ושוב אני סומכת על אנשים כשאסור לי ושוב אותן טעויות וזכרונות והצלקות בלב שרק מגבירות את הבכי .
הדברים שגרמו לי לחייך , מעלים בי דמעות ועכשיו במקום לצחוק , נותר לי רק לבכות .
אם מישהו היה מבין מה אני מרגישה , אם למישהו היה את הלב להקשיב ...
אני לא רוצה להכנע להכל , אני רק רוצה לחייך ולשמוח , לקפוץ ולהשתולל ,
אבל הדברים שאהבתי פוגעים והשנאה לחיים גוברת בכל רגע שבו אני נושמת .
שוב הטעויות והצרות והזכרונות ושוב המשברים וחוסר ההבנה .
העיוורון והחרשוּת , הזכרונות הטובים שכבר אין להם שום משמעות ...
אם רק היה אפשר להשיב את הזמן לאחור ולשכוח מכל הצרות ,
אם רק היה אפשר לעצור את הרגע ולחכות שאסיים לבכות .
אני מרגישה כלכך לא שייכת ..
אני מנסה לדבר עם אנשים והם רק מתחמקים ...
זה לא ממש נעים ואפילו אפשר להגיד שזה פוגע .
זתומרת ... תמיד יש את האנשים שאומרים שהם מוכנים להקשיב
ואני ממש לא מתכוונת להגיד שהם לא מקשיבים ולא עוזרים ,
אבל ... אבל ברגעים הקשים , ברגעים של הבכי
הם פשוט לא נמצאים .
הם לא יודעים .
אין להם פנאי .
פשוט ..
אין .
הייתי פה = \
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Just like you