היה לי יום מטורף.
לא, לא מטורף במובן הטוב של מדהים וזה אלא מטורף בקטע של מליון פגישות ומליון דיונים ובקושי כמה דקות במשרד.
אני שונאת ימים כאלה.
מזעזע לחלוטין.
החל מיום ראשון הרמ"ד שלי התחיל לעצבן אותי.
כל פעם משהו אחר בין אם ציפיה שאעשה כל מיני דברים בהדממה או אחרי או איכשהו מרחוק ולא, לא דברים הגיוניים כל כך.
הגיעו אליי שני חיילים חדשים ואפילו לא הספקתי לשבת לעשות להם שיחת פתיחה. והם הגיעו ביום ראשון!
אז כן, ראשון שני לא הייתי בבסיס אז לגיטימי ובשלישי הייתי בערך שעה וחצי בלחץ בבסיס וגם אז התרוצצתי כל היום אז דיברתי איתם ממש בקטנה ורק אמרתי להם ברוך הבא ושיהיה בהצלחה ומי אני ומה הם הולכים לעשות בתקופה הקרובה.
מחר החיילת הכי טובה שלי יוצאת לקצונה.
הבנאדם הכי בוגר ואחראי בצוות, מי שיודעת הכי הרבה ומי שאני יכולה לסמוך עליה בעיניים עצומות פורשת לה כנפיים ועפה לה לשבעת החודשים הקרובים לקק"צ. אני שמחה ולא שמחה מזה שהיא הולכת. יהיה הרבה הרבה הרבה יותר קשה בלעדיה כי היא באמת הייתה אחת החזקות ביותר אבל אני ממש שמחה בשבילה שהיא מגוונת סוף סוף ומתפתחת לה ועוד יותר אני שמחה שהיא ככל הנראה תחזור להחליף אותי.
מחר יש לי סוף סוף פ"א עם הרמד שלי (פגישה אישית) כדי לדבר על התפקיד ולמה הם מתעקשים כל כך שאני אחתום 9 חודשים ולא רק חצי שנה.
אני כל כך מבולבלת כבר מכל התקופה האחרונה.
כן רוצה לחתום לא רוצה לחתום כן רוצה להמשיך לא רוצה להמשיך, ביום שני היה לנו בקורס מעין דיון כזה של 'צבא מול אזרחות'.
מודה שזה קצת פתח לי את העיניים אבל לא יותר מידי.
כבר לא יודעת מה אני רוצה מעצמי ומה אני רוצה מהחיים שלי.
אני רק יודעת שהיום כשישבנו בסטטוס של כל הקצינים של המדור (סטטוס זאת פגישה כזאת שפשוט מדברים על כל הדברים האחרונים שהיו והקרובים שיהיו וכל מיני משימות ובעיות ושטויות וכל הקצינים זה סך הכל 5 כולל הרמד חחחח) ודיברנו על כל מיני דברים שנדחו למרץ ולמאי וכל מה שחשבתי זה שבמאי כבר באים להחליף אותי ובמאי לא אני אחראית על הדברים אלא זאת שיוצאת ותחזור כבר עד אז ואיזה כיף יהיה, על זה שהתוכניתנים שקיבלנו עכשיו הם האחרונים שאני אקבל והאחרונים שאחפוף בתקווה לפחות ופשוט...אומייגאד.
לצערי אני כבר מחכה שיגיע ולמה לצערי? כי 7 חודשים לא עוברים כל כך מהר.
מחר הולך להיות לי יום מטורף. יותר מטורף מהיום אפילו! באמת באמת מטורף.
ב8 וחצי יש לי את הפ.א ורצוף אחר כך עד 12 יש לי פגישות ודיונים, 12 עד 2 בערך אנחנו יוצאים לארוחת פרידה מהחיילת ומיד כשאני חוזרת שוב, פגישות פגישות פגישות ודיונים וסוף סוף בשעה טובה גם שיחות עם הצעירים בתקווה שבאמת הדברים לא יתעכבו.
הלוואי והיה אפשר לקחת פסק זמן.
לעשות הפסקה באמצע היום ולעצור ככה את השעון לאיזה עשר דקות רבע שעה.
ולא, זה לא שאני לא יוצאת מהמשרד ולא נחה איזה דקה פה דקה שם אבל אנחנו פשוט בתקופה כל כך לחוצה ומטורפת שהולכת להימשך עכשיו עד סוף דצמבר ואני פשוט לא רואה איך אני מצליחה להספיק את כל הדברים וגם קצת לחיות תוך כדי.
חברה שלי דחתה את השיחה הסופר דחופה וסופר חשאית שלנו שעדיין אין לי מושג על מה היא וזה עדיין משגע אותי ליום שישי כי היא נזכרה שיש לה בייביסיטר ואני לא מבינה כאילו, זה היה כל כך חשוב כדי לדבר השבוע וזה נשמע כל כך בוער בך אבל את בכל זאת ממשיכה לדבר כרגיל ואת בכל זאת עם כל הסמיילים והחיוכים והכל וכאילו...אני לא מבינה....וכן, ביום שישי אני כבר אדע ונדבר והכל יהיה טוב או שלא אבל כל הקלפים כבר יהיו על השולחן אבל זה ביום שישי וזה לא עכשיו. זה מה שמפריע לי.
יש בעיה? תגידי, למה לחכות?
בקיצור....רוצה רק פסק זמן של כמה דקות ביום לעצור את השעון, שהכל מסביב יקפא, שכל הטלפונים יפסיקו לצלצל ושכל התזכורות בלו"ז יפסיקו לקפוץ ושהאנשים יפסיקו ללכת סביבי ולגרום לי להרגיש כמו בסרט שהכל מסביב רץ מהר כזה ורק אתה קפוא במקום ובקיצור...שיהיה טוב יותר.
ובנימה תשושה זו, שיהיה יום מוצלח מחר.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
