לפעמים אני יושבת בפינה תופסת את ראשי ושואלת למה? למה יש לנו עולם כ"כ יפה אבל האנשים בו כ"כ מכוערים, נבזים, רוצחים, תחמנים, שקרנים, אנסים. למה?

כל יום עוד מקרה רצח, עוד אונס, עוד גניבה, עוד מכות לזקן על כיסא גלגלים, עוד בעיטה לחתול רחוב מסכן, עוד דקירה במועדון, עוד גזענות לשחורים וערבים. אנחנו הופכים את העולם הזה למקום שעוד מעט לא תוכל להתקיים בו אנושות כי אנחנו נהרוג אותה.

אנחנו יוצרים בחברה שסעים עצומים שאח"כ לא ניתן לחבר שוב. השסעים האלה גורמים למתיחות, מלחמות והרג המוני. כמו שסער מהאח הגדול אמר- אנחנו המולך.

מעטים האנשים שנלחמים על כך שיהיה טוב, ואני לא אומרת שזה קל אבל לפחות הם עושים משהו בזמן שכולם צופים מהצד ושותקים או פשוט מתעלמים.  המון פעמים חשבתי אולי אנחנו לא נועדנו לחיות, אולי רק לבעלי החיים מותר לחיות, כי הם היחידים שפועלים מתוך אינסטינקטים של החיים וההגנה ולא כמו האדם שפועל ע"פ האיד-אינסטינקט החיים ואינסטינקט המוות. חיות לא הורגות לשם ההריגה אלא לשם אוכל, הגנה או פחד ואילו אדם הוא החיה הראשונה בעולם שהורגת לצורך הריגה.

רק אתמול הייתה דקירה בבאר שבע עקב כך שאדם מבוגר עם אישה וילדים ביקש קצת שקט מחבורה שהרעישה מתחת לביתו. אדם נדקר כי מישהו אחר הפריע לו לישון והוא התלונן על כך. מה נהיה מהחברה הזאת? לדקור בגלל רעש? מה יהיה השלב הבא-לדקור אדם כי הוא לא נראה למישהו אחר?(לא שזה לא היה כבר) בעוד כמה שנים כל החברה תהיה כזאת.

אנשים מתעלמים, לאנשים לא אכפת. לא צריך לעשות הרבה בשביל לשפר את החברה, הכל מתחיל מצעדים קטנים.

לפני כמה ימים, הלכתי עם חברה ברחוב וראיתי אישה מבוגרת עם מחלה כלשהי הולכת ברחוב וסוחבת עגלה מלאה בבקבוקים ועוד שני שקים. היא הלכה לאט כמובן אבל הבחנתי בכך שאיש מהסובבים אינו עוזר לה, תהיתי מדוע וניגשתי לעזרתה.

כשסחבתי לה את הסלים עד לתחנת האוטובוס הבחנתי בזיק של חיוך על פניה ואז גם אמרה לי שאיש לא עוזר לה. היא הודתה לי והמשכתי בדרכי עם החברה. בכיתי.

אישה זקנה מבוגרת שסחבה בקבוקים כבדים על מנת להרוויח עליהם כמה גרושים כי לה אין כסף לסגור את החודש ואיש מההולכים לא יכול לפנות דקה מזמנו לעזור לה, דקה אחת 60 שניות לפנות מהזמן היקר ולעזור לאדם שכל החיים תרם למען אחרים. מה נסגר?

אני מקווה שיום אחד נתפוס את עצמנו בידיים וננסה לחבר את השסעים יחד, כי הם רק גורמים לכאוס הזה. אבל יכול להיות שאני אופטימית מידי.

אבל תמיד תחשבו שאם אכפת לכם ממשהו לא עוזר אם רק תחשבו את זה אלא גם תפעלו למען זה. תממשו את עקרונותיכם .

ותזכרו-גם בדקה הכי ארוכה יש רק 60 שניות.