אז סוף סוף הפגישה הגורלית הגיעה.
בתחילת השבוע, יום ראשון בצהוריים כזה, החברה הכי טובה שלי שלחה לי הודעה שהיא רוצה שניפגש כי אנחנו צריכות לדבר.
לרגע ליבי החסיר פעימה.
אמרתי לה שבכיף כמובן ושתגיד מתי ונקבע והכל.
אז כל אחת נתנה את הימים שהיא יכולה ובסוף קבענו יום ושעה.
במשך כל היום זה המשיך להציק לי, מה קרה? מה כל כך חשוב? מה יש? למה אי אפשר לדבר בהודעה או בטלפון או משהו?
אז אחרי התיעצות עם חברה שלחתי לה הודעה נוספת ושאלתי אם קרה משהו מיוחד? היא אמרה שהיא לא יודעת אם לקרוא לזה מיוחדת אבל היא מרגישה שכל אחת שומרת דברים בבטן שמפריעים לחברות שלנו.
קראתי את התשובה ולא כל כך הבנתי...כי לי אין שום דבר שמפריע או יושב על הלב, אני לא שומרת משהו בבטן שאוכל אותי מבפנים ולא משתפת, אין לי איזה משהו בוער להגיד אז אמרתי טוב וחיכיתי לפגישה הגורלית.
אז זה התחיל מזה שקבענו בשני וניסינו להזיז לשלישי ובסוף סגרנו על חמישי וגם זה זז בסוף לשישי.
אז הנה, היום הגיע, קבענו ב-12 שהיא תאסוף אותי ובגלל שקמתי מוקדם אז אפילו הקדמתי את זה, היא אספה אותי בסביבות 11 וחצי ונסענו לבית קפה.
ישבנו בחוץ באיזור מוצל, אני הזמנתי משהו לאכול והיא הזמינה אייס קפה וכמה שניות אחרי שהמלצרית הלכה ורגע לפני שהגענו לרגע של השקט המביך היא התחילה לדבר.
היא דיברה על זה שהיא מרגישה שממש התרחקנו ושאנחנו כבר לא חברות טובות כמו פעם ושהיא לא מתכוונת לפוצץ שום דבר אלא ללהפך, זה ממש חשוב לה והיא רוצה להגיד מה מפריע לה ושאני אגיד אם זה ככה גם אצלי ומה מפריע לי ושנראה איך אפשר לשפר דברים.
אז דיברנו ודיברנו והגענו לכל מיני מסקנות, לזה שיוצא לנו להיפגש בערך רק בימי שישי ביחד עם כולם ולא באמת לבד, לזה שאנחנו לא באותה מסגרת וברור שזה יהיה שונה אבל שזה כבר מעבר לזה, שאחנו צריכות לדבר יותר גם במהלך השבוע ושזה הולך לקחת זמן. דיברנו על המקרה המעצבן שהיה ביום חמישי ההוא ועל עוד כל מיני דברים, אני הסברתי שעוברת עליי תקופה ממש לא קלה ושאני לא יכולה לשתף גם אם אני רוצה כשאנחנו בחרברה של עוד 3-4 אנשים שאני לא מדברת איתם על דברים כאלה גם ככה, היא אמרה שהיא מרגישה שנסגרתי יותר מתמיד שזה משהו שגם ככה שמתי לב אליו ואני משתדלת לעבוד עליו אבל...זה לא כל כך הולך לי, ודיברנו ודיברנו ודיברנו.
ישבנו בבית קפה בערך שעתיים, לקראת הסוף כבר כל אחת סיפרה כל מיני דברים בלי קשר לשיחה שהייתה לנו וכן אני מודה זה הרגיש קצת כמו פעם.
אני לא יודעת אם באמת נצליח לשנות משהו, אני רוצה להאמין שכן אבל אני לא יכולה להבטיח דבר כזה.
אני מסתכלת על השבוע האחרון שעבר עליי ואפילו עם חבר שלי או אמא שלי לא הצלחתי להשחיל מילה במהלך הזמן בבסיס, הודעה בקושי, אז שיחת טלפון בכלל זה לא אופציה. אז אני אשתדל מהצד שלי או לפחות אנסה להשתדל ונקווה שיצא מזה טוב.
ובנוגע לשתיקה הזאת...מעולם לא הייתי בנאדם שמדבר.
אף פעם לא הייתי אחת שיושבת ומדברת עם כל אחד על כל דבר.
אני מאלו שצריכים לסחוט אותם כדי שיגידו מה שיש להם או מה שהם מרגישים וזאת אחת הסיבות שיש לי את המקום הזה פה לכתוב בו ולהגיד בו כל מה שבא לי.
אתמול ישבנו בדיון אצל הרע"ן.
אני, שני רמ"דים עוד שני רש"צים וקפ"ט (קצין פרוייקט) ודיברנו על כל מיני דברים שהולכים לעשות בתקופה הקרובה ואיך הם יעבדו. אחרי כל כמה שקפים הרע"ן שלי שאל אותי ספציפית מה דעתי על הדברים ואחד המשפטים שלו היה "אלמוג אני רוצה לשמוע מה יש לך לומר כי לפי שפת הגוף שלך את לא מרוצה כל כך מהעניין" ועניתי שבאמת התכוונתי להתייחס כשאחרים יסיימו לדבר וככה וככה וככה.
אז יש את אלו שכבר למדו לקרוא אותי וכן, זה לא כל כך מסובך, אני לא מסתירה עד כדי כך את מה שעובר עליי אז אפשר להבין.
בכל מקרה, כן, אני מרגישה שבשנה האחרונה דיי נסגרתי, אני לא יודעת למה ואני לא יודעת לשים את האצבע על בדיוק ממתי אבל זה קרה ואני מנסה לשנות את זה אבל זה לא כל כך פשוט...
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
