.

ו"להתחיל מחדש" כמו אמא, כנראה בגלל זה היא החליטה לעזוב את הבית הפעם, כנראה בפעם שעברה ההישארות שלה בבית זה מה שגרם לה לחזור בה, ומה שגרם לה לעשות את מה שעשתה.

ולדברים קצת יותר אופטמיים

השבוע הזה סוף סוף נגמר, כמעט ולא קראתי השבוע בספר הרביעי וזה די מציק, נקווה ששבוע הבא נוכל לחזור לשגרת הקריאה שלי :]

כמובן לאך אחד אין כוח לגרמנים, נקווה שנצליח ללמוד פה ושם כשהם יגיעו, יש פאקינג 7 מבחנים כשהם פה וכשמתכננים לצאת כל ערב נוצרת לנו בעיה קלה..

נסתדר כבר איכשהו..

זהו עד לפה, הייתי צריכה לפרוק קצת..

קצת תמונות של החמור שלי מראשון :]

עמית