חדשה.

הכרנו לפני חודש, דרך מכרה משותפת, אני חושבת שראיתי תמונות שלו אצלה בבית באחת הפעמים שביקרתי אבל אף פעם לא שמתי לב,

לא יודעת, בדר"כ האנשים שבתמונות, נשארים שם.

היא אמרה לי כמה פעמים כמה שהוא מתאים לי, ושהוא יצא מקשר ארוך לפני שנה ושזה בדיוק הזמן,

אבל אני ביישנית, אז אמרתי "אולי מאוחר יותר", כי אני מפחדת מדברים כאלה,

הפחד מלא להצליח, מלפשל, מלעשות לעצמי פדיחות עם בחור מנוסה יותר.

נכנעתי.

הוא גבוה, אפילו מאוד יחסית אליי, עם תלתלים שבגללם כולם קוראים לו דוד המלך, ואולי כי יש בו מן המלכותיות, באיך שהוא מתנהג, באיך שהוא נראה, באיך שהוא מתייחס לכל דבר בחיים שלו. החיוך שלו הוא אחד היפים שנתקלתי בהם, כזה שגורם לך לחייך בחזרה בלי סוף, חיוך של פרסומ למשחת שיניים.

הוא כזה מסודר, אולי קצת יותר מדיי בשבילי, הייתי רוצה אותו קצת יותר פרוע, אבל זה לא דבר שלא ניתן לשינוי עם הזמן.

זה מרשים, כשבחור גדול ממך בשנתיים, וזה גם מאיים, כי לכי תתחברי עם החברים שלו אם תצטרכי, לכי תדעי מה הוא יודע ומה את לא, ואם בכלל יש לשני אנשים בגיל כזה שונה על מה לדבר? שלא לדבר איך לנהל מערכת יחסים?

יותר מדיי חששות, אבל בינתיים,

אני לא מסוגלת להוריד ממנו את העיניים,

ואני חושבת, שגם הוא קצת, ממני.

הוא רך, בניגוד להרבה אנשים, הוא לא דוחף, הוא לא לוחץ, ולא דורש ולא מציק,

הוא מבין שאני לא הכי אמיצה בעולם, אפילו שאנחנו מביטים אחד בשני בעיניים, בשתיקה ארוכה ארוכה כזאת, כזאת שתמיד חלמתי עליה עם מישהו יפה, יפה כמוהו. ולא מוציאים מילה מהפה, מהפה שאני כ"כ נמשכת אליו, עם הריח שמושך אותי כמו דבורה לדבש, אני לא חושבת שאי פעם הייתי עם מישהו שעצם היותו "הוא" משך אותי,

לא הגוף (שאגב לא רע בכלל), אלא הבפנים.

נפלתי ברשת.

אני מחכה לנשיקה, מחכה לא מחכה יותר נכון, כן רוצה ולא רוצה,

ואם באמת? אז רוצה מאוד. אבל הוא, כנראה גם קצת מפחד.

אנחנו ממשיכים להיפגש, הוא בא הרבה, אבל אף אחד לא מעיז להגיד את המילים הנכונות, את המילים האלה שישימו אותנו מעל הצוק ושנקפוץ כבר, שניקח סיכון, שנגדיר משהו, יותר עמוק מ"ידידות" ו"אנחנו סתם נפגשים".

עוד לא פגשתי את החברים שלו, את האלה, של האקסית, שלהתעמת עם העיניים החודרות שלהם שבוחנות אותי כל דקה יהיה יותר מדיי בשבילי כרגע, אחרי שאפילו עוד לא טעמתי אותו, אפילו לא טיפה.

פגשתי את החבר הכי טוב שלו, שנותן לי הרגשה טובה ושזה בסדר, ואני רואה שאני בידיים טובות, אולי אין באמת ממה לפחד, אולי הגיע הזמן לקחת את המושכות.

לקחתי סיכון.

אמרתי לו שאני רוצה להצטרף איתו ועם כל החבורה המורחבת שלו לבריכה, הוא סיפר לי על זה עוד לפני יומיים, אבל אמרתי שלא, חזרתי למאיפה שבאתי, בלי התקדמות, נשארתי בצד.

כמה שעות לפני, התקשרתי, ואמרתי לו: "אני באה", הוא שמח לשמוע, ואני, עם קצת פחד שמהול בהרבה שמחה שעשיתי את הצעד, או לפחות חצי צעד, שאזרתי אומץ והתגברתי על הפחד.

הוא בא עם האוטו הלבן שלו, אוטו רחב, יש בו הרבה מקום, משהו בו נראה לי מרגש, נראה לי...לא אמיתי, נראה לי..כמו אגדה, האביר על האוטו הלבן במקום על הסוס. אף פעם לא יצאתי עם מישהו שיש לו אוטו, ועכשיו? אני מתרגלת, ואוהבת את זה.

