אתמול היו לי כ"כ הרבה דברים להגיד,

כמעט עבר חודש מאז הפעם האחרונה פה, והייתי נורא רגישה, שמעתי שירים ואני גולשת במחשבות שלי כשאני מתחברת למוזיקה.

אז עבר כמעט חודש, חזרתי לבסיס שלי, וכמו שציפיתי האווירה זוועתית. היומיים אחרי הקורס, רביעי וחמישי, עד החזרה הבייתה, נמשכו לי כמו חיים שלמים,

רק רציתי הבייתה.

הטקס היה מרגש, מישהו שהבטיח לי לבוא ואח"כ אמר שלא יבוא, בא, זה היה נחמד, התגעגעתי.

החברים לא באו, לא יכלו, כל אחד ומגבלותיו, וזה דיי הרס לי את המצברוח,

להוסיף לזה את הפרידה מהמפקדים המקסימים שלי,

הייתי דיי שבורה.

עברו בערך שבועיים מאז הסיום, ועדיין לא החלטתי מה אני רוצה לכתוב למפקדים שלי, כי מתרוצצים לי המון דברים בראש, המון גרסאות של מה שאני רוצה להגיד, ובסופו של דבר..הדבר היחידי שאני רוצה לעשות זה רק לחבק אותם ולהגיד להם תודה.

אני מנסה לא להתייאש מהצבא, ומהאווירה במשרד שלי, מהריקנות העצומה שאני מרגישה כל בוקר כשאני קמה, יוצאת מהחדר, ורואה ש...דיי שומם, לא כמו בקורס שהסתובבו לי מאות אנשים מסביבי כל הזמן.

אני שונאת לבד,

וזה לבד של "כל אדם לעצמו", וזה לבד שאני צריכה לסבול עוד שנה פלוס.

כמה חשבתי שאני אוהבת שגרה, וזה טוב לי, וזה בטוח, בלי סיכונים, אני שמה לב, שאולי בדיוק ההפך, שכבר נמאס לי.

אני שמה לב, שכל החיים אני מנסה לייפות דברים, להתאים אותם לאיך שלאחרים יהיה טוב, ואח"כ כשאני מבינה שדווקא דעתי האמיתית יותר, והלא משופצרת, היא זאת שמושכת אנשים, זה מאוחר מדיי.

אני שונאת את זה,

אני מרגישה שאפילו פה, אני כאילו חייבת לכתוב המון, כי כולם כותבים, וכ"כ יפה, ואני רק מנסה לקבל את אותו הצומי, וכל מה שאני אומרת, זה סתם, כי הדבר היחיד שבאמת בא לי להגיד זה שרע לי, כבר כמה זמן,

ואני לא יוצאת בימי שישי, ואני מרגישה שפתאום אין לי למי לפנות, ואין עם מי לצאת, ואני לבד, ואני צריכה מישהו, והמישהו הזה נמצא בבסיס שלו, ומבסס איתי סוג קשר שונה כ"כ ממה שאני רוצה.

אני רוצה להגיד שנמאס לי לשמור הכל מבפנים,

אני רוצה להגיד שאחרי שראיתי את המורה שלי לפיתוח קול ההשתוקקות שלי לשירה רק חזרה, ועדיין אף אחד לא מוכן לבוא ולשיר איתי, לנגן לי, אין לי אפילו את הדבר הקטן הזה עם מי לעשות.

ואני רוצה לנהוג, אני שונאת את זה שאין לי רישיון,

ושנמאס לי מההורים שלי, שאני חוזרת הבייתה והכלב והם ביחד ממררים לי את החיים ואין לי לאן לברוח,

אין אוויר אמיתי לנשום, רק אוויר מזוייף.

אני מתגעגעת לכ"כ הרבה אנשים, והם מן הסתם לא, ואני לא יכולה להקים את עצמי ולגרום לעצמי להפסיק לחשוב שאני מתפדחת, ולהרים טלפון. אני שונאת את הלבד הזה, אני מתגעגעת לבי"ס כשיכולתי לראות את כולם,

ואני לא מאמינה שלפני שנה סיימתי ללמוד כשאני מרגישה שרק עכשיו איכשהו התחיל הצבא בכלל,

אין לי תחושת זמן וזה נוראי,

אפילו בצבא אני מרגישה את אותו דבר כמו שהיה לפני הצבא, אני מגיעה הבייתה לישון ולאכול, לא לעשות שום דבר עם עצמי, לא השתניתי, נשארתי עצמי אפילו בצבא, וזה הדבר הכי רע שיכולתי לדמיין לעצמי.

