זהו. זה עבר. זה נגמר.
האירוע שכולנו נערכנו אליו בחצי שנה האחרונה ובמיוחד בחודשיים האחרונים עבר ועבר בהצלחה מרובה!
נתחיל בזה שכל החודש הזה היה עמוס בעיקר בחיפוש שמלה לאירוע שאם לא ציינתי היה החתונה של אחי.
אז שבוע לפני מצאתי סוף סוף שמלה, בפורים בין לבין המסיבות לקחתי את השימלה לתיקונים ושדרוגים ובסוף הכל היה מוכן בזמן!
קניתי שמלה אדומה מהממת שישבה ממש טוב על הגוף, בהתחלה קצת התבאסתי עליה ואז בסוף מצאנו מה להוסיף לה וזה יצא מעלפף.
ביום שני היינו במקווה עם גיסתי, היו בנות דודות שלה ודודות שלה וכל מיני נשים מהמשפחה והיה נחמד, אחרי הייבוש שם במקום עברנו לדירה של ההורים שלה שם היה כמובן אוכל וקישקושים, אחרי כל הדיבורים והתרגומים שהייתי צריכה לעשות (הם ארגנטינאים כולם אז תרגמתי לאמא מהידע הרב שיש לי מקטנטנות) הן סיפרו שיש להם מסורת שכזאת שעוברת בכל חתונה של החברות והבנות והכל, הן הביאו סלסלה קטנה עם מלא חרוזים מעץ כמו של הילדים וחוט, כל אחת צריכה לשים חרוז אחד או יותר ולאחל או לתת טיפ או לשתף מהידע שלה או לספר משהו שקשור לחיי זוגיות מוצלחים לכלה. זה מתחיל באמא של החתן, באמצע כל שאר הבנות ובסוף האמא של הכלה וככה סוגרים מעגל וקושרים את זה לשרשרת. זה היה פשוט מקסים ומרגש. כל אחת אמרה משהו ואמרו דברים ממש יפים מהלב ותאמינו לי זה טיפים ולקחים לחיים לכל אחת ואחד במערכת יחסים לא משנה אם לקראת נישואים או סתם חבר. הן דיברו על הקשבה ואהבה, הערכה והוקרה, על זה שצריך להגיד מידי פעם לבנאדם שאתה חולק איתו את חייך כמה הוא טוב וכמה אתה אוהב אותו ולהיות מאוחדים כשקשה ולהתגבר על הדברים ביחד ולדבר על הדברים ולא לשתוק אחד על השני, לזכור תמיד למה אתה נמצא עם הבנאדם ולזכור איך הייתם כשהכרתם כי השיגרה שוחקת ואם לא מלבים את האש אז היא תיכבה בסופו של דבר. אמרו שם דברים ממש מקסימים וזה היה כל כך יפה!
ביום שלישי לא היה משהו מיוחד, ארגונים אחרונים, ווידוא עם המאפרת והמעצבת שיער שהן יודעות לאן להגיע ומתי וזהו.
ביום רביעי - יום האירוע, קמתי לי ביקיצה טבעית בסביבות רבע ל-11, שתיתי תה וחיכיתי שאבא יבוא לקחת אותי, ראיתי מחוברים וארגנתי לי את כל הדברים. נסעתי להורים, אמא קיצרה לי את הפוני וישר להתקלח! חפפתי מהר מהר ובדיוק כשסיימתי הגיעו הבנות של האיפור והשיער, מיקמנו אותן בסלון, אמא התחילה ואני בנתיים אכלתי מהר מהר ארוחת צהריים. התארגנו בבית וזה לקח האמת שעות חחח היינו 3 בנות וסיימנו בסביבות 6. יצאנו ממש ממש על השניה האחרונה, מסתבר שבחוץ היה ממש קר ביחס למה שחשבנו שיהיה בערב אבל שרדנו את זה באומץ רב. הגענו לאולם, אמרנו מזל טוב לזוג המאושר, התארגנו ויאללה לצילומים! עם האחים, עם ההורים, עם הסבא, עם המשפחה של הכלה, בלי המשפחה של הכלה, רק הנשים, רק הגברים ועוד מיני וריאציות, חבר שלי צילם אותי בפלאפון והבנתי כמה נורא אני נראית. לא בגלל האיפור או השיער או השמלה אלא פשוט...הגוף שלי נראה נורא. הידיים והבטן והפנים ובמזל את הרגליים לא ראו. זה קצת ביאס אבל בדיעבד, לא באותו יום. בכל מקרה, האירוע התחיל ואנשים התחילו להגיע, הסתובבנו לאכול כמה שנספיק והרמנו איזה כוסית לחיים ככה לסיפתח. האוכל היה מעולה, כל האנשים עם המשפט הקבוע שהתחיל עוד בשבת חתן לפני שבועיים 'בקרוב אצלך בקרוב אצלך'. אחרי כמה זמן שקפאנו לנו בחוץ הגיע הזמן לחופה! אנחנו חיכינו למעלה וכולם הצטרפו בהמשך, אמא ואבא הביאו את אחי וההורים של הכלה הביאו אותה עד האמצע, אתם יודעים - חופה כמקובל. היה ממש מרגש, הרב היה נחמד וחוץ מזה שהוא שידך לי כבר את אחיה של גיסתי, הם החליטו להגיד דברים אחד לשני אחרי ששמו את הטבעות וזה היה סופר מרגש! היא אמרה שהיא לא תחזור להיות מי שהייתה לפני 5 שנים (כשהם רק הכירו) והוא אמר שהיא אהבת חייו, רק מלכתוב על זה עולות לי דמעות! אחרי החופה ישר חיבוקים ונישוקים וקדימה לרחבה! וואו. חוץ מאיזה רבע שעה שישבנו להכניס משהו לבטן - לא ישבנו בכלל. אפילו לא לשניה. לא אני לפחות....
