זה היה בפורים, לפני פחות משנה.
אבל לי זה נראה כל-כך מזמן.

היה יום גשם, אפור וסגרירי.
אבל יוסי של"ח לא וויתר
'גשם אף פעם לא מזיק, רק עוזר' הוא היה אומר.

נסענו להר, התחלנו ללכת.
חילקנו משלוחי מנות.
כולם אוכלים, אני מסתכלת, ושואלת:
'רוצה אוליי מקופלת?'
'אולי את הבמבה- תיקח רק תיקח.
באמת שאני לא אוהבת.

ואז היא את ראשה הרימה,
בלי כל בושה, את קולה היא הרעימה:
"את לא תמותי אם תאכלי את המקופלת".

והמשפט הזה בראשי מהדהד
כל יום, הולך וחוזר, כמו צל, כמו הד.
האם באמת לא אמות? אני שואלת.
"הרי זה מספר, מספר גדול, ממש ענקי", אנה שבראשי צועקת, חוזרת.

ועבר כל-כך הרבה זמן, אבל אני עדיין סופרת.

שום דבר לא השתנה מאז, חוץ ממספר הקילוגרמים שנשרו, שנעלמו.
מהמחזור שאיננו, ציפורניים שבורות, שיער שנשר,
ומהחור הגדול שבליבי נפער.

בזמן האחרון אני חוזרת הרבה אחורה, אל לפני שנה.

אני חושבת שזה בגלל החורף, הוא מחזיר אותי אחורה המון.

שנה שעברה עשיתי גולדה, כל יום, גם אם ירד גשם, לא ויתרתי, בוקר וערב, מתייצבת שם ב-6, לפני בצפר, כמו חיילת.

שנה שעברה היה סמינר, והסמינר הזה היו מוצף טריגרים.

טוב נו, הוא לא, זאת רק אני שמחפשת אותם בכל מקום.

בסמינר הייתי ממש חולה, אבל ממש. הייתי בולמית אז. ומה שהכי הורג אותי, זה שהייתי מוקפת אנשים, וזאת היתה תקופה טובה. הכרתי מלא אנשים חמודים, והיה כיף. בסמינר אכלתי "מנה-חמה" ולא היה אכפת לי שיש בזה יותר מ-300 קל'.

שנה שעברה לא נגעתי בסופגניות, וזה היה כלכך קשה, עכשיו זה נראה לי מובן מאליו, שאני אגע בסופגניה? וטפ?!

שנה שעברה הלכתי לפסטיגל עם דודה שלי ואכלתי פופקורן והרגשתי רע.

שנה שעברה אמא שלי התגאתה בי כי לא נגעתי בסופגניה, וכי שמרתי.

שנה שעברה שקלתי 54.

ואני לא זוכרת שום דבר מהשנה הזאת שעברה, שלא קשור באוכל.

חוץ מהחברים שלי, שהם גם תוצר של השנה הזאת.

אני מנסה להתאמץ ולהיזכר, איפה אמא היתה כל השנה? מה עשיתי חוץ מלהתעסק באוכל?

ואני באמת לא זוכרת, זה כמו חלל כזה. מעניין.

אולי כי הדחקתי, למרות שבכלל אל היה רע.

מוזר.