הם כבר שם, ואנחנו נכנסים בכניסה, הוא מוביל אותי לדשא, "תחליפי אח"כ, אני רוצה שתפגשי אותם, הם ממש מתים לראות אותך". אני באה, עם המבט קצת מוסט הצידה, ועם היד שלי, בתוך שלו, שזה הדבר הכי חזק שקרה בינינו עד היום, הדבר הכי גלוי גם. הם כולם מחייכים, הוא מתחיל לומר שמות, כולם רוסים ואני מרגישה דיי בבית, אני לא זוכרת כ"כ אבל יש לי הרגשה שהם יזכירו לי אם אני אצטרך, גם החבר הכי טוב שלו שם, זה שאני דיי מכירה. כולם כבר בבגדי ים, "אני שניה באה", מישהי מהבנות מלווה אותי, מסבירה לי שהכל יהיה בסדר, אני חושבת שהוא סיפר לי עליה, היא הבחורה שהוא הכי קרוב אליה מכל החבורה, מספרת לי קצת רקע, אני משתחררת קצת, הלחץ מתרכך. אנחנו חוזרות ואני לוחשת לו: "בינתיים נראה לי בסדר, היא ממש חמודה", הוא עונה לי: "אני יודע, היא מדהימה", ואני מפחדת שמא זאת האקסית, ואח"כ מסבירים שלא,

אני נרגעת.

כולנו הולכים לשחות, והוא משחק איתם עם כדור וכאלה, וזו פעם ראשונה שאני רואה עשד כמה הוא מקובל ואהוב שם, בין החברים. בין לבין אני רואה אותו מרכל קצת עם הבנים,

ועם הבחורה הזאת, הם בטח שואלים אותו עליי, ובטח מה עשינו, ושיספר קצת,

ואני נלחצת, אבל אני יודעת שהוא לא כזה,

שכל דבר שקרה או לא קרה, נשאר בינינו,

הוא כזה, ואני סומכת עליו.

"בואי תצטרפי",

ואני באה. מתחילים כדור עף במים (או משהו כזה), "בואו נעשה תחרות קפיצות", הוא הראשון שיוצא מהמים לכיוון המקפצות,

יפה לו בלי חולצה,

אני מפחדת מהתחושות שמקיפות אותי, אני מפחדת להתבלבל, אני רוצה להרגיש קודם, ואח"כ כל השאר,

הוא כ"כ יפה, אפילו הטיפת שעירות שלו לא מפריעה לי, פשוט לא.

הם מתחילים לקפוץ, אני ממשיכה עם הבנות,

לבד לא לבד ככה, מנסה למצוא את המקום שלי בין כולם, ועדיין קצת קשה לי, אבל אני חושבת שאני מתקדמת כמו שצריך, או לפחות מקווה.

ואז אני שומעת אותו קורא בשם שלי, אני מפנה את הראש אליו,

הוא שוב קורא לי להצטרף,

ואני? לא מסוגלת להגיד לא, אני רוצה, וזה כמו כוח שמושך אותי לכל מקום שהוא נמצא בו, אני נכנעת לכוח.

יוצאת מהמים, מתחילה לרוץ אחריו, הוא קופץ ראשון, ואז אני, מוציאה את הראש מהמים ומחפשת אותו,

הוא נעלם, ואני רואה את החברים מתלחששים, ואני והפראנויה שלי מתחילים להשתלב יפה מאוד.

עוברת עוד דקה, והוא מלמטה, צץ ומרים אותי למעלה, אנחנו כבר במים הרדודים, הוא מחבק אותי,

מסתכל לי בעיניים, השיער שלו קצת מבולגן, גם שלי,

השיער החום היפה שלי פתאום כולו לא מסודר, אבל לא אכפת לי שרואים אותי ככה,

פתאום אני רואה את הפנים שלו מלמעלה ושמה לב עד כמה הן יפות,

יותר יפות ומזמינות ממה שהן היו קודם לכן.

הוא מוריד אותי, לאט לאט, אני מתחילה לרעוד, אני יודעת מה הולך לקרות, ועם זאת, מפחדת ומתרגשת, באותו זמן.

הפנים שלנו מתקרבות, אני רואה את העיניים שלו נעצמות, הוא נראה שליו, וזה נותן לי תחושה דומה,

עוצמת את שלי, ואני מרגישה את זה, את השפתיים, והלשון, ואת הצעקות ומחיאות הכפיים של החברים.

קצת מבוכה, קצת הרבה, אבל יש משהו בנשיקה עם מישהו שבאמת מוצא חן בעינייך שפשוט מעלים את הכל,

ריחפתי לכמה שניות.

נישקתי, שחררתי.

המצב חוזר לעצמו, ואנחנו מתרחקים מכולם, חוזרים לדשא, הוא מנשק אותי כמה פעמים, ואני לא יכולה שלא להנות מזה, "את לא יודעת כמה זמן חיכיתי לעשות את זה",

-"ואני חשבתי שכבר זה לא יקרה".

מצחקקים כמו שני מתבגרים.

מצחקקים.

אני מסתכלת על המצב הזה,

על היום הזה,

ואני מאושרת.

ואז אני מביטה שוב,

ואני מבינה,

זאת לא אני,

זו היא.

you can take my bearth away...