אז התחלתי קורס, אחרי חודשיים של לעשות( אבל לא הרבה) בבסיס שלי.

זה חזרה לנהלים,

להליכה בשלשות בכל רגע נתון,

"הקשב המפקד!",

אוכלים ביחד,

מתקלחים ביחד,

מנקים ביחד,

לומדים ביחד,

סובלים ביחד,

ונושמים את אותו אוויר.

אני אוהבת את זה, למרות שיש לי הקלות בגלל ההתנדבות, ואנחנו יחסית לא כ"כ סובלים כמו שאר החניכים, אבל עדיין יש להודות שאנחנו עושים משהו,

יש סדר, שזה דבר שאני מאוד אוהבת (אפילו שזה גובל ב6 שעות שינה ומסדרים בלתי נסבלים).

אולי אני אדם כזה, שלמרות שהוא חושב בעצמו על דברים שהוא רוצה לעשות, הוא אוהב שאומרים לו מה לעשות, ובאמת מבצע אותם.

כמו בעבודה בבסיס שלי, וכמו בבי"ס, אמרו לי - עשיתי,

לא הגדלתי ראש, לא יודעת, זה הרבה יותר קל לדעתי, ואני הרי לא ממש מאלה שאוהבים לעבוד קשה.

אז היו ארבעה מבחנים, בשלושה הצלחתי, באחרון נכשלתי, אולי כי באמת היה שם הרבה מה ללמוד.

שוב אכזבתי את עצמי, למרות שכולם אומרים שלא נורא.יש לחץ, ואני בדר"כ מתפקדת טוב במצבים כאלה, אני מתחילה לראות את היתרונות בקורס, מתחילה להנות למרות התנאים האלה.

אבא שלי מפיל עליי דברים,

ובשישיבת המסכנים שאני חוזרת הבייתה אני צריכה לעשות בייביסיטר,

ואני לא מצליחה לראות אנשים שאני אוהבת.

כן,

אני עצלנית שמנה,

לא יכולה להקים את עצמי,

ואני שוב מחזירה את הימים של החופש,

של לא כלום.

ורע לי עם זה.

אבל בינתיים? אסבול לי בשקט.

וכשיהיה לי זמן אולי אני אכתוב מה באמת קורה לי.

ועד אז,

(שזה יהיה מחר כנראה),