לא מצליחה להירדם.

אולי זה בגלל הכמות האדירה של הקפאין שהכנסתי לעצמי היום.

הייתי רעבה.

משום מה, תמיד קפאין הוא הפיתרון המושלם.

זאת מן סצנת דפוס כזאת, הכל חוזר על עצמו.

אני בסדר, אני בטוחה שאני בסדר, אני נבהלת מזה שאני בסדר.

אני רוצה למות, כי אני בסדר. רע לי, כי אני נורמאלית.

אני אומרת לאנשים שאני בסדר, הם אומרים שאני מחלימה.

אני לא רוצה להחלים, אני לא יכולה לחיות בלי המחלה, רק אל תגידו שאני מחלימה, בבקשה!

כי חיי אינם עוד בלעדיי המחלה.

ואז היא מסתערת. ואז אני מחליטה.

"מחר בלי אוכל, רק מחר. ואז נחזור לאכול כרגיל".

פאק, כמה פעמים השנה אמרתי את המשפט הזה, לא בכל רם, אבל אמרתי.

ואז אני לא אוכלת, כי החלטתי.

אני רעבה. אני ניגשת למקרר, פותחת אותו, אבל לא לוקחת כלום, כי החלטתי.

אני אדון לעצמי. מחליטה לעצמי, מתרצת לעצמי, פוחדת מעצמי. למה אני כל הזמן רק דורשת מעצמי?

לא נותנת לעצמי מנוחה. אם אמרתי משהו אני יעשה אותו, כאילו שאיזה כח עליון מכריח אותי.

וכשאני חושבת על זה שזה טיפשי, מיותר, מטומטם, אז אני מתרצת לעצמי...

"אח"כ תתחרטי על זה, אם תאכלי עכשיו, תרגישי רע אח"כ"...

ואני לא אוכלת.

וכשמגיע הערב, אמא כבר מכריחה אותי לאכול.

ואז אני אוכלת קורנפלקס, ומרגישה פרה. כי זה לא היה מתוכנן, אמרתי בלי אוכל היום.

וכל היום הרגשתי חולשה.

שוב היה לי קר, שוב רעדו לי הידיים על המקלדת כמו איזה קשישה חולת פרקינסון.

שוב אותה הסחרחורת, שוב הבטן המקרקרת.

התחושה הזאת שאין לי כח לכלום, ששום דבר לא שווה את המאמץ.

חוץ מהשריפת קלוריות שכרוכה במאמץ.

קראתי ספר לבוק ריפורט באנגלית. אותה שורה שוב, ושוב, ושוב.

הראש מסתחרר, המילים מתבלגנות. תחושה כזאת בבטן, תחושה מעיקה.

זה לא רעב, זה כבר לא מרגיש כמו רעב, זה הרבה יותר מזה.

כולם רעבים לפעמים, זה לא גורם להם לרעוד כמו משוגעים.

ואני חושבת שהכל איכשהו מתחיל וניגמר בסביבה.

'את בסדר! את בריאה!' משמע את שמנה, תפסיקי לאכול כבר.

'את חיוורת!', 'את רזה!' משמע המשיכי כך.

וכשאף אחד כבר לא אומר לי כלום, אני חושבת שלכולם כבר נמאס.

מה יש לי?

ואני יודעת שלאף אחד באמת לא אכפת עם עליתי או ירדתי, אז למה אני מאשימה את כולם?

הרי זאת אני שמזיקה לעצמי כמו מטומטמת, שלא רואה איך אני באמת נראית.

אתם חושבים שאם אני מבינה את זה אז אני בריאה? אתם טועים!

משום מה יש לי נטייה כזאת לכתוב כאן עד כמה רע לי עם ההתעסקות הזאת, האמת שקל לי איתה.

הרבה יותר קל לי לרעוב מלהרגיש שמנה, הרבה יותר קל לי להרגיש ריקה מאשר להרגיש את האוכל.

להכניס את האוכל לפה שלי, משם לגרון שלי והישר ליריכיים שלי.

אני יודעת שאני נראית טוב עכשיו. אבל הרבה יותר רע לי עכשיו.

וזה הבלוג שלי ואני אכתוב שרע לי כמה שבא לי. תקראו לי אימו, צומי או לאמשנה מה.