"וגם אם פתאום ישובו לחכות ימים קשים
הם בוודאי האות שזה האור והוא בדרך"
האמת, הדף עריכה היה פתוח לי כבר מ-17:14 אחה"צ ופשוט לא יצא לי לעדכן.
גם רציתי לכתוב בתחילת השבוע ואז שוב אתמול אבל פשוט לא היה זמן.
אז עכשיו זה בדיוק הזמן אני חושבת...
אז במה להתחיל?
אני חושבת שאני אתחיל ביום...שני? כן כן שני. 12.5.14 . שנה בדיוק עברה מאז היום ההוא שעמדנו כולנו מתים מחום על הרחבה בבה"ד 7, עם תגיות על הכתפיים שמכסות את הדרגות על הכתפיים. פעם אחרונה עם נשק, פעם אחרונה עושים חזרות על הצורות והשמאל ימין, פעם אחרונה שכולם כולם באמת ביחד, פעם אחרונה לפני שיוצאים אל העולם האמיתי.
אני לא מאמינה שעברה שנה, זה לא נקלט לי בכלל, איך זה קרה? ופאק כמה דברים הפסקתי לעבור.
התקנות ברשת המבצעית, תכנון תכנית עבודה לשנה, כמה וכמה גרסאות עם מליון ואחת בעיות, עשרות אם לא מאות תקלות, 4 חפיפות ועוד אחת שרצה עכשיו אז תכנית זה 5, אקס אחד בצוות, חבר מהענף, חיילת שעשתה בעיות כדי להשתחרר, עתודאי שהגיע בלי ידע, החלפת רש"צ מקביל, תקופת גיהנום עם הקודם והמפקדת שהיו מסוכסכים, יאוש, סיפוק, אושר, עצב, תסכול, כל כך הרבה בכל כך לא מספיק זמן.
אני באמת חושבת שהתמודדתי עם המון, באמת באמת המון ביחס לתקופה של שנה שזה מדהים אותי שאני עדיין על הרגליים.
אני מתה כבר לעבור תפקיד.
כן, אני יכולה להמשיך בתפקיד הזה אני חייבת להודות שדיי מיציתי.
את תפקיד הבייביסיטר אני יכולה לעשות גם על ילדים קטנים וכנראה להנות יותר,
על ההתמודדות עם בעיות ותקלות שצצות מעכשיו לאתמול הייתי מוותרת,
ה'פקודות' שמגיעות מלמעלה פחות מרגשות אותי,
אני רוצה תפקיד רגוע שיהיה נטו מקצועי ושלא יהיו לי בו חיילים, שאני ארגיש שאני מפתחת את עצמי ולא רק מקדמת אחרים ועל הדרך אוגרת לי ידע חדש.
לא מאמינה שעברה כבר שנה.
החיים שלי מתחלקים לכמה יקומים שונים שבכל אחד ההרגשה היא אחרת.
מבחינת הבסיס והעבודה והכל אני מרגישה שהכל מתחיל קצת להתפורר ושאנחנו עומדים בפני תקופה שתהיה קשה עד כדי מזעזעת.
השבוע השתחררו 3 בודקות (שהן היחידות) בהפתעה 3 חודשים לפני הזמן שהן היו אמורות.
כל מי שמבין קצת את מערך התוכנה יכול להבין שזאת מכה קשה להישאר בלי בודקים.
זה אומר שבקרוב התכניתנים יצטרכו לבדוק ושאין מי שיכתוב תסריטים, זה אומר שהאיכות של הבדיקות תהיה על הפרצוף ואנחנו בסוף גרסא, זה אומר שכולם יהיו ממורמרים, זה אומר שיאשימו אותנו ויגידו לנו להביא עוד בודקים למרות שזה לא באמת תלוי בנו, יהיה כיף, פשוט כיף.
מעבר לזה יש לי נגד דיי ותיק בצוות שעשה החלפות עם האקס שלי בתפקיד לפני קצת יותר מחצי שנה, הוא הגיע לצוות ונחפף ועבר והכל טוב ואז הוא שבר את היד לפני חודש וחצי בערך, נתקע עם הגבס, היה בגימלים איזה שבועיים ועכשיו הוא עדיין איתו, לא מצליח לעבוד, דיי חסר מוטיבציה ועכשיו גם מתחיל לעשות לי סימני 'לא בא לי להיות פה יותר' וזה ממש לא מוצא חן בעיניי.
לפני כמה ימים נסעתי לי בצהוריים ושמתי רדיו כמובן ופתאום שמעתי את השיר הזה שמצוטט למעלה.
