צוחק מבחוץ, בוכה מבפנים.
חזרתי הביתה עכשיו. ערב סולידי, חגיגת
יום-הולדת קטנה לחברי הטוב התחילה ברגל שמאל (הרגל בלי הדוושה).
ניגש לעניין המרכזי ישר, בלי מריחות
מיותרות (צ'ילי חריף, צ'ילי מתוק, גוואקמולי, טחינה וקטשופ). היום חוויתי לראשונה
תאונת דרכים ועוד איזו תאונה, הסופר-קלאסיקו של התאונות שמערבת: מונית מרצדס עם
נהג משופם, קו הפרדה רצוף שנעבר בצורה לא חוקית ע"י אותו משופם, פניית פרסה
מהירה מהרגיל וכמובן עבדכם הנאמן במכוניתו החדשה (חודש איתה) מאזדה 3.
אמי היקרה צודקת באמרה "תודֵה, אתה
נהג שוויצר, בגלל זה, זה קרה." אבל הצדק שלה לא מעודד אותי יותר מדי. זה בסדר
הוריי גילו סימפטיה יותר ממה שקיוויתי והנזק הולך לכיס שלי בסופו של דבר, כל שבוע
העבודה הקשה והמתיש שעבר עליי משעות הבוקר עד סגירה מתבזבז על דבר שכזה ומדובר
בסכום של 1000 ש"ח (השתתפות עצמית בליסינג ברוך ה').
התאונה קרתה ליד האוזן שלי במהירות
גבוהה מצד 2 הצדדים, המונית שהאיצה לעקוף אותי ואני שרציתי לי פרסה בסטייל… הבום
האדיר, החלקים העפים, ההלם שבא רק אחרי יציאה מהמכונית עדיין לא עזבו אותי. העמדתי
פנים רוב הערב, סיפרתי בדיחות על האירוע הטרי שפגע בשלוות הנפש שלי בצורה רצינית.
הגעתי לבסוף הביתה ובכיתי כמו ילד קטן, לא בכי מעצב, כל התסכול, ההלם והרגשות הלא
ברורים שמציפים אותי גם כעת פשוט יצאו החוצה. לא בכיתי כך מאז שסבי נפטר (אבל זה
כבר סיפור אחר לחלוטין).
אני לא אשכח, איך רעדתי, איך לא יכולתי
להוציא מילה... אף פעם לא הייתי כ"כ חסר אונים.
ברדיו מתנגן "שמעון השכן נפטר לפני
כמה ימים..." ואני אומר, יופי גם הרדיו יצא נגדי היום.
חבר שלי הראה שנינות ואמר בחוסר
החלטיות, אם זה הרגע המתאים, "אתם יודעים למה שמעון השכן נפטר..", זה די
הוציא אותי מההלם הראשוני ועברתי לשלב האפטר-שוק.
אז גנבתי את תשומת הלב מנער היום-הולדת
(מזל טוב אחי) בלי לשים לב ואני מצטער על זה.
תודה לכל החברים הטובים שעודדו אותי, גם
ההורים שלי, במצב שכזה כולם עוזרים ומנחמים, למעט העובדת שהגישה לנו את האוכל, את
זה היא עשתה בחוסר חשק בולט, אבל אותה אני יכול להבין.
He
was wrong. There had been no clouds. Bologna had been bombed. Bologna was a milk run. There had been no flak there at all.
כשאנשים חווים הקלה, אני מקבל את ההיפך.
מה ההיפך של הקלה?
I have a thousand reasons to die,
and many millions of tears to cry... in silence.
The human plague has emptied my life,
and I curse the day I was born... to this world!
…
so please let me die in silence...
2 הקטעים הליריים הנ"ל
שתמיד חונקים את גרוני בכדי שהדמעות לא יצאו, נחרשו על ידי כל השבוע. בסוף השבוע,
שהרגשתי סוף כל סוף חופשי...
אני אתגבר, חשוב לי שכל מי שקורא את זה
ידע.
אני מרגיש יותר טוב עכשיו, הכל יהיה
בסדר.
כלום לא קרה.
החיים יפים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
