שתעמוד לידי כשינגנו את השיר הזה,
ותלטף לי את הפנים כשאני אחייך,
שתחזיק לי את היד בפשטות שלך,
לא יותר מדיי לגעת,
שתדע להגיד אתה דבר הנכון,
או לא להגיד, פשוט לשתוק כמו שאני אוהבת לפעמים,
רוצה שכמה שזה יהיה "פשוט" ו"רגיל", זה יהיה אגדתי יותר מכל דבר אחר באותו זמן בעולם,
שאני אסתכל אחורה ואגיד שזה היה צריך לקרות,
מתישהו...

זה הריח שלו על הכתף שלי
אחרי שבדיוק לפני שניה הוא הלך
אחרי שבדיוק לפני 3 שניות הוא נתן לי חיבוק ארוך ארוך
אחרי שבדיוק לפני שעה הוא כעס עליי בטלפון, אבל בקול רך, כדי לא לפגוע
אחרי שבדיוק לפני 3 שעות התקשרתי לדבר על משהו, ושוב רבנו
אחרי שבדיוק לפני 9 שעות ישבתיבמונית וראיתי אותו זז לי מהעיניים, לא מבין מה קורה
אחרי שבערך 10 דקות לפני זה, הוא נתן לי את המעיל שלו כדי שלא אקפא, כי כזה הוא, ואני שונאת לפעמים להיות זאת שצריכה לגרום לו לדבר, וזה מצער אותי שזה לא בא ממנו,
אחרי שכמה שעות לפני זה רקדנו לצלילי הלהקה שאני כ"כ אוהבת, והדבר היחידי שרציתי וחשקתי בו זה הידיים שלו, הריח, החום, סביבי, מקיף אותי,
שיהיה מי שיהנה איתי בשירים האלה, שאת חלקם הוא אפילו מכיר.
שומעת את הגיטרה וחושבת עליו, שרק לפני כמה כמה שעות, הוא בא, וחיבק אותה,
שונאת לראות אותו לידה, זה מרתיח לי את הדם,
מדליק את הפראנויה שלי,
כי הוא כ"כ יפה במדים, ולמרות הכל, טהור, זה המבט, ורק המבט, שמזכיר לי שמתוך כל הדברים, נשאר בו מה שהוא היה פעם, שהוא לא השתנה ולא ישתנה.
אפילו שמנגד, עומד החבר הכי טוב שלו,
ומזכיר לי,
כל מה שהוא לא,
וכל מה שהוא
כן.

All of my memories keep you near
In silent moments
Imagine you here
All of my memories keep you near,
Your silent whispers, silent tears...

(נכתב לפני שבוע וחצי בערך).

ומה איתי?
שורדת,
היום העצאמאות היה נחמד יחסית להיותי חיילת,
לג בעומר בבסיס,
שבת בבסיס,
כבר חודש בלי גלגלצ וחסר לי רעש באוזניים,
מרגיש שאני מאבדת את עצמי קצת,
צוחקת הרבה פחות (ולא קשור למשמעת של קורס),
עוד שבועיים זה נגמר,
ויהיה קשה להפרד מכולם, למרות ששלושה מהאנשים שם ממשיכים איתי חזרה לבסיס.
אני לא יכולה להסגר על עצמי, לא יודעת אם אני רוצה לחזור לבסיס שלי, המחשבה שאני הולכת לבלות שם שנה וחצי, לא קוסמת לי כ"כ, אני מפחדת מהשגרה, מלדעת מה באמת קורה איתי בלי אפשרות לשנות את זה, ואין אפשרות להשאר בבסיס של הקורס, למרות שאני אתגעגע,
אני צריכה לבחור לאן ללכת,
ואני לא מסוגלת.

אני מתגעגעת לעצמי, אני רוצה לחייך יותר, והדברים שקורים לי רק גורמים לי לבכות,
רגשות הכשלון, המפקדים שמנסים לשנות אותי ואת הגישה שלי, וכנראה שהם צודקים, אבל אני חלשה ולא יכולה לתת להם לעזור לי,
אני מפחדת שאם לא הם ואני,
אז אף אחד.
ואז מה יהיה איתי?
משתדלת לחשוב חיובי ולהגיד לעצמי,
זה הזמן להשתנות,
להיות עצמך, רק משופרת כמעה, ואני יודעת שזה המפתח לחיים טובים,
אני רק צריכה להושיט את היד ולקחת אותו.
-
חראם חפירות,
יהיה בסדר,
שיהיה אחלה שבוע.