אז ככה

היום ה-11 לנפקדות. קצת קשה לי להבין את זה אבל זאת לא החוויה הצבאית שציפיתי לחוות.

אני עדיין מתלבטת בייני לביין עצמי אם וויתרתי או שאני עושה את הדבר הנכון. חייבים לעמוד על דברים שאנחנו דוגלים ומאמינים בהם.

יום משעמם כרגיל. ככל שהיום יותר משעמם כך המחשבות צפות ועולות יותר בקלות *לצערי הרב*. הלוואי שהכל יסתדר לטובה. שונאת לקוות.

לפני חצי שעה אני ואחותי נכנסנו לחדר של אימא שלי ומצאנו אותה שוכבת בחוסר מעש במיטה. התחלנו לדבר על החיים ואז היא חשבה שמתאים לזרוק משפט של: "חירות בעתיד תתחתני עם בן אדם עשיר"

"למה אימא את חושבת שאני לא אוכל להצליח בלי גבר עשיר?"

"לא. לא תצליחי"

"תודה אימא זה מאוד מעודד. מזל שאת מאמינה בי"

"זה לא קשור *טונים גבוהים ומתגוננים*, אני רק אומרת שקשה מאוד להצליח לבד בעולם שאנחנו חיים בו. תראי אותי, אני בת חמישים ושלוש ואין לי כלום"

"יש לך ילדים, יש לך בית, יש לך רכב.. מה עוד את צריכה? המצב שלנו לא גרוע עד כדי כך, אנחנו עמידים ואנחנו משתדלים להיות אנשים טובים..."

"זה לא קשור. אני רוצה לשפץ את הסלון, אני לא יכולה כי אין לי כסף.. אני רוצה להחליף ארונות ומיטות אבל אני לא יכולה כי אין לי כסף..."

"למה הכל חייב להיות חומרי?"

"כי כסף נותן לך את האפשרויות לעשות הרבה יותר דברים"

"נראה לך שאם היה לנו יותר כסף היינו נוסעים כמשפחה לכל מיני מקומות ומבלים יותר? לא. ממש לא."

"לא אז לא"

"אז למה את צריכה כסף? בשביל לשפץ את הסלון ולהשוויץ בו?"

"לא. אני צריכה לשפץ את הבית כדי להרגיש טוב. אני מרגישה מחנק. אני אוהבת כיווני שמש, אני אוהבת גינות, אני רוצה לגדל צמחים ואני לא יכולה כי אין לנו כסף! טוב.. חירות.. אני לא רוצה לדכא אותך *כן תודה באמת שנזכרת*"

"את לא מדכאה אותי. יש אנשים שהם עניים באמת וטוב להם"

"אז הם אנשים יותר טובים ממיני!"

כסף כסף כסף...

כוח שליטה כסף...

פוזות קנאה כסף...

רכילויות תככים כסף...

אולי בגלל שאני נמצאת במצב של אפלה.. אבל באמת שאין לי כוח לחיות בעולם כזה. למה כל דבר צריך להיות כל כך קשה?

למה אנשים לא יכולים להיות יותר נורמאלים, יותר מתחשבים ופחות אגואיסטים ואינטרסנטים?

שמע ישראל