אני לא מנצלת את הסופשים שלי, אני לא מעריכה את הזמן הקצר הזה. כל השבוע אני רק מחכה לחזור, וכשכבר אני פה, אז אני בבית, אני לא מתפרקת ולא פורקת את העול שמצטבר לי כל השבוע.

אני מרגישה שאפילו עם כל הרצון הטוב שלי אני לא אשתנה בחיים,

אני אמשיך להרוג את עצמי,

אני אמשיך להתאהב במי שלא צריך ולא אומר שום דבר,

אני אמשיך להציץ מהצד לחיים האמיתיים ולא באמת להכנס אליהם,

להיות תלותית, לא בטוחה במה שאני רוצה, להתפדח, להתבייש לומר מה שקורה לי בפנים,

לקנא, לאכול את עצמי על אושר של אחרים, להיות אדם בזוי שבקושי יכול לשמוח בשביל חברים שלו,

שמפחד לכפות את עצמו על אנשים אז הוא הולך לצד הכי קיצוני, של לא לכפות בכלל.

אדם שיישאר לבד.

אני רוצה לצאת מהבועה, מהקופסא, לשים זין, אבל אני לא חזקה מספיק,

לפעמים זה במחשבה נראה כ"כ פשוט,

"לכי תתחילי איתו....מקסימום לא יילך אז לא יילך", ורגע האמת תמיד מגיע, ואני תמיד איכשהו מצליחה לברוח, ואף אחד לא גורר אותי חזרה, אפילו שאני רק צריכה שיזרקו אותי למים, ומשם אני בטוח אסתדר לבד, וזה כבר ידוע מניסיון עבר.

אני רוצה יכולת לבצע את הצעדים הראשונים לבד, אבל אני יודעת שזה לא יקרה, לפחות לא בקרוב.

אני רוצה לשבור את קופסת הפחדים הזאת,

ולדעת איך להתמודד עם התוצאות של המעשים שלי בלי לברוח,

להפגע, אבל לדעת לקום מהר, לא להישאר שם, לא להיות תקועה, להמשיך הלאה, להקשר פחות.

אני מחפשת לכעוס עליו כל הזמן,

"חיכית לך כ"כ...אך לא באת.."

זה ההרגשה שלי תמיד,

עד שהוא באמת בא,

איכשהו הוא תמיד מגיע,

מעלה לי חיוך על הפנים,

עושה אותי מאושרת לכמה שעות.

אני לא מסוגלת לכעוס עליו,

לכעוס על זה שאנחנו לא יחד,

או שאני לא יכולה להיות אמיתית איתו במאה אחוז.

-"יום אחד אני אגיד לך כל מה שאני חושבת"

-"בסדר"

למה לעזאזל הוא לא רוצה לדעת מה אני חושבת??

מה הבעיה?

אני מתה לדעת ממה הוא מפחד,

אולי יש לו תחושה והוא לא רוצה לאמת אותה.

אני משתגעת שהוא כזאת חידה בשבילי אפילו אחרי כ"כ הרבה זמן,

רע לי שחצי מהזמן הכל מושלם וחצי השני זה ריבים,

כאילו יש פעמים שהוא רוצה להבין אותי ויש פעמים שהוא מסרב,

שלא נעים לו, שלא נוח, כי זה הדברים הקשים.

שלדעת להגיד לי שהוא דואג לי, הוא יכול, אבל להבין אחרי זה שלא הכל תירוצים ושיש בסיס הגיוני למה שנאי אומרת הוא לא יכול,

אני שונאת את האהבה הקשוחה הזאת, שבתוך כל הקשיחות, המטרה, האהבה, הדאגה, נעלמת.

אני לא מרגישה את הטוב,

רק את הרע,

אולי כי אני בוחרת להתמקד בזה, לא יודעת.

אני מתגעגעת, ואני צריכה מגע של מישהו, ואין לי את זה,

לכולם יש את החיים שלהם ורק אני...איפה אני נמצאת בכל הסיפור הזה?

עברו לי הרבה מחשבות השבוע,

נסעתי לבסיס בדרום לעבוד שם קצת,

ובנסיעות, כששומעים מוזיקה, ושומעים איזה שיר רגוע, תמיד מדמיינים שהקליפ של השיר זה הנסיעה הארוכה הזאת, לפחות אצלי זה ככה,

והמצחיק הוא שאני לא זוכרת כלום ממה שחשבתי.

שיהיה.

נשתמע.