כמו הרבה שכבר ראיתי שכתבו פה ובתגובות בפוסט של מריאט גם אני פה כבר כמה שנים טובות, בערך מגיל 13 פותחת וסוגרת בלוגים וקבועה בזה הנוכחי משהו כמו 7 שנים.
רוצים להרוס לי את הבית, למחוק את כל החיים דרך העיניים שלי, דרך האצבעות שלי, דרך השפתיים שלי, דרך המילים שלי. שלי!
שנים שאני שופכת פה כמעט את כל אשר על ליבי, שאני באה לפה כשמשעמם לי, כשאני כותבת אם אני צריכה לפרוק משהו, כשבא לי לזרוק שאלה לאוויר למרות שיש סיכוי שאף אחד לא יענה או יגיב, שאני כותבת פה סתם בשביל לכתוב, כשיש לי מוזה, כשסתם בא לי לקרוא דברים של אנשים אחרים, רוצים להרוס לי את הבית.
אני חושבת על הדרך שהגעתי לפה, לבית הזה (שלפעמים הוא גם הראשון ולא בית שני) ורוצה להגיד תודה לזאת שהכירה לי אותו.
היו זמנים שהבלוגים פה היו לי למקום שסתם אני מסכמת את היום או השבוע שהיו, בשנים האחרונות זה נהיה קצת יותר עמוק מזה, זה הפך לחלק מהזיכרון שלי.
בנאדם לא יכול לזכור את כל מה שעובר עליו.
את הדברים הטובים או הרעים, החשובים, המשמעותיים, אלו שאני יודעת שיש סיכוי ולו הכי קטן שאני אשכח אני כותבת פה במילים הכי מפורטות ומתוארות שיש לי כדי לנסות ולהמחיש בדיוק את ההרגשה שעברה בי באותו רגע.
יוצא לי לא מעט ואפילו דיי הרבה לחזור אחורה לאותו היום, לתקופות מסויימות, לשנים ראשונות ולהיזכר...
ועכשיו?
עכשיו רוצים לסגור לי את הבית.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
