בום.

בום.

גיטרה.

דיבורים.

גיטרה.

תופים.

ביט שמשגע לי את המוח.

טיפה מנדולינה עדינה, סטייל מזרחי.

המוזיקה מתגברת.

ואיתה גם כל התחושות שלי.

בום.

נגמר.

רק לפני שעה דיברנו,

זה כמו שיר,

מתחיל בשקט, מתגבר, צחוקים, צעקות, חיוכים שקטים,

"מזל שהוא לא רואה כמה טוב לי",

עוברות עשר דקות,

ועדיין לא משעמם לי,

עוברות גם עשרים,

ואז עוברים לאמצע, מתחילים ריבים קטנים,

על השטויות הכי מפגרות,

"אתם רק מחפשים על מה לריב, רק בגלל שאתם כאלה אוהבים (לא רומנטית!)",

ואני מתחילה להפנים שאולי זה נכון.

הקטע הכי רועש בשיר בא באמצע,

ככה גם אצלנו,

מנסה להרגיע, שיפסיק לצעוק, לכעוס,

"נו דיי, אתה יודע למה התכוונתי",

היו לי יותר מדיי צעקות היום, ההורים שלי לא מפסיקים לשגע אותי,

ואם אני הולכת למקום היחיד שיכול לנחם אותי אז לפחות שיישב בשקט.

זה נרגע, כמו אחרי סערה, לאט לאט, בונים את זה מחדש,

ממשיכים לצחקק עוד קצת,

11:51,

עוד כמה דקות נגמרת השמירה,

ואני יודעת שגם השיחה,

אז בא הקטע שאני מתחילה לספר פדיחה שעשיתי אתמול,

והוא צוחק,

אני אוהבת כשהוא צוחק,

וזה הקטע הכי רגוע והכי טוב בשיחה,

"חכי מישהו בא",

אני מחכה והוא חוזר,

אני שמה לב שכל פעם משהו מפריע לשיחה,

ואולי אם לא הייתי מחכה איזה דקה כל פעם השיחה הייתה נגמרת הרבה לפני,

אני לא רוצה, כי טוב לי לשמוע את הקול שלו,

קול מרגיע, קול מוכר ואוהב, בתוך כל הסחלה הזה,

הבלאגן,

הצבא שהשבוע הולך להיות לי שבוע המוות,

ההורים,

החברים שלא פה,

החבר שלא קיים,

הבדידות בלב, בראש, ובשאר המקומות.

זה כ"כ חסר לי, הוא יודע, כולם יודעים, רק אני...נותנת לזה להמשיך,

לא מסוגלת לקום ולעשות את זה בשביל עצמי,

אני פחדנית, אבל ברגע שיהיה לי ספייס לנשימה אני אתחיל לפעול,

"כן בטח, אם לא תתחילי עכשיו לא תתחילי אף פעם",

צודק,

כמה שאתה צודק.

11:56,

שמירה נגמרת אוטוטו והוא הולך,

אז אני מצחקקת עוד קצת,

"את כזאת שונה כשאת לידם",

כן, כי טוב לי, לא משום סיבה אחרת,

ונמאס לי שאנשים חושבים דברים לא נכונים,

לא מבינים כמו שצריך ואז אני צריכה בצעקות להסביר שוב ושוב למה התכוונתי.

כמה שהייתי רוצה שיהיה נגד כל הסיכויים,

כמה הייתי רוצה שהשיר הזה יסמל אותנו,

ושתנגן לי בפסנתר, רק את עשרת התווים האלה,

שתהיה לי את השלווה הפנימית שיש לי כשאני שומעת פסנתר ושרה איתו.

זה כ"כ חסר לי, ואפילו אף פעם לא ידעתי לנגן.

זה כ"כ חסר לי, והצבא לא נותן לי לממש חצי מהרצונות והחלומות שלי.

זה כ"כ חסר לי, ואני האבן הכי גדולה בדרך שלי לאושר.

"אז נדבר?

נדבר

יאללה ביי"

ניסיתי לבכות לו בטלפון,

I wish I could just make you turn around
Turn around and see me cry...

ובסוף זה נפל על חברה שלי,

לא יודעת אם זה היה העובדה שהשבוע אני אצטרך באמת להתאמץ, ואני מבועתת,

ולא יודעת אם זה היה כי אני לא הולכת לנהוג בשבועות הקרובים,

או הריב שהיה לי עם אחת הבנות, ששוב, אני לא מובנת, ולא מבינה גם למה זה קורה, אני מדברת במילים הכי פשוטות,

ואולי כי נמאס לי לקרוא על זה באינטרנט, אני צריכה את זה כאן ועכשיו, והעובדה שאני לא יכולה להשיג את זה מתסכלת אותי ברמות שלא ייאמנו.

הבדידות.

"אני אראה אותך בסופש"

"אני אראה אותך ביום העצמאות"

"ואולי בסופש הזה?"

"אל תאכלי עליי באסות קטנות"

הבחור שפעם היה מאוהב בי לא יכול להקדיש לי חמש דקות מזמנו,

אני שונאת שדברים באים על חשבוני,

אני שונאת להיות מקום שני שלא לדבר על אחרון,

מה קרה לתקופה שביקשת שאני אוהב אותך?

כנראה שבאמת גם להיות שם בשבילו לשמוע על הסמים והבחורות, ולהבליג על הכל, וגם על העקיצה הקטנה בלב שיש לי כשהוא מספר,

להקריב את העקרונות שלי, רק כדי לשמוע, כדי שלא יגיד לי שאני לא מקבלת אותו,

ויכולתי לסבול הזה, הכל,

אבל לא את חוסר האכפתיות,

האדישות, שזו התכונה מס' אחת שאני לא מסוגלת לסבול.

אני עם זה גמרתי.

אזרתי אומץ ושלחתי הודעה לאיזה בחור,

הוא לא ענה,

ואני לא יודעת אם לשמוח על זה שהצלחתי לשלוח או להתבאס על זה שהוא לא ענה.

ניחא.

כתבתי משהו יפה וזה נשאר בבסיס,

כנראה עד עוד שבועיים.

Somebody save me
I don't care how you do it
Just stay
Stay..

שבוע טוב.