לאחרונה אני חושב הרבה על המשפט "אל תדון את האדם עד שתגיע למקומו" לא סתם חז"ל אמרו את המשפט בצורה כזאת לדעתי, הם לא אמרו עד שלא לדון את האדם עד שתחשוב עליו או עד שתזדהה איתו או עד שתבין אותו. הם אמרו עד שתגיע למקומו וזה מפני שבאמת איננו יכולים לשפוט שום אדם, לדעתי.
נתחיל מהסיבה הבסיסית ביותר (והחשובה ביותר) לכל אחד יש נפש אחרת, גם שני אחים תאומים שגדלו באותו בית ועברו בדיוק את אותה ילדות והתבגרות עם אותם הורים, חברים וכו' יש להם נפש שונה זה מזה וכבר אחד לא יכול לשפוט את השני, כל אחד נשמתו מגיבה באופן אחר.
סיבה נוספת (ומשנית) שבאמת כל אחד עובר בחיים מאורעות וחוויות שונות שמעצבות את חייו והאדם מגיב על פי אותם חוויות שעבר.
כמובן שאדם יכול לומר מה הוא היה עושה במקרה מסוים וכו' (למרות שאף פעם אי אפשר לדעת) אבל לשפוט באמת שאי אפשר, אפילו במקרים הכי קשים של רצח לדוג', אפשר להעניש וכו' אבל להגיד שאני יותר טוב, שאני הייתי עושה אחרת, בוודאי שאי אפשר לומר, כי אתה הרי לא חי את חייו של השני, אין לך את אותה נפש, לא עברתם את אותם מאורעות וכו'.
למה לכל הרוחות אני חושב על כל זה?
כל מי שמייעץ לי לאחרונה (בתקופה האחרונה אני לא עושה כלום, ראה בלוג קודם) ואומר לי תעשה ככה ותעשה ככה וכו' די משגע אותי, כמובן שאפשר לשמוע לייעוץ מאנשים וכו' אבל אם האדם לא מכיר את חיבוטי הנפש שלי כדאי שלא ייעץ.
כל זה רק לגבי היועצים אבל לגבי השופטים ששופטים אותי בכלל בא לי להרוג אותם למרות שאני לא שופט אותם, סתם יש להם בטח נפש קטנה ואם גם לי הייתה נפש קטנה הייתי שופט אחרים..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
