אני לא מבינה למה כולם כל-כך אפתיים, למה כולם כל-כך רגועים.

רק אני בלחץ, כל הזמן לחוצה, כאילו משהו רע עומד לקרות.

רק אמא שלי מרגישה את האש, היא חייה איתי, היא יודעת מה עובר לי בראש, שוב ההרגשה הזאת, שוב אני משתגעת.

אני רוצה את זה, עכשיו, כאן. אני עושה הכל, אני שוב פוגעת בעצמי.

אני שוב נופלת לאותו בור. קמתי, נפלתי, קמתי, ושוב נפלתי. רק אני רואה איך שזה לא נגמר?

אנני לא נרדמת בלילות. עסוקה בתכנון מאסיבי, כמו פעם. רק לחזור לפעם, כשהשליטה היתה איתי, כשהייתי יכולה לעשות מה שאני רוצה, מבלי שאף אחד ישים לב, מבלי שאף אחד יידע.

אבל משום המ כולם רגועים, כולם בטוחים שהכל בסדר. אוף, זה מלחיץ אותי.

אני חיה לפי ציפיות של אנשים. אם אומרים שזה בסדר, אז רוב הסיכויים שבסדר, לא? אני לא מרגישה שבסדר.

אני לא נותנת לעצמי להבריא.

כשאני מרגישה שהמחלה חומקת לי מבין הידיים, אני מיד מחזירה אותה אל חיקי.

ואני לא מחפשת תמיכה, אני מחפשת הזדהות. אבל מי יזדהה עם מופרעת כמוני?

אני עובדת עצות.

היה לי מאוד משעמם כשהייתי חולה.

והצבע בפנים-סומק. אני צהובה שזה מגעיל:/