השיר לא משהו, ממש לא הסגנון שלי אבל השתי שורות האלו הרגישו לי כל כך רלוונטיות כי אולי זה החושך שלפני האור, אולי זה כל הרע לפני שיגיע מלאאאאאא טוב, אולי זה באמת אומר שהימים הטובים בדרך וזה רק כדי להעביר את הזמן, אולי זאת רק תקופה (טוב נו בטוח שזו רק תקופה) וזה ממש עוד מעט יגמר...
אז מה שנשאר לי זה רק לחכות לא?
אז זה היה היקום הראשון, היקום של הבסיס שברור שהוא משפיע על החיים שלי גם מחוץ לבסיס אבל הוא מתרכז בעיקר שם.
יקום שני, זה יקום האקסים אפשר לקרוא לו.
עצוב שיש לי יקום כזה רק בשבילם הא?
אז ביותר חמישי היה טקס סיום של שני חיילים שלי שעם אחד מהם היה לי איזה קטע או קצת יותר מזה (יש פה קטעים שאי אפשר לספור על שתי ידיים שכתובים עליו וכמובן שזה לא קרה בזמן שהייתי המפקדת שלו כן?) אז כמו ידידה טובה ומפקדת לשעברה הלכתי לטקס.
ידעתי שהאקס האחרון יהיה שם. זה שעדיין מוריד לי את הלב לתחתונים ולא בגלל שאני עוד מאוהבת בו אלא פשוט כי...זה הוא, אין לי הסבר יותר טוב.
המקום הזה תמיד מחזיר אותי אחורה, מעלה בי את כל הזכרונות שכבר הצלחתי לשכוח, פתאום השיר קופץ ברנדום, פתאום התמונה שלו מופיעה בפייס, פתאום השם שלו מוזכר בכל מיני דברים כי יש מישהו אחר שקוראים לו ככה, הכל פשוט מתרכז איכשהו לתקופה אחת ופשוט מקשה לי על החיים. אז עברתי את היום הזה בשלום אבל הוא היה מלא בהתחמקויות שזה היה ממש עצוב.
וחוץ מזה אם זה לא מספיק אז כשהייתי בפאנג'ויה העלתי תמונות עם חברים ואחד מהם הוא האקס אקס שלי (הוא היה בצוות שלי), ידיד טוב שלי כרגע וחבר שלי מודע אליו ולקיומו ולטיב היחסים שלנו, אחרי שהעלתי את התמונה כמות התגובות בהודעות שקיבלתי הייתה פשוט מפגרת. כל אחד ואחת החליטו לקחת חלק ולשאול אותי מה נסגר. העפתי את התמונה הזת בסוף אבל כאילו פאק. מה נסגר איתכם? זה היה ממש מרגיז.
יקום שלישי הוא יקום החברים מהבית והמשפחה.
סך הכל, טוב לי, באמת שטוב לי, יש לי משפחה מדהימה שאוהבת ודואגת ונותנת לי כל מה שאני צריכה וחברים מדהימים שאני מתה עליהם!
אבל לפעמים, ולצערי זה הרבה יותר מידי בזמן האחרון, לפעמים אני מרגישה שאני פשוט לא קשורה לכלום, שאין לי מה לספר כבר, שאין לי מה להגיד כבר ואני רוצה, באמת שאני רוצה לקחת חלק בשיחות ולא לשתוק כמו איזה גולם אבל זה פשוט לא עובד.
והיקום האחרון לכרגע, היקום האהוב עליי ביותר, זה ששיך כל כולו לחבר שלי.
הוא מושלם, הוא מושלם בשבילי, הוא אוהב אותי ואני מרגישה את זה בכל רגע נתון וכל הזמן.
הוא דואג לי ושואל ומתעניין ותמיד רוצה שיהיה לי רק טוב, הוא תמיד רוצה לתת עצה ויודע לפנק בדיוק כמו שאני אוהבת.
היום הייתי פעם ראשונה באירוע עם המשפחה שלו, ברית של אחיין שלו, כל כך קטן וכל כך חמוד!
לא היו המוני אנשים, ההורים שלו והאחיות והמשפחות שלהן שאני מכירה ועוד כל מיני דודים וקרובים רחוקים שכאלה.
הרגשתי בנוח דיי מהר, לא התביישתי יותר מידי ודיברתי עם אנשים והרגשתי חלק, הרגשתי שמכירים אותי ומקבלים אותי ואני שמחה כל כך שזה ככה.
אז אלו היקומים שלי, וכל אחד מנחם, מרגיע או מתסכל בדרכו שלו.
ואני...?
אני רק מנסה למצוא את האיזון.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