כאילו כל האירוע הרגשתי שראיתי רק איזה חמישית מהאנשים שהיו. כל הזמן הייתי ברחבה! עם החברים, המשפחה, החברים של אחי, החברים של ההורים, עם הכלה והחתן כמובן, עם המשפחה של הכלה, עם כולם בקיצור. בסביבות 1 הרב כבר הלכו חוץ מהחברים שבאו בהסעה שעוד לא יצאה ואני וחבר שלי החלטנו שמיצינו...גם ככה זה היה הסוף אז אני לא מבינה למה אמא עכשיו עשתה לי פרצוף ואמרה שזה היה לא בסדר שהלכתי...מה זה משנה אם הלכתי או אם הייתי נשארת לשבת שם כי כבר לא יכולתי לעמוד על הרגליים?
בכל מקרה חזרנו הביתה, שתינו תה וחיכינו שהדוד יחמם לנו מים להתקלח, בסופו של דבר הלכנו לישון רק באיזה 3.
הייתה חתונה מעולה! האוכל היה מצויין, היו מלא אנשים, כולם נראו פצצה, הדיג'יי היה מעולה, החופה לא הייתה חופרת, היה ממש מושלם!
מצחיק להגיד אבל כן....הבאה בתור זאת אני.
בואו נדבר תכלס? אני לא רואה את עצמי מתחתן בשנה שנה וחצי הקרובות. מינימום עוד שנתיים!
לפעמים אני שואלת את עצמי איך יודעים שמה שיש זה באמת מה שאמיתי וצריך להיות ורוצים לנצח?
אני לא יכולה לדמיין את עצמי עם מישהו אחר. אנחנו כבר גרים ביחד וכבר שנתיים ביחד וכאילו מספיק שסופ"ש אני לא רואה אותו ואני מרגישה כל שעה צורך לדבר איתו למרות ש...השיחה תהיה הכי סתמית ומיותרת שיש. אבל לפעמים גם השגרה מכה בי ואני מרגישה כאילו אנחנו עומדים במקום. כאילו לא מדברים מספיק, לא עושים מספיק, לא מספיק פשוט...אז איך יודעים?
אני חושבת שאם זה לא היה עם עתיד שנינו היינו עושים משהו בעניין כי זה לא היה יכול להמשיך אבל קשה לי לדמיין 10 שנים קדימה. בכללי גם על עצמי לבד קשה לי. כאילו העתיד מאוד ברור אבל...מי יודע?
אז האירוע הגדול עבר והוא היה מצויין!
יש עוד הרבה דברים שעומדים בפתח, רצף ימי ההולדת במשפחה ממשיך, יש הגנ"ש, חופשה משפחתית ביום העצמאות, יומולדת, פאנג'ויה, נופש קבע, פסח, שבועות ועם כל הדברים שאני מונה פה השחרור מתקרב...
הזמן חומק לי בין הידיים ואני מרגישה שאני לא עושה איתו יותר מידי....
אז לחיי החתן והכלה, לחיי כל הזוגות שימצאו את המקום המאושר והטוב שלהם, לחיי המשך החיים, לחיי המשפחה, לחיי האהבה ולחיי הסופ"ש והחופש!
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
