המחשבה היחידה שעוברת לי בראש המחוק מעט שלי,בימים האחרונים,היא הלוואי שיתחיל בית ספר. אני מרגישה חנוקה וכלואה,כל היום לבלות עם הבן אדם הזה,שכל כך מעצבן אותי שהוא מביט בי חזרה מן המראה. אני כבר לא מסוגלת לסבול את עצמי. כל היום אותו שיעמום וחוסר יכולת לעשות משהו,באמת מעניין.
שירים של פופ רוסי מדכא,זה כל כך לא טוב ולא בריא. אני צריכה לבלות פחות בבית,השיעמום גורם לטעם מוסיקה שלי להתעוות. בכלל,הכל כל כך מעוות במציאות הזאת. אני כל כך רוצה ביצפר,אבל מצד שני,אני לא מתארת לעצמי איך אצליח לחזור לשגרה עכשיו,כי בעצם מאז מאי בערך,לא הייתה לי שגרת לימודים סדירה. זה המון חודשים של בטלה גמורה. בא לי לנקר לרן ארז את העיניים ולתקוע אותם במקום של הביצים שלו,שממילא לא קיימות. 'יש אנשים שנהנים מאונס',תסלחו לי,אבל אחרי התבטאות כזאת,אני הייתי לוקחת את הקוף הזה ומכניסה אותו לבית חולים לחולי נפש,הא בעצם במדינה שלנו לא כל כך קשה לברוח מאחד כזה. ע'ע האנס ההוא שברח לפני שבועיים,וכבר תפסו אותי,תודה לאל. הכל פה כל כך גרוע ומסריח,ולא נורמלי. אומרת אני,זאת שהכי בעולם שונאת דברים נורמליים,אבל פתאום,כל העיוותים האלה לא גורמים לי שום הנאה.
עד כאן ההתמרמרויות,כן אני יודעת שאני חופרת והכל,אבל אין מה לעשות.
הלכתי לנסות לסיים את גור הפרוזאק,ספר הכי דפוק ביקום שאני קוראת כבר יותר מידי זמן.
בא לי כבר לדחוף את האליזבת הזאת מאיזה בניין,העיקר שתפסיק להיות בדיכאון.
צ'ימו. (ותפסיקו לגנוב לי את הצ'ימו!)
אולי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
